מרחוק

הימים הנוראים של השנה, לקראת יום הכיפורים, היו שונים מקודמיהם מן הבחינה הזאת שהבלוגר שדות נעדר בהם מן הבלוגוספרה: הוא נפטר בדצמבר של השנה שעברה, כפי שכתבתי כאן. הבלוגרים הוותיקים בישרא ומחוצה לו זוכרים אותו, ולפחות אצלי נקשרה דמותו בעיקר ליום הכיפורים, מטעמים שברורים לכל מי שהכיר את סיפור חייו ואת כתיבתו. יחד היינו מזכירים את יום הכיפורים ההוא ומייחלים ליום כיפורים שקט השנה (ובכל השנים שיבואו). השנה כמעט לא עשינו זאת, כי שדות איננו.

ובכל זאת היה משהו מוזר: בערב יום הכיפורים זיהיתי פתאום בדף הסטטיסטיקות של הבלוג כניסה מספרד. אני יודעת כמובן שזה לא היה שדות, ואני יודעת שאפילו לא בטוח שזה היה מספרד, שהרי היום, עם נפלאות ה-VPN, אי אפשר לדעת מנין באמת נכנסים לבלוג מי שנכנסים. ובכל זאת: פתאום כניסה מספרד, כמו בימים הטובים. כמו דרישת שלום רחוקה.

פרידה מן האריה הכחול

כשהייתי בלוגרית מתחילה בישראבלוג, היה הבלוג של 'שדות' תעלומה בשבילי: החל מן הכותרת המסתורית (יומני אלפוחרה), עבור דרך הכינוי ('שדות'), וכלה בטקסטים, שהיו לא פעם אניגמטיים למדי. עם הזמן למדתי להכיר את אחת מאושיות הבלוגיה: את סיפור החיים המפותל, את ההיסטוריה הלא-פשוטה, את השירים (והפרוזה הלירית) המנוקדים היטב, את הצילומים היפהפיים, את זיכרונות הילדות והמשפחה; ואת החברוּת, את מה שכינה 'אהבה ו-care', את עומק הרגש ואת נדיבות התגובות.

ידעתי, כמו כולם, שהוא לא היה בקו-הבריאות, והתרגלתי להיעדרויותיו הממושכות. אבל תמיד חזר והופיע פתאום, ותמיד כתבתי בתגובה, בשמחה: 'ברוך השב ומפציע!'. היו תקופות שזיהיתי בבלוג שלי כניסה אחת מספרד לכל פוסט שפרסמתי – והנחתי שהכניסה הזאת היא שלו; והיו תקופות שבהן לא היו ביקורים מחצי האי האיברי. אבל בכל פעם שזיהיתי כניסה כזאת אמרתי לעצמי, כנראה עכשיו הוא בסדר: עובדה, הוא קורא בלוגים. ורק בשבת האחרונה, בבוקר, חשבתי פתאום, במקרה – מוזר, לא הייתה כניסה מאספמיה כבר הרבה זמן. שאז, באותו ערב, נודע לי על מותו.

הכי-הכי אזכור את צילומי הירח, שאצל שדות היה לא סתם עגול, אלא ממש כדורי, כנדרש; את ההרגל הילדותי-לכאורה לחבר בכתב כמה מילים יחד ("בנבני", "בנצעיר", "אנ'כלכךאוהב"); וכמובן, את האריה הכחול שליווה אותו מילדותו, ושעזב עכשיו את עולמנו, מדלג על כפות הפרווה שלו בעולמות אחרים.

תהא מנוחתך שלמה ונכונה, שדות – אתה, והאריה הכחול שאיתך.