בראשית הקטנה התרסקה אתמול בערב בהגיעה אל הירח. כמה דקות לפני כן עוד הסביר מישהו באולפן הטלוויזיה ש'עכשיו היא כבר ילדה גדולה, ותצטרך להסתדר לבדה בנחיתה'. אבל היא לא הסתדרה. משהו השתבש. התברר שהילדה שגדלה פתאום נשארה בעצם ילדה קטנה, ואולי נבהלה מגודל המעמד, והתרסקה לה שם בבדידות האינסופית של פני הירח, הרחק הרחק מנמל הבית.
אולי פעם עוד תגיע לשם חללית-ילדה-גדולה-יותר ותצליח לברר מה קרה ותבדוק את השברים והשרידים ואולי אפילו תחזיר אותם הביתה. כי המסעות הללו הם תוצרים של הדחף הסקרני, השאפתני והבלתי נלאה של בני אדם לחקור ולמצוא ולהשיג – דחף שאת רוב גילוייו אני מאוד מעריכה. הדחף הזה עוד יגרום להם לשלוח עוד ועוד חלליות, ולהמציא עוד ועוד שיטות מקוריות ומתוחכמות לעשות את זה, ולנסות שוב שוב, ולחתור ללא ליאות, עד שיצליחו וגם אחרי. זה כל כך הרבה יותר חיובי בעיניי מליילל בפייסבוק.
א-פרופו יללות בפייסבוק (שלא לדבר על שמחה לאיד ורשעות סתם): ראיתי כמובן כל מיני חכמולוגיות שקשורות לחללית שהתרסקה, למשל חכמולוגיה אחת שקבעה שהנ"ל איננה קרנפית ומתרפסת כמו שאר הישראלים (או חלקם), ושבאמצעות התרסקותה היא הביעה את מחאתה על תוצאות הבחירות. משהו כזה.
האמת שזה אפילו לא ראוי לתגובה, אבל הכי הכי אני לא מבינה איך אנשים יפים וטובים בעיני עצמם, כאלה שחורתים על דגלם את הרעיונות הכי מצפוניים ומוסריים שיש, מצליחים בסופו של דבר לראות, בכל כיוון שאליו הם מפנים את מבטם, אך ורק כיעור.
סליחה, הייתי חייבת.
בלוגיעדה 