המלכה על הבול

צפינו בסדרה 'הכתר',  על חיי אליזבת השנייה מלכת אנגליה.  ראינו את שתי העונות,  ואז חזרתי לצפות מההתחלה,  כי הרבה דברים נשכחו ממני.  קשה להאמין שאליזבת הצעירה והיפה שעל המסך היא בת דמותה של אותה מלכה שישבה לא מזמן בחמיצות,  בחליפה בצבע מלפפון,  בחתונה המלכותית של נכדה,  הנסיך הארי.

חלק מצילומי הסדרה (אלה שמציגים את המלכה בהופעותיה הרשמיות) מזכירים לי פתאום משהו מילדותי  –  מן הימים שבהם אספתי בולים. לא התמדתי בזה ולא מאוד התעניינתי,  אבל אני זוכרת את בולי אליזבת מלכת אנגליה,  עם הכתר.  היו לי לפעמים שורות שלמות שלהם,  בכל מיני צבעים,  מאופסנים בדייקנות בתוך "מדפי" הצלופן שבדפי האלבום  (מדפים?  מה פתאום מדפים,  עדה ק.?).  כנראה הם לא היו בולים יקרי-ערך במיוחד.  מכל מקום,  בצילומים האלה של הסדרה,  המלכה אליזבת בבגדי השרד שלה נראית בדיוק כמו בבולים הישנים ההם.

אה,  וכולם כותבים שם בעטים נובעים.  אני כבר יודעת למה אני מחבבת את הכתיבה בעט נובע:  כי יש בה שקיפות זורמת שמזכירה לי צבעי מים.  חבל רק שהעטים האלה כל כך מלכלכים ומבלגנים הכול.

והעט האנכרוניסטי הזה כמובן מסתדר היטב עם תעודת האזרח הוותיק שקיבלתי הבוקר בדואר.  ציון דרך בחיי,  ולאו דווקא משמח.  יש לי עוד חודש ומשהו לטעון שהיא הגיעה אליי מוקדם מדי. אחר כך יתרגש עליי יום הולדתי,  ותוקפו של הטיעון הנ"ל יפוג.

את החודש ומשהו שהזכרתי כנראה לא אעביר בהמשך צפייה ב'הכתר',  כי החל משעה זו הטלוויזיה תפוסה עם המונדיאל  (ועוד לא אמרתי כלום על וימבלדון).  גם זה לא מאוד משמח,  אבל לפחות הצלחתי לסגור מעגל ולסיים את הפוסט בנקודה שבה התחלתי.

מודעות פרסומת