אז קצת אקטואליה: מרצ וזנדברג. הו, האימה.
היות שאני מגדירה את עצמי פחות או יותר כשמאל-לייט*, המפלגות שבהן אני מתעניינת במיוחד הן המחנה הציוני (על שלל שמותיה) ומרצ.** לא מחבבת אף אחת מהן, מתעצבנת בגלל שתיהן, אבל יכולה לחיות, אם צריך, עם כל אחת מהן, ועדיף בעיניי שבכלל יתאחדו. בבחירות אני מצביעה עבור אחת מהן, בדרך כלל הראשונה, ואחר כך נשבעת שלא אעשה זאת שוב, ואז מפירה את שבועתי.
לאחרונה נדמה שהמחנה הציוני מתפוגג לגמרי. לא נשאר שם כבר שום דבר ברור שאני יכולה להתייחס אליו, ולכן העניין שלי במרצ הולך וגובר. תמר זנדברג אף פעם לא הייתה כוס התה שלי, אבל אני יכולה להתגבר על זה. התפיסה שלה לפיה לא מספיק לשבת בפינה וליילל, אלא צריך להיכנס לקלחת הרותחת – נכונה בעיניי. מרצ נראית גם עכשיו כמפלגה שפחות או יותר דבקה באיזה קו ברור ועקבי – וזה לא דבר שאפשר להגיד על הרבה מפלגות אחרות, בטח שלא על המחנצ.
אז עכשיו, אחרי שזנדברג נבחרה להיות ראשת מרצ, התברר שהיא לא קדושה: היא התייעצה עם יועץ שידוע בשיטותיו המאוסות – ואפילו שיקרה על זה. הו, מה יהיה עכשיו. אז עכשיו בוחריה תובעים ממנה להתפטר, וחלקם לא יירתעו אפילו מלהרוס את המפלגה כולה – כאילו שיש לנו עוד חמישים ושתיים מפלגות שמאל אחרות שאפשר לבחור מתוכן.
לפני כמה שנים, בבלוג הישן, היה לי ויכוח עם בלוגר מגיב שהגדיר עצמו שמאלני (וראה אותי כנציגת הימין הקיצוני. לא משנה). בין השאר הוא טען ש'שמאל פירושו חיפוש האמת'. זו הייתה הנקודה בוויכוח שבה הערכתי שחבל על הזמן (במובן השלילי של הביטוי). אבל הבלוגר ההוא לא לבד. אני מתרשמת ששמאלנים רבים באמת סבורים ששמאל הוא תמצית הצדק, האמת, החמלה והטוהר.
לדעתי זה פשוט קשקוש – יכולים להיות אנשים הגונים בכל קצות הקשת הפוליטית – וגם גנבים ושקרנים באותם קצוות. ממש כשם שהדת אינה ערובה לכך שכל מאמיניה טהורים, והטבעונות אינה ערובה לאופיים החומל של כל הדוגלים בה – גם השמאל אינו ערובה לטוהר מקיר לקיר: יש כאלה ויש כאלה. ויש גם בין לבין. נורא פשוט.
העובדה שתמר זנדברג נבחרה לראשות מרצ לא הגבירה את חיבתי למפלגה הזאת – והעובדה שנתפסה בשקר לא גרעה ממנה. אם מרצ תמשיך להיות המפלגה היחידה שמדברת בקול עקבי שאני יכולה להבין (ואם המחנצ לא יתאושש מן הבחינה הזאת) – יש מצב שאתן לה את קולי, ואשלים עם ההנהגה של תמר זנדברג.
כי הצבעה בבחירות איננה אקט של אהבת עולם: היא בסך הכול צעד פרקטי. וחוץ מזה, צריך שכולם יזכרו: בביצה יש בוץ. המגפיים עלולות*** להתלכלך. זה לא סוף העולם: אפשר לשטוף אותן ולהמשיך ללכת בהן. כי פוליטיקה איננה תחרות על טוהר, אלא מאמץ של מפלגות להשיג עבור בוחריהן את מטרותיהם.
______________
*לא כולם מסכימים אתי. יש המאשימים אותי בימניות מופלגת. לבריאות שיהיה – אבל בעניין הזה, דעתי היא זו שקובעת.
**התעניינותי ברשימה המשותפת התפוגגה כבר מזמן, ולא כאן המקום לפרט שוב למה. רק אזכיר את מופע האימים של אימן עודה אתמול בערוץ הראשון: היה שם דיון על הדמוגרפיה, וברקע הוקרנו צילומים מחדרי-תינוקות. עודה התגולל על הצילומים הנ"ל בטענה שהם מעידים על גזענות ופחד מערבים. אבל באמת, חבר-הכנסת עודה, אילו צילומים יש להקרין, לדעתך, כרקע לעיסוק בסוגיה של אחוזי הילודה?
***עריכה מאוחרת: מגפיים זה בכלל בלשון זכר. אז עלולים, וכו'. שיהיה.
בלוגיעדה 