שלא כהרגלי, אני מעלה כאן פוסט שפרסמתי בישראבלוג לפני עשר שנים בדיוק ( שיניתי בו השבוע רק את המילה השנייה, ארבעים > חמישים). זה נקרא 'להקפיץ', ולהקפצות יצא שם רע בישרא, מסיבות ברורות. זה לא סתם שאני מקפיצה, יש לי סיבה, ובכל זאת אני מתנצלת מראש.
*
לפני חמישים שנה בדיוק נחתה אפולו 11 על הירח, כשהיא נושאת בקרבה את מי שיפסעו (שעות אחדות מאוחר יותר) את הפסיעות האנושיות הראשונות על פני הלבָנָה.
בהנחה שאינני מבלבלת את השתלשלות המאורעות, זה היה ב-20 ביולי 1969, בשעת אחר-צהריים כלשהי לפי שעון ארצות הברית. בישראל היתה אז כבר שעת לילה מאוחרת, ואני הייתי אמורה לישון במיטתי, אבל לא יכולתי להירדם – בין היתר משום שאבי הנסער טייל הלוך ושוב בין חדרי הבית, כשהוא נושא עמו את הטרנזיסטור שלו ומאזין לשידור החי שתיעד את האירוע. ממיטתי יכולתי גם אני לשמוע את הבִּיפּ-בִּיפּ-בִּיפִּים שֶמָּנוּ (כך החלטתי) את השניות שנותרו עד לנחיתה, ואת הלחישה המהוּסה של אבא שלי, שדיווח לאמא שלי: "הם נחתו! אבל זה באמת פנטסטי!" אני לא בטוחה שאמא שלי היתה שותפה להתרוממות הרוח שלו (בוודאי לא בשעת לילה מאוחרת כזאת), אבל בשבילו, כמעריץ בלתי-נלאה של הישגי הטכנולוגיה האנושית המופלאה החוקרת את איתני הטבע המופלא-אף-יותר, זו היתה חגיגה אמיתית. למחרת הוא היה עתיד לספר לי על ספרו הנבואי של ז'יל ורן, ולהציג בפניי מושגים מסתוריים ומרתקים – החל מ"אסטרופיזיקה" וכלה ב"שנות אור". אבל באותו לילה – כשאני חושבת על כך היום – נראה לי בהחלט אפשרי שהוא לא עצם עין עד הבוקר מרוב התרגשות.
כל זה קרה בעשרים ביולי של שנת אלף תשע מאות שישים ותשע, בשעת אחר צהריים כלשהי על פי שעון החוף המזרחי של ארצות הברית. בישראל זה כבר היה כנראה העשרים ואחד ביולי, מתי שהוא אחרי חצות – לאמור, בשעות הראשונות בהחלט של יום הולדתי השלושה עשר.
מה הייתה השעה המדויקת על פני הירח לא נודע לי מעולם.
*
וחזרה לימינו: בזכות הפוסט הזה גיליתי אתמול מה הייתה שעת הנחיתה המדויקת: 22:17 לפי שעון ישראל. זה אומר קצת לפני היומולדת, אבל הצעדים הראשונים של האדם על הירח נעשו בתאריך הקובע ממש (:
בלוגיעדה 