עוד קצת על הרצף

לקח לי שבוע לקרוא את המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (של מארק האדון),  שזה מאוד מהיר בשבילי,  כי אני קוראת ממש לאט.  מאוד אהבתי אותו,  את התובנות ואת אופן ההתבוננות ואת האנושיות הממלאת כל פינה קטנה שבו,  ואת העובדה שאין בו הומור שחור,  על אף שהצחוק שם הוא די עצוב.  וגם אהבתי את העובדה שהוא מסתיים במילה/מילים מש"ל. זה סיום מעורר חיוך ממש.

ואהבתי את זה,  בעמ' 238:
"והכי טוב זה כשאתה יודע שמשהו טוב הולך לקרות, למשל ליקוי חמה או שתקבל במתנה מיקרוסקופ לחג המולד.  וזה רע כשאתה יודע שהולך לקרות משהו רע,  למשל שצריך לעשות טיפול שיניים או לנסוע לצרפת.  אבל אני חושב שהכי גרוע זה כשלא יודעים אם מה שהולך לקרות הוא טוב או רע."

העתקתי את הפסקה הזאת מפני שאני כל כך מזדהה עם הקושי להתמודד עם חוסר ודאות.  אני מניחה שיהיו מי שירימו גבה על הזיהוי של נסיעה לצרפת כמשהו רע,  אבל האמת היא שלמרות חיבתי הידועה לפריז (ולמקומות אחרים בצרפת שבהם הייתי),  אני יכולה להזדהות חלקית גם עם הזיהוי הזה,  כי אני לא מאוד אוהבת להיות תיירת בשום מקום. יכול להיות שזה בגלל שגם אני קצת על הרצף.

חשבתי לקרוא את הספר במקור האנגלי שלו,  אבל העותק שמצאתי בספרייה יצא לאור במהדורת-כיס-זעיר,  והאותיות שם היו כל כך קטנות שהייתי צריכה זכוכית מגדלת בנוסף למשקפי קריאה,  ובסוף אמרתי לעצמי לרדת מזה ולא להיות סנובית ולהסתפק בתרגום העברי (של אהוד תגרי) שהיה לי בבית,  על המדפים בחדר של הקטנה.  וזה בדרך כלל היה בסדר,  פרט להרגל האוטומטי של המוח שלי לתרגם כל הזמן בחזרה לאנגלית.  השאלה היא אם התרגום-בחזרה שלי קולע למטרה,  וכדי לבדוק זאת אני צריכה לחזור לספרייה ולחפש שוב את ספר-הכיס-הזעיר,  ואני מתעצלת.

למשל היה המשפט הזה,  בעמ' 237:
"והלכתי לחצר ושכבתי על הדשא והסתכלתי על הכוכבים בשמיים והפכתי את עצמי לזניח."
אני תוהה אם "הפכתי את עצמי לזניח" הוא I made myself scarce ,  שהוא ביטוי אנגלי שאני מאוד מחבבת ושתמיד מצחיק אותי,  אבל אם זה באמת המקור,  אז התרגום הוא לא אופטימלי.*

כשאחזיר לספרייה את השני בסדרת הרומנים הנפוליטניים שהתחלתי עכשיו (כמעט 500 עמודים,  רחמנא ליצלן),  אחפש שוב את הספר  ה-Extra-small ואנסה לברר אם זה באמת scarce או לא   –    בתנאי שאמצא אותו על המדף,  ובתנאי שהמשקפיים יספיקו לי.  בשום אופן לא אסחב אתי לשם גם זכוכית מגדלת.

[*עריכה מאוחרת:  חיפשו בשבילי וביררו,  ובמקור כתוב:   made myself negligible   –
שזה אומר שהתרגום דווקא מדויק.  אז תפסיקי כבר להיות כזאת סנובית,  עדה ק.  ותודה למי שחיפשו ומצאו וגילו לי].

מודעות פרסומת

הפכפכת

נכון שאמרתי שלא אהבתי את 'החברה הגאונה'.  באמת לא אהבתי.  הגעתי לסופו אתמול,  ודי נשמתי לרווחה.  ואז,  כדרכי בקודש,  הלכתי הבוקר לספרייה וחיפשתי ומצאתי ושאלתי את ספר ההמשך.

אני באמת לא מתה על איך שהספר הזה כתוב  –  אבל אני סקרנית לדעת מה יקרה בהמשך.  זה כמו סדרת הטלוויזיה שאנחנו צופים בה לאחרונה,  'הרומן' (The Affair).  אני חושבת שהיא עשויה בטעם רע,  ושככל שהעלילה מתקדמת היא גם נעשית יותר ויותר הזויה  –  אבל אני סקרנית לדעת מה יקרה הלאה,  אז ממשיכה לצפות (בינתיים הגענו למקסימום שאפשר,  כי גם בארצות הברית הפרקים עכשיו מתחדשים לאיטם).

מי החברה הגאונה? לילה אומרת בפירוש, לקראת סוף הספר הראשון,  שאלנה היא החברה הגאונה שלה.  אני בעד לקחת ברצינות את מה שגיבורי ספרים אומרים,  כי אני יוצאת מן ההנחה שהם לא אומרים את זה סתם.  ובכל זאת אני חושבת שללילה יש יותר שכל,  מכל הבחינות.  זה כנראה לא ימנע ממנה להרוס לעצמה את חייה.  ובכל זאת.

איך שלא יהיה,  החברה הגאונה תצטרך לחכות כמה ימים (נראה לי שלא הרבה),  כי אתמול התחלתי את 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'.  מסתבר שאני די מתה עליו.  אני שקועה עכשיו בהכנות לקראת שנת הלימודים הבאה,  שתכלול קורס שיש לו נגיעה גם לפרגמטיקה,  ופתאום גיליתי שכל התאוריות שאני קוראת עליהן בספרים המקצועיים החכמים מתממשות לנגד עיניי בספר החינני הזה.  כי הפרגמטיקה עוסקת בין היתר בניסוח החוקיות שמאפשרת לשומע ולקורא לפענח מסרים סמויים,  שאינם מובעים במילים  –  וזה בדיוק מה שהילד המקסים שבסיפור לא מצליח לעשות,  והיות שהוא גם סופר-אינטליגנטי,  הוא מסביר בדיוק למה.  אני חושבת שאכניס את הספר הזה לרשימה של קריאת הרשות לקורס.

בכלל פרגמטיקה היא להיט של ממש בתחום הבלשנות.  היא מושכת עכשיו אינסוף תשומת לב.  בשל העובדה שהיא מתאמצת לנסח באופן מדעי עניינים שהם בעצם מובנים אינטואיטיבית לרוב האנשים,  אני נוטה להתייחס אליה קצת בביטול,  ואפילו רואה בה 'בלשנות לייט'.  אני מקווה שאלוהים יסלח לי על זה מתי שהוא.

א-פרופו בלשנות:   באתר של העצומות (אינסוף עצומות יש שם,  באמת) התארגנה מחאה של בלשנים נגד חוק הלאום  –  ליתר דיוק,  נגד הסעיף המבטל את מעמדה של הערבית כלשון רשמית  –  וחתמתי עליה.  אחר כך ראיתי שעירית לינור,  שדווקא אומרת לפעמים דברי טעם,  לעגה ספציפית לעצומה הזאת.  האמת ששלא כצפוי,  לא נעלבתי,  כי לא אכפת לי מה אומרים על זה (הקטנה לימדה אותי בילדותה את המשפט הבא,  שאני מפעילה עכשיו בכל מיני הקשרים של החיים,  בנוגע לכל מיני אנשים:  'אמא,  האמת שדעתך לא חשובה').  אבל חשבתי שאנשים כנראה לא מבינים שהבלשנות של היום נעשתה מאוד מעורבת בחיי החברה מסביב (דרך הפרגמטיקה הנ"ל וגם דרך ענפים נוספים שלה),  ושבלשנים באמת יודעים דבר אחד או שניים על התפקיד החברתי,  הקהילתי,  הלאומי  והפוליטי של שפות (אם כי לא מן הנמנע שגם אנשים אחרים יודעים).

את הפוסט הזה כתבתי ישר בדף העריכה של הבלוג,  בלי ניסוח מקדים וגיבוי במחברת.  מה שמוכיח שוב שהעולם מידרדר והולך, זה ברור לי לגמרי.