סגר ב', פרק 6

נדמה לי שכבר היה לי פעם פוסט על ענווה. עכשיו יהיה עוד אחד.

מלכתחילה נדמה לי שזה מה שהכי חסר לנו: ענווה. הכרה במגבלותינו. הפנמה שלא על הכול אפשר לשלוט, ולא הכול הולך בכוח.

כבר מתחילת משבר הקורונה: התפיסה כאילו אפשר 'למגר את הנגיף' על ידי סגירת כל העולם ואשתו בבית ועל ידי בידודים אכזריים – אין לה על מה לסמוך. הנגיף לא ימוגר. ברגע שיפתחו את הסגר, הוא יחזור. אפשר בינתיים להגיד תודה לאלוהים, שלוש פעמים ביום, שזה קורונה ולא דֶבר, או אבולה, או איזו זוועה אחרת. למרות שגם קורונה איננה טיול בפארק, אני לגמרי מודעת לכך, ובהחלט מגלה ענווה בעניינה. ובכל זאת יש לנו מזל שהיא לא דֶבר. ובמאבק מולה חשוב להיות חכמים, ולא רק צודקים. לאמור, להיזהר בשכל, לא בהיסטריה. ולזכור תמיד שבין הכול לבין לא כלום, בין אפס למאה, יש עוד תשעים ותשע אופציות ביניים, ואפשר להסתדר בנוחות איפה שהוא על הרצף, במקום להצטופף, בנחישות אין-קץ, בקצוות.

או התפיסה הילדותית שאפשר להכריח את כולם 'להישמע להוראות' בעזרת עונשים וקנסות. ובכן, מסתבר שאי אפשר. תמיד – בכל חברה (לא רק אצל ישראלים) – יש מי שיפרו, יתחמקו, יתחכמו, ינצלו. זה טבע האדם. בעיקר כשהגזרות כמעט קשות מנשוא, ולא אלאה אתכם שוב בסיפורו של שר הצבא שסירב להפוך לפרפר (וע"ע הנסיך הקטן).

העובדה שהרמטכ"ל אירח בחצר ביתו את הורי אשתו לא בהכרח מורה על כך שהוא אדם מושחת. אני בטוחה שבאותו יום עצמו היו כאן אלפים שעשו כמוהו. יש להניח שרבים מהם שמרו על מרחק של שני מטר בין כיסא-נוח למשנהו. ויש להניח שיותר משהביקור הזה בגינה הזיק לשלום ההורים המבוגרים, הוא הועיל לבריאותם הנפשית – וכנגזרת שלה, גם לבריאותם הפיזית. כי הצורך האנושי באינטראקציה עם בני אדם אחרים הוא דבר שאין להתכחש לו, וחילופי מבטים וחיוכים בזום לא יכולים להשביעו. לא לאורך זמן, ולא בלי לשלם מחיר יקר.

הנה, למשל, אתמול נסעתי עם ראש המשפחה לסופרמרקט (במקום להסתפק בסופר-זוטא שבשכונה). חזרתי עולצת, למרות שזה סופרמרקט די בינוני בטיבו: נסעתי בדרכים, ראיתי אנשים, שמעתי שיחות שלהם, החלפתי חיוכים עם מישהי בתור (מאחורי המסכות, אבל רואים בעיניים), אמרתי תודה לאיש הביטחון בכניסה: איזה חיים סוערים ומלאי עניין! וכמה שהיה חסר לי כל זה!

באותו עניין: שנת הלימודים שלנו נפתחת בשבוע הבא. יש לי המון עבודה, אני כל היום במחשב ובזום ומתפללת שהאינטרנט לא יכזיב. לקראת שיעורי-זום עולה שוב הדיון של 'הריבועים השחורים', כלומר תלמידים שמשתתפים במפגש בלי להפעיל את מצלמותיהם. שואלים מה אפשר לעשות, איך וכמה אפשר לחייב אותם להפעיל אותן, אילו סיבות שהם נותנים כדי לתרץ את הריבועים המוחשכים אפשר לקבל.

זה נראה לי כזה דיון עקר. הרי אפילו בתנאים אופטימליים, של שיעור שמתקיים בחדר של כיתה רגילה, אין לי שליטה על מה שתלמידים עושים כשאני מבלבלת את מוחם בהסברים מפותלים. במיוחד באלף השלישי, כשהם עסוקים בסמרטפון מתחת לשולחן, או שוקעים בלפטופים שלהם, ואלוהים יודע איפה הם גולשים שם. והלוא אפילו בימים הרחוקים שאני הייתי תלמידה יכולתי להתנתק למחוז החלומות, ושום מורה לא היה יכול לשלוט בזה.

בכיתה רגילה (מאז 8 במרץ לא הייתי בכזאת, רק אומרת) אני עוצרת לפעמים את השיעור ומפריחה לחלל החדר את השאלה 'אתם איתי עכשיו או בפייסבוק?", ויכולה לזהות, על פי עוצמת החיוכים הנבוכים, מה תשובתו של כל מחייך. גם בשיעורי זום כבר למדתי לשלוח אל המעמקים המוחשכים של האינטרנט את השאלה 'אתם איתי? הי! תשמיעו קול שאני אדע שאני לא לבד פה!' ותמיד יש מי שמתחברים מהר למיקרופון ועונים 'אני כאן'. ודי לי בכך. רוצים לחפף? בין כך ובין כך לא אוכל למנוע זאת. טרמפיסטים יש בכל מקום. יכולים להסתדר בחומר בלעדיי? אדרבא, תראו לי את הקסם. כולנו אנשים מבוגרים (תודה לאל שאני מלמדת במכללה ולא בחטיבת ביניים), כולנו יודעים כמה קשה עכשיו לכולם, רובנו מבינים שצריך להתגייס, לתת כתף, לתת אמון זה בזה. ומי שינצל את זה לרעה – שיבושם לו, אני אפנה אל הרציניים וההגונים. ובמקצוע שלי, בניגוד לרפואה – גם אם לא מבינים את החומר במלואו, הפציינט לא ימות. לאמור: פרופורציות.

בקיצור, קצת ענווה. לא על הכול אפשר לשלוט. זה טוב לכל תחומי החיים, ואני משננת את זה לעצמי יום יום, בכל התחומים. לפעמים אני אפילו מצליחה להפנים.

ניצולת שרב

היו כמה פעמים בשבוע החולף שחשבתי שזה לא ייגמר לעולם. אבל זה נגמר בסוף, והיום מזג האוויר כבר סביר לגמרי.

בדיוק בתחילת גל החום, הסחלב שלי, שכבר כמעט נואשתי ממנו, הוציא איזה גבעולון. זה לא עלֶה, אלא גבעול כלשהו, שמתקדם כלפי מעלה והצידה עקב בצד אגודל, ואני מחזיקה לו אצבעות. היום אני כבר רואה אותו בלי זכוכית מגדלת ואפילו בלי משקפיים, והוא שרד את השרב, ואולי ישרוד גם את מה שצפוי לנו בהמשך.

הסחלב נותן לי שיעורים בסבלנות.

בינתיים יכולנו להתבשם מממשלתנו החדשה, שהיא באמת לא גליק גדול, מצד שני היא עדיפה על בחירות נוספות וגם על ממשלת ימין צרה. וזה נחמד שבתוך הקבוצה הענקית הזאת של שרים מיותרים יש כמה שנראים אנשים די הגונים, לפחות באופן יחסי.

אז אולי תשקוט הארץ 40 שנה. או 40 חודשים. או שבועות. או ימים, אפילו את זה אני קונה.

בשבוע השרב זכינו גם להתבשם מן הוויכוחים בעניין אורך המכנסיים והשרוולים בבתי הספר. זה בלתי נתפס בעיניי: אחרי חודשיים ויותר בלי לימודים, אין לכם שם דברים יותר חשובים לעשות? להשלים חומר, לסגור פערים, להרגיע חרדות, דברים כאלה? בשבוע הכי חם בשנה, שבו יש 35 מעלות כבר בשמונה בבוקר, והתלמידים צריכים לשבת בכיתה עם חלונות פתוחים, כי בר סימן טוב ציווה – בדיוק בשבוע הזה אתם צריכים להתווכח על אורך המכפלת? אפילו בר סימן טוב הנ"ל הרשה לשבת בכיתה בלי מסכות בגלל זוועת האלוהים שבחוץ. למה לא תגידו פשוט: השבוע תתלבשו איך שבא לכם, נחזור לנהלים בשבוע הבא. ובינתיים תשתו הרבה מים, ותזכרו את שר הצבא שנצטווה להפוך לפרפר וסירב פקודה, כבר סיפרתי את זה מספיק פעמים, לא נעים לי לחזור על זה שוב. ובכלל תוודאו שהנהלים שלכם ישימים ומוסכמים על כל הצדדים, אחרת תהפכו את הכול לחוכא ואטלולא.

נכון, צריך להקנות לאנשים צעירים גם ערכים הנוגעים לנאותות של פרטי לבוש, ומן הבחינה הזאת המכנסונים הקצרצרים הם לא משהו. אבל הרי שיקול דעת וחוש מידה וסבלנות, ואולי אפילו טיפ-טיפת הומור, הם ערכים חשובים לא פחות. ואולי חוש מידה בנוגע ללבוש אפשר להקנות על ידי הפגנת חוש מידה בתחומים אחרים, ולאו דווקא על ידי איסורים מקוממים. וחוץ מזה, יש מלחמות מסוימות שרק מאריכות את התופעה השלילית שגרמה להן, במקום לקצר את ימיה. לא חבל?

ועל ההורים אני בכלל לא מדברת, אבל אולי באמת היה עדיף שלא ירוצו להשמיץ בפייסבוק לפני שבודקים בדיוק מה קרה, זה תמיד עדיף.

אני כשלעצמי הייתי ממליצה על חצאיות, שהן פריט הלבוש הכי מאוורר שיש, אפילו כשהן לא קצרצרות. חבל שיצא להן שם רע במקומותינו. מה אני הייתי עושה בלי חצאיות בקיץ אני אפילו לא רוצה לחשוב.

מצד שני, לו הייתה חצאית חלק מן הנוהל של בית הספר, היו מתחילים להתווכח גם על אורך המכפלת שלה, ואז מה עשינו בזה.

חלם.

אז מה היה לנו

מאמצי ההרכבה נשאו פרי, ואם לא יקרה שוב משהו שיעכב את זה, תהיה לנו כאן אוטוטו ממשלה, אחרי יותר מחמש מאות ימי לימבו מיותרים, כולל מועד א' אחד ועוד שני מועדי ב', ולא עזר כלום, בכל זאת נכשלנו. עשרות שרים מיותרים ואינסוף בלבולי מוח. אבל לפחות לא יריצו אותנו למועד ב' נוסף.

בינתיים הודיע מנכ"ל משרד הבריאות שהוא מתפטר. טוב, אתם כבר מכירים אותי, ברגע הראשון עברה לי בראש תמונת אזרחי צפון קוריאה ממררים בבכי נוכח אסון כזה או אחר, כמו בכל הממים המפורסמים שראיתי במהלך השנים בפייסבוק, אבל אחר כך אמרתי לעצמי ברשעות, לא נורא, אני אסתדר בלעדיו. אם לא למדתי לחבב אותו עד עכשיו, זה כבר כנראה לא יקרה בין כך ובין כך.

לפני השינה עוד קראתי בחטף את המדיניות הנדרשת על ידי משרד הבריאות בעניין פתיחה עתידית של הרכבת. ההברקות של האנשים האלה לא תסולאנה בפז. מעבר לדרישות מספריות (שברכבת טוענים שאין אפשרות ליישם), ראיתי שם משהו גם על החובה לעטות מסכה (טוב, זה הגיוני), להתרחק ממי שמשתעל (אני אשתוק על זה עכשיו), לא להשתמש בסמרטפונים (ואיך אנשים יידעו מה השעה?) ולא לגעת בפנים (!). ככל שמתקדמת הרשימה, היא נעשית יותר הזויה. בחייכם, לא לגעת בפנים? אתם תשלחו משטרה לסייר בקרונות ולאכוף את זה? לא לימדו אתכם את ההבדל בין המלצה לבין צו? לא שמעתם על זה שיותר יעיל להגיד לאנשים 'תודה שאינכם מעשנים כאן' מאשר 'אסור לעשן'? בשיטה הראשונה אתם רותמים לצידכם את האזרחים הצייתנים ושומרי החוק, בשיטה השנייה אתם מעצבנים אפילו אותם. אפילו המלך הדמיוני באחת הכוכביות בהנסיך הקטן ידע שאם הוא יצווה על שר הצבא שלו להפוך לפרפר ושר הצבא יסרב, זו תהיה אשמת המלך ולא אשמת הסרבן. כאילו, מה עובר עליכם? כל מורה מתחיל יודע שאסור לאסור את מה שאינו בר יישום ובר פיקוח.

מצד שני, קראתי את זה בשעה מאוחרת, אחרי יום מאוד ארוך. אולי חלמתי את זה. זה יותר מדי הזוי בשביל להיות אמיתי.

מצד שלישי, גם הדרישות בנוגע לאוטובוסים הזויות. יושב פונקציונר במשרד ממשלתי ומוריד הוראה: לא יותר מ-20 איש באוטובוס. עד כאן זה הגיוני. אלא מה? לא צריך פרס נובל בחשבון כדי לדעת שאם אתה מוריד את מספר הנוסעים בכל יחידה ולא מגדיל את מספר היחידות (ועוד בימים שאין רכבת), זו בעיה. הנוסעים המסכנים יתגודדו במשך שעות בתחנות, חלקם בתחנות מרכזיות סגורות שאינן מאווררות כהלכה (אני מכירה כאלה). אז מה עשינו בזה? אני מניחה שהפעם האחרונה שמורידי ההוראות האלה ראו אוטובוס מבפנים הייתה אי אז בילדותם, ואולי אפילו אז לא, אבל אני, שלפני ימי הקורונה נסעתי במשאב הזה די הרבה, יודעת שהם עושים צחוק מהעבודה. כל השיטה של 'אני הנחיתי ועכשיו לכו תסתדרו איכשהו' מוציאה לי עשן מהאוזניים. נשאר לי רק להודות לאלוהים על שאצלנו ממשיכים בהוראה מקוונת מרחוק, ואף אחד לא מצפה ממני להגיע לעבודה בירושלים, כי לו היו מצפים, הייתי בבעיה קשה.

אז מה עשית בזה, עדה ק.? שתקת יותר משבוע, וברגע הראשון לשובך התחלת להתלונן. מסכנים הקוראים. הנה אעודד את רוחם בקרן אור לסיום: הספרייה העירונית אצלנו נפתחה. עוד לא הלכתי לשם, אבל בקרוב. בינתיים הצלחתי סופסוף להפקיד במכונה המיועדת לכך את הספר שהתעכב אצלי בקורונה (לא פעלה בימי קורונה כשניסיתי). ובהמשך גם אלך ואשאל לי ספר אחר. מקסימום אניח אותו להשהיה של כמה שעות ליד החלון הפתוח, ואז אקרא בו עטויה בכפפות בימים הראשונים, עד שכל הווירוסים והחיידקים שהוא מארח ימותו. בינתיים עברתי שם למטה וראיתי אור בחלונות הספרייה בקומה השנייה ונהיה לי טוב על הלב.

החופש הגדול

שום חופש,  בעצם.  השבועות האחרונים,  וגם אלה שעוד לפניי,  הם הכי עמוסים בשנה.  אבל הלימודים כאילו הסתיימו,  אז קוראים לזה חופש.  זה רק לתפארת המליצה.

אתמול,  למשל (שבת),  עבדתי כל היום.  גמרתי לבדוק מבחנים של כיתה שלמה,  חישבתי מרכיבים שונים של הציונים שלה,  הזנתי במערכת,  בדקתי שהמערכת לא טעתה בחישובים (כן,  כן,  אני בודקת ידנית שהממוצע המשוקלל יצא נכון.  ראש המשפחה אומר שאני משוגעת.  ראש המשפחה צודק).  ואחר כך עוד אספתי וטיפלתי במידע שיש לדווח עליו בכל מיני ישיבות השבוע.  כשהלכתי סוף סוף לישון,  כבר לא יכולתי להירדם,  כי הייתי ערנית באופן מדאיג.  אומרים שאורו של מסך המחשב לא טוב להירדמות,  וזה כנראה נכון.

בקיצור,  הלכה השבת.  אני לא דתייה ולא שומרת מצוות,  אבל הרעיון של פסק זמן ליום אחד,  שבו לא ארשה שיבלבלו לי את המוח ולא אדאג ולא אתעצבן,  דווקא מוצא חן בעיניי.  זהו ה-'לא עכשיו' האולטימטיבי,  בטח גם סקרלט או'הארא הייתה מסכימה עם זה. אז אני אשתדל לאמץ את העיקרון הזה בהמשך. כל חיי אני דוחה את זה (אנוח כשיהיה לי זמן,  וכו'),  ובינתיים חיי עוברים והשבתות הולכות פייפן (סליחה).

בינתיים אני מתקרבת לסופו של הספר של ג'ואנה טרולופ,  שעליו כבר דיווחתי. האמת שהוא משתפר ונעשה מעניין יותר,  סתם קטלתי אותה.  דיווחי הבגדים אמנם נמשכים,  אבל עכשיו שמתי לב למשהו חדש:  שרק עכשיו,  לקראת הסוף,  יש גם תיאורים של איך שהגיבורים נראים (לאחת יש שיער ארוך חלק,  לשנייה קצר).  או שאולי לא שמתי לב קודם?  אני תוהה אם זו מדיניות תיאור מתוכננת,  לגלות איך הם נראים רק בסוף, או שזו סתם תאונה.  או שכאמור,  לא התרכזתי בקריאה בהתחלה (יש מצב).

בבלוג של מניפה פורסם פוסט מצוין על אימהוֹת שנעצבו אל ליבן כשילדיהן (הבן של האחת,  הבת של השנייה) פירקו את הזוגיות ביניהם.  הפוסט עורר,  כצפוי,  תגובות ערות.  היה מאלף לראות איך כל אחד מאתנו מגיב ממקומו האישי:  האימהות מבינות לליבן הדואב של האימהות בפוסט,  הצעירות מתקוממות על ההתערבות ההורית בחייהם של הצעירים (ואם לא התערבות,  אז לפחות רכילות מאחורי הגב   –  שזה,  אגב,  שווה פוסט נפרד בעניינים בלוגוספריים).  יכולתי לומר,  כמו שאמי נהגה לומר לי,  כשיהיו לך ילדים,  תביני.  ויכולתי אפילו להוסיף ולומר שהיתרון של אימהות הוא שפעם הן היו צעירות,  ולכן הן מכירות את שני צידי המתרס.  אבל לא אומר זאת  –  ולא רק משום שזו אמירה מקוממת,  אלא משום שאני זוכרת את מה שאמר אנטואן דה סנט-אכזופרי  בספרו הנסיך הקטן:  שאמנם כל המבוגרים היו פעם ילדים,  אבל הם לא תמיד זוכרים את זה.

ולמרות זאת,  להגנת האימהות,  אגיד שגם להן (ולא רק לצעירים) יש חיים,  ויש רגשות,  והן סקרניות לא פחות (אם כי לא בהכרח יותר) מן הצעירים,  ולפעמים הן אפילו מרכלות,  ואפילו מאחורי הגב,  וגם כן לא בהכרח יותר מילדיהן.

את העניין הזה סיכם פעם ילד קטן,  אלמוני,  שכתב כך בספרון קטן של ילדים הכותבים על אימהותיהם:
Mommy is a persin,  too
לאמור,  גם אימהות הן בני אדם (והשגיאה במקור).
ומה עוד אפשר כבר להוסיף על כך.

סופ"ש בירושלים

(יום 77)

שנים רבות עברו מאז שהייתי בירושלים בשבת,  אם בכלל הייתי.  השקט הזה ברחובות (הסואנים בדרך כלל) בשישי בערב ובשבת בבוקר מוכר לי מהעיר שלי רק ביום הכיפורים.  יש מי שזה עולה להם על העצבים,  אבל אני מודה שדי נפעמתי.

*

המדרחובים החמודים,  והשווקים/ירידים של שישי בבוקר.  וגם פרפרי הנייר שהוצמדו לכל גזעי העצים.  וגם מזג האוויר הנוח שנפל עלינו במקרה.  אנחנו יודעים היטב שזה לא יישאר כך הרבה זמן.

*

שוק מחנה יהודה שובה לב אפילו כשהוא הומה אדם בשישי בצהריים.  עד אפס מקום.  כמעט אפשר לשכוח שירושלים זה לא המקום הכי בטוח בעולם בשביל מרחבים צפופים.  בין השאר קנינו ירקות בכמות חד פעמית,  עד כדי כך זעירה,  שהמוכר אפילו סירב לשקול אותה ופסק בביטול:  שני שקל.

*

ציורי הקיר במרכז העיר: על קיר שלם של אחד הבניינים בבן-יהודה צויר… קיר שלם של בניין.  כולל חלונות,  מרפסות, יונים עפות,  הכול.  ההתבוננות בו מרתקת.  הוא נראה תלת ממדי לגמרי,  למרות שהוא רק דו.

*

מעיון בחלונות הראווה של חנויות הבגדים הגעתי למסקנה שלו הייתי חיה בעיר הזאת,  לא הייתי מתקשה למצוא בגדים שמתאימים לי.  החצאיות והשמלות,  למשל,  בדיוק באורך שאני אוהבת.  הראיתי לראש המשפחה והוא קצת עיקם את אפו:  נדמה לי שהוא שמח שבשבת הכול סגור.

*

יואל משה סלומון הוא 'הרחוב של המטריות'.  בחורף נפרשו שם,  במרומיו,  עשרות (או יותר) מטריות צבעוניות.  עכשיו הן כבר לא שם,  ובמקומן יש קישוטים אחרים:  לא מאוד מרהיבים בשעות היום,  אבל מאוד יפים בתאורת לילה.  כפרס ניחומים,  בסמטאות הצרות שיוצאות משם,  נותרו כמה מטריונות קטנות,  בגובה נמוך יותר,  כדי שנזכור איך זה היה.  ובכלל,  הסימטאות הצרות והסופר-צרות (יש בכל מיני גדלים) הן בשבילי אטרקציה.  לו הייתי צלמת,  הייתי מוצאת מה לעשות שם.

*

באחד הירידים של שישי בבוקר ראיתי פיל שצויר על נייר בקו אחד.  אותה אמנית גם עשתה תליון-פיל מפס/חוט (מתכת?) אחד.  עכשיו יש לי על מה להתאמן:  איך מציירים פיל בקו אחד,  בלי להרים את העיפרון מהנייר.  ניסיתי,  והוא יצא כמו נחש-הבריח (בּוֹאַ!) של הנסיך הקטן.  אחרי שהוא בלע את הפיל.

עצב פריזאי

בשביל פריז,  שבה ביקרתי רק פעם אחת,  לפני כשנתיים,  יש לי מקום רך בלב.  וזה למרות שאני לא חובבת גדולה של אירופה,  שהשהייה בה משרה עליי בדרך כלל אי-שקט.  אבל פריז היא עיר האגדות, החלומות והאהבות.  היא משהו אחר.  כך לפחות היה נדמה,  עד שנפלה קורבן לטירופם של מוחות שטופי שנאה וקנאה.

היום אני חושבת בצער על השדרות הרחבות והבתים הגדולים והיפים ופיתוחי-המתכת של מעקי-המרפסות,  ועל הגשרים שעל נהר הסֶן ועל האורות המשתקפים בתוך המים,  בלילה. ועל דֶזירֶה,  כמובן.

וגם על מגדל אייפל.  שמעתי שהוא נסגר היום למבקרים.  האם עוצרים אותם שם,  ליד העמודים שעליהם כתוב 'שלום' בכל השפות,  ולא מרשים להתקרב יותר?  או שגם העמודים נסגרו למבקרים?  ואני תוהה אם בערב בכל זאת מדליקים על המגדל את אורות הזהב,  ואם מכבים אותם בדיוק בחצות,  למשך חמש דקות,  לטובת האורות הלבנים הקטנים והזריזים שרצים עליו מעלה ומטה,  עד לשתים עשרה וחמישה,  שאז חוזרת תאורת הזהב.

כרגיל אני כותבת את הדברים הללו במחברת תחילה,  לפני שאני מעתיקה אותם לבלוג.  מחברתי הנוכחית היא פנקס שהקטנה הביאה לי  מפריז לפני כשנה.  פנקס תוצרת סין,  אמנם,  אבל מסדרת 'הנסיך הקטן'.  על העטיפה כתוב
Il faut chercher avec le coeur
(יש לחפש באמצעות הלב),
ומצוירים עליה מוטיבים מהספר,  בסגנון הציורים המקוריים של סנט-אכזופרי:  יש שם שמיים זרועי כוכבים,  כולל השבתאי עם הטבעת סביבו,  וכמובן פלנטה מרכזית,  עם הרי געש (אחד כבוי ואחד לא),  שועל ארך-אוזניים,  נסיך קטן ותוהה וכמה פרחים (כולל,  אולי,  השושנה).  עצי באובב אינם מופיעים שם;  לעומת זאת מתנוסס בו,  בראש הפלנטה,  מגדל אייפל אחד.  הוא לא שייך לסיפור,  אבל הוא שייך להיום.
וצבעו אפור.

גלויה שלישית מאספמיה: הנסיך הקטן מג'ירונה

למוזיאון היהודי שבג'ירונה צמודה חנות ספרים שבה מצאתי לפני ימים אחדים את הנסיך הקטן בלדינו (ג'ודיאו-איספניול): איל פרינג'יפיקו,  קון אילוסטראטיוניס דיל אאוטור (עם איורים של המחבר). הוא כתוב באותיות עבריות של כתב רש"י(!),  ומצדו השני   –   באותיות לטיניות.  בהקדמה האהובה עליי מנסה סנט-אכזופרי לתרץ את העובדה שהוא מקדיש את הספר לאדם מבוגר ("אה אונה פירסונה מאייור"),  וכשאינו מצליח,  הוא מתרצה ומסיים כך:
"קוריז'ו, דונקי, מי דדיקאס:
אה ליאון גואירט
קואנדו אירה נינייו"
(לאמור,  "אני מתקן אפוא את הקדשתי:  לליאון ורת [גואירט!],  כשהיה ילד קטן").

וכל זה בכתב רש"י.
למות.