ארבע וחצי הערות

'הנערים': הבטחתי המשך דיווח. עד כה ראינו חמישה פרקים, שזה בדיוק חצי סדרה. היא מעולה. בהתחלה שנאו אותה בימין וקראו לה פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, כי היא מוציאה אותנו רע. עכשיו – לולא זה היה עצוב היה אפשר לגחך על זה – כבר הופיעה הסנונית הראשונה של מאמרים משמאל, שמלינה על כך שהיא מוציאה אותנו יותר מדי טוב. ידעתי שזה מה שיהיה בסוף. לדעתי היא לא מוציאה אותנו רע, וגם לא טוב, היא פשוט מעולה, נוגעת ללב, מעוררת מחשבה, עשויה ומשוחקת היטב. בפרק החמישי היו אפילו כמה יסודות קומיים (כן, באמת, וסליחה על הספוילר).

*

בשל היות הנ"ל פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, וגם מסיבות אחרות, קרא נתניהו לעם היושב בציון שלא לצפות בערוץ 12 (שקשור איכשהו להפקתה). ההתקוטטויות שלו עם התקשורת כבר כל כך מייגעות. אפילו אם נכון שהתקשורת מתנכלת לו, גם אז היה עדיף שיתעלם ממנה באלגנטיות במקום להטיל בה רפש. אחרי הכול, הוא ראש הממשלה, אמורים להיות לו דברים יותר חשובים לעשות. ערוץ 12 הוא לא כוס התה שלי (פרסומות, ויונית לוי המכונה בצדק 'נסיכת הקרח', וכו'), אבל חרמות זה לא הסטייל שלי, וכשקוראים לי להחרים משהו יש לי דחף ילדותי ובלתי מוסבר לעשות דווקא. אז ב'מאסטר שף' אני דווקא צופה מאוד (למרות שההתפייטויות של אייל שני הן מעבר לכוחותיי). למדתי משם המון עקרונות בישול חשובים, עכשיו הזמן ליישם. כלומר, אולי.

*

למי להצביע: הו, ירחם השם. זעמי על כל מי שתמך בבחירות חוזרות עוד לא נרגע (איזה זלזול מרגיז בפסק הדין של הבוחר: אנחנו לא אוהבים איך שהצבעתם באפריל, אז בואו שוב בספטמבר). עכשיו נוסף גם הזעם על מפלגת העבודה שפירקה את המחנה עוד יותר, במקום לאחד אותו. יש עכשיו ארבע מפלגות אפשריות מן המרכז שמאלה, וכולן מרגיזות בעיניי. כשהן אינן זורקות כדורי בוץ זו על זו, הן מתמקדות בהצהרות מיותרות בנוגע לשאלה עם מי הן לא תשבנה, במקום לפרט מה הן כן תעשינה. אני לא יודעת מה יהיה, ואני לא אופטימית.

*

סתיו: זה בעיקר איכות האור שהשתנתה. האפירה קצת. אני אוהבת אפור. וחוץ מזה, לפעמים יש פתאום רוח קלה שנושבת לי בתוך הבית. אני לא מבינה בדיוק מאיפה היא באה,* והיא לא תלוית מאווררים, אבל היא משובבת נפש. הסתיו המסכן: יש לו יחסי ציבור כל כך גרועים, וזה ממש לא מגיע לו: זו העונה הכי משמחת שאני מכירה.

*

*בדל-הערה לקינוח:
על הרוח הזאת שלא יודעים מאיפה היא באה כתב A.A.Milne (ההוא מפו הדוב):

No one can tell me
Nobody knows
Where the wind comes from
Where the wind goes

וכך הלאה, כאן:
https://allpoetry.com/Wind-On-The-Hill
פנינה קטנה.

מודעות פרסומת

דו"ח ביניים

שמעתי כל כך הרבה דיבורים על הסדרה 'הנערים' (Our Boys , של HBO)*, שהחלטתי שאני רוצה לצפות בה. וזה למרות שברגיל אני לא אוהבת לראות סרטים על מאורעות קשים שחייתי דרכם/בצידם, בטח לא לצפות בפרשנות האומנותית שלהם. זה עושה אותי נורא עצבנית. אם זה דוקומנטרי, זה עניין אחר. אבל 'הנערים' היא לא באמת סדרה דוקומנטרית.

מסתבר שיש בסדרה עשרה פרקים. להוט VOD הגיעו בינתיים רק ארבעה. הם מתעדכנים אחת לשבוע. זה אומר שזה ייקח הרבה זמן, ועד שנגמור לצפות בזה כבר יהיה טרום-חורף. אחרי הבחירות. אחרי החגים. אולי אפילו יירד גשם. זה נראה כמעט אחרית הימים.

אחרי שני פרקים כבר יש לי כרגיל מה להגיד. אבל כל מה שאני אומרת הוא בעירבון מוגבל, כי זה רק חמישית סדרה, ואין לדעת לאן זה יתפתח.

בינתיים, הסדרה עשויה היטב, מאוד. שחקנים מצוינים, בימוי טוב, תסריט טוב. אנחנו צופים בה בנשימה עצורה, למרות שלהוותנו אנחנו יודעים את הסוף. חששתי שהסדרה תהיה דוברת אנגלית, עם ביטויים עילגים בעברית ובערבית, כמו שקורה לא פעם בסרטים אמריקאיים – אבל לא. הכול בעברית ובערבית 'אמיתיות', בלי קיצורי דרך, בלי שחקנים שלא יודעים מהחיים שלהם. שזה מצוין.

בניגוד לתלונות ששמעתי וקראתי – לא התרשמתי שכל היהודים המוצגים בסדרה הם מטורללים, קנאים, אלימים ושטופי שנאה. יש בה כל מיני יהודים. חלקם מטורללים, חלקם אנשים הגונים, ויש כל מיני גוונים באמצע. כמו בחיים האמיתיים שם בחוץ. גם לא התרשמתי שכל הערבים שבה מעוררים אמפתיה: חלקם כן, אחרים לא. גם זה כמו בחיים האמיתיים שם בחוץ. מה יבינו מזה צופים אמריקאיים שאינם יודעים אפילו למצוא את ישראל על המפה – אינני יודעת. קשה לי להעריך. אם זה כל מה שהם יראו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יש להניח שלא יחשבו עלינו טובות. אבל אי אפשר להעמיס על כתפיהם של יוצרי הסדרה את כל ההסברה של הסכסוך הנ"ל, אם בכלל אפשר להסביר אותו.

אז על מה יצא הקצף? רבים מלינים על כך שרצח שלושת הנערים היהודים בסדרה גומד וטושטש, בעוד שרצח הנער הערבי הועלה למרכז הבמה. בינתיים זה ממש נכון. חלק מן האכזבה בעניין הזה נובע אולי משם הסדרה. הכותרת 'הנערים' מעלה ציפיות שיהיה עיסוק גם בנערים היהודים שנרצחו, ובתחושות הדאגה, החרדה והאבל שחטיפתם ומותם עוררו. דא עקא שיוצרי הסדרה בחרו להציב את הפריים במקום אחר. בשבילם, רצח שלושת הנערים היהודים הוא סיפור רקע, מסגרת, אולי טריגר, אבל לא הרבה מעבר לזה. זו זכותם. כמו שזכותו של צלם לפרסם צילום של פרחי הסיגלון שנשרו מן העץ על המדרכה, ולא לכלול בפריים את העץ שהשיר אותם. האמת שצלמים עושים זאת לא פעם, ויוצאים להם צילומים נהדרים.

אבל נראה לי שהבעיה העיקרית היא שהצפייה בסרט מעוררת הרבה אי נוחות: הדברים הנוראים האלה אכן קרו אצלנו, ואי אפשר להאשים בהם רק אחרים. עם אי הנוחות הזאת צריך להשלים איכשהו, במקום לתקוף את יוצרי הסדרה. משום שזו האחרונה באמת מספרת סיפור איום ונורא, ומשום שאין דרך להציג סיפורים איומים בדרכים נעימות.

ואם תשתנה דעתי במהלך שמונת הפרקים הבאים, אדווח.

[*ריאיון יפה עם אחד מיוצרי הסדרה – כאן].