הרעש הגדול בעקבות תאורת דגל לבנון על בניין העירייה בתל אביב הוא עוד אחד מאותם דברים שקשה לי להבין. למה יש מי שזה הפריע להם כל כך?
בסך הכול אמירה פעוטה, משהו מעין: צר לנו שקרה לכם אסון כזה, מקווים שתתגברו עליו. לא הרבה יותר מזה. זה לא ישיב לחיים את המתים, לא ירפא את הפצועים, לא ישכך כאבים וחרדות ולא יפתור בעיות. מחווה קטנה של רצון טוב. מה רע בה? מה זה חשוב אם הלבנונים היו עושים דבר דומה לו היה האסון קורה אצלנו? זה הרי אפילו לא חשוב אם הם אוהבים את המחווה או לא (סביר להניח שרובם לא יודעים עליה, וגם בין מי שיודעים סביר שהדעות חלוקות. כזכור, לא כל הפרטים בהמון חייבים לחשוב באופן דומה). העיקר שהיא נעשתה, וטוב שנעשתה.
כך או כך, אם רוצים לבזבז זמן על ויכוחים, עדיף להתמקד בסיכוי העולה להליכה לבחירות נוספות, ממש בקרוב. זאת שערורייה מסדר גודל כזה שאני כבר ממש לא יודעת מה להגיד עליה. והיא תמיד נקשרת בראשי לחטא הקדמון – לפעם ההיא, לפני כשנה (וחצי?), שבה הצביעו 74 חברי כנסת, מן הקואליציה ומן האופוזיציה, בעד הליכה למועד ב' הראשון, ואפילו לא רעדה להם היד. אחרי שעושים דבר כזה פעם אחת, דומה שהפעמים הבאות כבר קלות יותר לביצוע.
בושה, ודגל שחור מתנופף מעליה.
בלוגיעדה 