צילי וגילי ועוד

(ספויילרים קלים)

אז למרות שהר האושר של אמיר גוטפרוינד (וראו בתגית שבתחתית הפוסט) נכתב על ידי גבר,  יש בו לא מעט נקודות אור.  למשל זה שמסופר בו על קשרי ידידות/אהבה בין אשה חיפאית לגבר מסטוקהולם:  משוגעים כמוני תמיד יתהו בהקשר הזה באיזו שפה הם מדברים זה עם זה.  אנגלית?  ואיך ישפיע השימוש בשפה זרה על קשר אינטימי בין שני אנשים?  אבל גוטפרוינד פתר את הבעיה לשביעות רצוני:  השבדי שלו הוא איש של שפות,  עד כדי פרופסור,  והוא מדבר (גם) עברית.  כל מילה שהוא אומר בספר נמסרת כלשונה,  בלי צורך בתרגום.  משובב נפש.

נכון שלא תמיד הוא מבין הכול:  למשל,  כשהוא מספר לשירי (בעמוד 155) משהו על מוסוליני ופרנקו,  ומסביר שמדובר ב-"הרודן האיטלקי והרודן הספרדי",  מפטירה שירי ביובש:  "צילי וגילי".  שאז אני מוכרחה לצחוק,  ובקול דווקא,  אבל השבדי דובר העברית לא יודע מה זה צילי.

וחוץ מזה,  חייבים להודות,  שירי מקסימה.  מטורללת לא פחות מהבוסית שלה,  אבל זה לא מפריע.  אפילו לא קצת.  לא לשבדי שלה, ובטח שלא לי.

וחוץ מזה,  במקום להיכנס לבִּיצה של חילופי המהלומות המתוקשרים מן הימים האחרונים,  מספיק לי  להתבשם מן הציטוט הבא  –  שבו מסביר עוזר הרב משהו על נפש האדם:

"…הרב טאגבאום אומר שגזענות מתחילה בפחד. אבל לא רק גזענות.  כל הדעות הפוליטיות שלנו,  כל הערכים שלנו.  הכול מתחיל מפחד.  ולפעמים הפחד הופך אותך לנדיבה,  גורם לך לרצות לחלק שווה בשווה את כל הרכוש ואת כל הטוב בעולם,  ולפעמים הוא עושה אותך מפלצת נאצית.  אפשר להיות רב,  כומר,  יוגיסט,  פעיל איכות הסביבה,  רוצח.  תמיד זה פחד.  אבל הרב טאגבאום אומר שלאדם,  בשונה מִלַּחַיּוֹת,  ניתנה הזכות להתגבר על הפחד ולבחור בטוב.  זאת המתנה היחידה שהאנושות קיבלה.  הזכות להתגבר" (עמוד 171).

אמיר גוטפרוינד הלך לעולמו ביום שבו ירד הספר הזה לדפוס,  אבל אני שמחה שהוא השאיר את המילים הנ"ל להדהד אחריו.

מה נשים שומעות

קוראת את הר האושר של אמיר גוטפרוינד.  בהתחלה לא כל כך התחברתי לזה,  והסברתי לעצמי שזה בטח בגלל שאני בדרך כלל מעדיפה ספרים שנשים כתבו   –  כי הן מסתכלות על דברים אחרים ומסתכלות אחרת ורואות דברים אחרים ואחרת.  אבל אחר כך השלמתי עם זה ונשאבתי לתוך הספר,  שהוא שואב ונוגע ללב ומצחיק ועצוב בו זמנית.

קטע קטן ושולי וזניח מתוכו,  שאני מאוד אוהבת  למרות זניחותו השולית (ושוליותו הזניחה.  אוי,  עדה ק.,  תפסיקי כבר.  ואגב, זה לא ממש ספויילר מסוכן):

שירי מתקשרת לבוסית המטורללת שלה,  אבל מי שעונה לנייד היא דווקא הילדה הקטנטונת של הבוסית.  והשיחה הולכת ככה:

"-  'איפה אמא?'
שתיקה.
אין חומה גבוהה יותר מילד בן שנתיים וחצי העונה לטלפון.
–  'אפשר את אמא?'
–  'קנו לי נעליים.'
שתיקה.
–  'יופי,  חמודה,  תתחדשי.  אפשר את אמא?'
–  'טל מרביץ.'
–  'טל מרביץ?'
–  'ולוקח.'
–  'אמרת לאמא,  חמודה?'
השיחה נותקה."
(עמוד 65 – 66).

המשפט על החומה הגבוהה שווה את משקלו בזהב.

אבל חשבתי לעצמי ככה  –  שאני,  בנוסף לשתיקה,  אולי הייתי שומעת גם את הנשימות של הילדה.  ילדים נושמים בטלפון בדרך מיוחדת להם.  אחר כך חשבתי,  אולי זה בגלל שנשים לא רק מסתכלות ורואות אחרת ודברים אחרים,  אלא גם שומעות אחרת ודברים אחרים.  ואחרי שבניתי לעצמי לתלפיות את כל תילי התילים של ההבחנה החשובה הזאת,  עלה בדעתי פתאום שאולי זה בכלל עניין טכנולוגי,  לא קשור לנשים/גברים:  אני התרגלתי לשמוע ילדים מצידו השני של קו טלפון קווי רגיל,  אבל אולי בנייד (ענייני קליטה וכו') לא שומעים אותם נושמים.  נורא פשוט.