על מדליקי המדורות

עכשיו,  כשכבר באמת נדמה שזו-שאין-לקרוא-לה-אינתיפאדה (למה לא,  בעצם?) די יצאה משליטה,  אני חוזרת ותוהה על מה שעובר במוחותיהם של מי שהבעירו את האש הגדולה הזאת מלכתחילה:  כל אותם מנהיגים-מונהגים,  החל מנתניהו ושות', והַמשך באבו-מאזן ושות',  וכַלה בחברי הכנסת הערבים;  ועבוֹר דרך כל האתיאיסטים המוצהרים שהצמיחו לעצמם,  לפתע פתאום,  רגשות דתיים עמוקים כל כך בנוגע להר הבית.   אני חושדת שרובם כבר מבינים שהאש הזאת שהם הציתו גדולה בכמה וכמה מספרים מכישורי הכבאות שלהם.  חלקם כבר מנסים אפילו לתקן את המעוות  –  אם כי קשה להם מאוד.  כדי לתקן צריך הרי ללמוד,  קודם כל,  להודות באחריותם לנעשה,  וגם ללמוד לשתוק מדי פעם   –  ואלה,  כידוע,  אינם דברים קלים לביצוע.

אבל אני תוהה לפעמים על העובר במוחותיהם. בַלילה,  בלילה  –  אחרי שהם גומרים להתראיין ולהתבכיין ולהתקוטט בכל הערוצים ולהפריח איומים צדקניים ולהתחמק משאלות ענייניות,  אחרי שהם משלימים את כל המלאכות החשובות שאישי ציבור ומנהיגים אמורים להשלים  –   כשהם פורשים למנוחת הלילה ומכבים את האור ומתענגים קצת על הדקות האחרונות השלוות האלה לפני שהתנומה נופלת עליהם   –  האם אז,  לפחות,  בין כנפי החושך,  הם מרגישים קצת חרטה?  האם לא חבל להם קצת על המוחות הצעירים שהורעלו מדיבורי ההבל שלהם,  ועל החיים שאבדו לשווא, ועל האלימות הגסה שחלחלה לכל פינה,   ועל השדים המבוהלים של הגזענות והשנאה ששוחררו אל הרחובות,  ועל מרקם הקיום היומיומי שנפרם ושיהיה קשה כל כך לטוות מחדש? האין מצפונם מייסר אותם לפחות בסתר הלילה,  כשאיש אינו רואה? האין הם מהרהרים,  בלי לגלות לאיש,  שאולי מוטב היה לולא הדליקו את המדורה הגדולה והרעה הזאת?

לו אני במקומם,  הייתי עולה,  אחרי שהכול ייגמר,  אל הר הבית,  ויורדת עמוק אל ברכיי,  ומתחננת לאלוהים,  יהיה אשר יהיה,  שיסלח לי.  ואני מקווה שאכן ייסָלח לי על מחשבות-הבלע האלה,  אבל לו הייתי במקומו,  הייתי משיבה את פניהם ריקם.

מודעות פרסומת