ממרפסת הכביסה

תכף אדרש לעניין המרפסת,  אבל לפני זה עוד משהו קטן:

ימי ההולדת של הילדים היו בינואר,  ואני חידשתי מסורת ישנה ואפיתי את עוגת השיש המפורסמת שהילד אהב כשהיה ממש ילד (קטן).  זאת העוגה שהייתה נשלחת גם לחגיגה של הגן,  עם זיגוג שוקולד (וסוכריות צבעוניות קטנות שנקראות 'מִזרֶה'.  אבל הפעם עשיתי בלי הסוכריות,  כי כולנו בגרנו עד כדי אימה ואיננו זקוקים להן עוד). יצא טעים,  למרבה הפתעתי.  אולי משום שיש לי מאז תנור אפייה יותר טוב,  ואולי משום שסוף סוף החלפתי את המרגרינה בחמאה,  ואולי משום שקצת השתפרתי באפייה מאז.

את המתנות של חתני-השמחה עטפתי בנייר עטיפה פרחוני שקניתי במיוחד,  ובזמן הקיפול וההדבקה נזכרתי בימי ההולדת שלהם בקטנותם,  תמיד בינואר,  תמיד כשקר,  תמיד כשאיום השפעת מרחף באוויר.  ואיך שהיינו הולכים,  ראש המשפחה ואני,  לבחור להם את המתנות,  בחנויות צעצועים,  כמובן,  ואורזים הכול,  כולל ההפתעות לחברים הקטנים בתוך השקיות הזעירות.  זה היה כל כך מזמן שזה כמעט שייך לעידן אחר.

הנוסטלגיה של נייר העטיפה הזה הפילה עליי עצב גדול. אז אעבור לעניין המרפסת,  שהוא ברוח קצת יותר חיובית.

*

באחד הערבים לפני כשבועיים,  כשהסרתי בגדים מחבל הכביסה,  ראיתי על גגון הפלסטיק הלבן שמתחת לחבלים עלה-שלכת שהיה מונח שם לאחר שנשר מאנשהו.  בצורתו הוא הזכיר את הדג הזה שנדמה לי שקוראים לו חתול-ים.  משהו כזה.  וצהוב.

למחרת בבוקר פתחתי את החלון כדי להוריד עוד כמה דברים מן החבל,  או לתלות משהו,  אני כבר לא זוכרת  –  וראיתי את העלה-דג באור יום.  נדמה היה שהוא שינה את מקומו על הגגון.  אולי הרוח העיפה אותה מכאן לשם,  אולי איזו יונה דילגה עליו והזיזה אותו.

אבל אני נהניתי לחשוב שהוא שט בלילה מנקודה אחת לאחרת.  כי אם הוא דג,  הוא יכול. כמאמר השיר,  'דגים עפים,  ציפורים שוחות'  –  ועלים שטים.

*

ושוב,  ביום אחר,  באחר צהריים חורפי שהוא כבר כמעט בין-ערביים,  כשהייתי עסוקה עם הכביסה התלויה על החבל:

השמש הזאת של אחר הצהריים האירה ענף אחד של עץ שהיה תלוי מולי (הענף,  לא העץ)  –  אם כי את השמש עצמה כבר לא ראו,  כי היא הסתתרה מאחורי עץ אחר.  אז היה רק הענף המואר הזה,  עם עלי-שלכת  בודדים שמתכוננים לצנוח ממנו,  ומסביב כבר החלו הסימנים הראשונים של ממשלת הלילה.  והעלים האלה היו כל כך מוארים,  שהם כמעט נראו שקופים.  כמו בסרט המצויר 'פיטר פן', של וולט דיסני,  כשטינקר-בל הזעירה מרפרפת בכנפיה מאחורי עלה והוא נעשה שקוף תודות לאור שהיא מפיצה. שאז רואים אותה מרפרפת שם,  דרכו.  שלא לדבר על כך שהענף הזה הזכיר לי גם את הסיפור   The Last Leaf,  של O. Henry,   על חורף ניו-יורקי קפוא אחד.

*

וכל זה על מרפסת הכביסה המאוד פרוזאית שלי. אני שואלת את עצמי אם לא כדאי לי להוסיף לבלוג קטגוריה חדשה: 'מכבסת-תולה'.

ושוב חתול

ראינו אתמול את "הקול בראש" של אולפני דיסני (פיקסאר?)  [לידיעת הרגישים:  יש קצת ספויילרים,  היזהרו].

קראתי עליו ביקורת אחת מאוד לא אוהדת והרבה ביקורות טובות,  והלכנו וראינו ו…   ובכן.  נדמה לי שפשוט הזדקנתי.  סרטים מצוירים,  שפעם הרשימו אותי עד בלי די (הו,  פיטר פן),  אינם מעניינים אותי עוד,  ואני לא בטוחה שזה באשמתם או באשמת המעבר מציורים ידניים לממוחשבים. פשוט גדלתי מאוד.

אז זה סרט נחמד וסוחף ומושקע ומשעשע,  והציורים,  גם הממוחשבים,  מאוד יפים,  והרעיון יפה ואף חכם,  ויש גם מוסר השכל, ובכל זאת,  כאמור:  גדול-גדלתי מדי בשביל זה.  ואפילו לא אאשים את הסרט בפשטנות-יתר:  שהרי מלכתחילה,  הרעיון להביע כל רגש באמצעות דמות מצוירת הוא קצת פשטני,  אז מה לי כי אלין על הביצוע.

לא הייתי כותבת על כל העניין לולא איזה פרט לא מאוד חשוב ממש-ממש בסוף הסרט,  כמעט על רקע הכתוביות של הקרדיטים (שהקהל הישראלי ממהר לצערי לקום ולחמוק מהן):  לראשונה בנקודה מאוחרת זו בסרט הופיע פתאום חתול (שוב,  זהירות,  ספויילרים):

בדיקת רגשותיו של החתול  –  באמצעים המקובלים בסרט הזה  –  העלתה את המסקנות הבאות:
ראשית,  בכל הנוגע למרכז השליטה של המוח/הרגשות החתוליים:  אין אף אחד בבית.
שנית,  מסתובבים שם (כלומר, במרכז השליטה ההוא) באופן אקראי כמה יצורים עצלים (ממשפחת החתוליים) הלוחצים מדי פעם –  לגמרי במקרה  –  על כל מיני כפתורים.
שלישית,  לחיצה אקראית כזאת עשויה להפיק מן החתול האמור תגובה מצחיקה ובלתי צפויה בעליל.

למה אני כותבת את זה? כי זה מתקשר פתאום לפוסט הלפני-אחרון שלי,  שבו כתבתי על חתול בחצר שלנו.  הפוסט היה (כמו רבים מהפוסטים שלי) סתמי לגמרי ובלתי-אינפורמטיבי לחלוטין,   אבל בדף התגובות התעורר דיון על תגובותיהם הבלתי צפויות של חתולים,  ונתרם אפילו סרטון משעשע בעניין.  ובזכות דיסני-פיקסאר,  אני מבינה עכשיו איך זה קורה (כלומר,  נניח.  בערך).

ורק הרהור משתומם:  אני לא ממש בן אדם של חתולים (בכלל לא בן אדם של חיות).  אני מחבבת אותם בעיקר ממרחק בטוח.  אבל איכשהו בבלוג הזה יש די הרבה חתולים,  עד שאני שואלת את עצמי אם לא מן הראוי להוסיף בשבילם קטגוריה.
או לפחות תגית.

לרקוד עם פינגווינים

שוב יצא לי לראות השבוע חלקים מהסרט להציל את מיסטר בנקס,  המספר איך הסריטו את מרי פופינס באולפני דיסני.  התֵזה המועלית שם היא שהגיבור האמיתי של ספר הילדים המפורסם הוא דווקא מיסטר בנקס,  האבא    –   מי שהיה בנשמתו ילד שנאלץ לתפקד בשארית כוחותיו בעולם של גדולים;  ונרמז שם שמחברת הספר,  פמלה טרברס,  כתבה אותו בעצם על פי דמותו של אביה האהוב שמת בילדותה באוסטרליה.

הסצֵנה המרגשת בעיניי היא זו שבה צופה טרברס שׂבֵעת-הקרבות בהקרנת הבכורה של מרי פופינס:  אני מתרגשת שם יחד אתה,  אבל מצטערת שלא מקרינים גם אותו במלואו.  כי מרי פופינס היה הסרט האהוב עליי בילדותי.  יותר מכל ספר או סרט אחר,  הוא מסמל בעיניי את ממלכת הקסם של הדמיון הילדותי,  שבו אפשר לקפוץ אל תוך תמונה המצוירת בגירים צבעוניים על המדרכה,  או להפליג למסע על גבו של סוס שנתלש מהקרוסלה.  וזאת כבר הפעם השנייה שזה קורה לי:  פמלה טרברס יושבת בסרט באולם הקולנוע החשוך,  צופה במיסטר בנקס ובוכה כשהיא נזכרת באביה  –   ואני,  שבקיץ הקרוב ימלאו לי חמישים ותשע שנים,  יושבת מול הטלוויזיה בביתי  שבמישור החוף ובוכה כשאני רואה את דִיק וַאן-דַייק מרקד עם פינגווינים.