עניינים בלוגוספריים

שוב הבלוגוספרה הישראלית רוגשת:  ישראבלוג נעלם וחזר והפציע,  לא ברור לכמה זמן.  שוב תנועה תזזיתית בין הפלטפורמות השונות,  ושוב אנשים מחפשים בית,  ושוב אני נפנית לחשוב איפה עדיף בשבילי,  אף שאני כאן בוורדפרס כבר כמה שנים.

אז החלטתי לשבת ולערוך רישום מדויק של התרשמויותיי משתי הפלטפורמות העיקריות:  וורדפרס החינמית מצד אחד, מול בלוגספוט/בלוגגר של גוגל (שהם שלושה שמות בשביל אותה מערכת;  להלן:  בלוגספוט) מצד שני. יצא פוסט ארוך כאורך הגלות,  ואני לא אכריח אף אחד לקרוא עד הסוף (למרות שאולי דווקא את הסוף כדאי).

יש גם ויקס,  שמחייב קצת ידע (לא הרבה) בבניית אתרים (בלי צורך לתכנת).  ויש סלונה,  שעליו אני לא יודעת הרבה.  ויש בלוגר (ב-ג' אחת),  שהבנתי שהוא חלוש-במקצת.  ויש קפה דה-מרקר, ואולי גם תפוז, וייתכן שיש עוד.  אבל השתיים העיקריות כרגע הן עדיין וורדפרס החינמית ובלוגספוט,  ואת שתיהן ניסיתי בהרחבה.  אני מתה על בלוגספוט אבל כותבת בוורדפרס.  כזאת אנוכי:  מבולבלת.

אז הנה,  מחולק לסעיפים:

מחיר:

בלוגספוט חינמית לגמרי,  תמיד. אשר לוורדפרס,  אני כותבת בגירסה החינמית של וורדפרס-דוט-קום (לא להתבלבל עם דוט-אורג, זה משהו אחר).  יש גם גרסה בתשלום,  אבל אפשר להסתדר היטב בלעדיה.  בלוגרים מתחילים בוורדפרס מקבלים כל רגע מייל שמציע להם שדרוג עבור תשלום.  אחרי שהם מסרבים בעקשנות,  המערכת מוותרת ומפסיקה לשלוח להם מיילים כאלה.

עם השנים התרגלתי לקבל בהבנה את בקשות התשלום:  ניצולי ישרא למדו על בשרם מה קורה למערכת חסרת תקציב.  וורדפרס היא מערכת ענקית,  ורוב אתריה ובלוגיה עובדים בתשלום.  אנחנו,  הבלוגים החינמיים,  נהנים מהריקושטים של מערכת שמפותחת (ביעילות ובחריצות,  לפעמים בחריצות-יתר) עבור משלמיה.   זה קצת כמו לשלוח לַגן ילדים לא מחוסנים:  אוכלוסיית הילדים שכן חוסנו מגינה עליהם.

תשאלו:  אז מה עם גוגל?  למה בלוגספוט שלהם היא כן חינמית?

תשובה: כי גוגל זה גוגל.  מצד אחד הם קנו את בלוגספוט ממפתחיה המקוריים ומאז פחות או יותר הזניחו אותה.  מצד שני,  כשמשהו שם לא עובד טוב,  הם אומרים:  טוב,  קחו מוצר חינמי שלנו במקום.  למשל,  לא מרוצים ממערכת התגובות המיושנת?  קחו את דיסקוס,  מתנה מאתנו,  חינם.  לא מרוצים ממערכת הסטטיסטיקות שלנו?  קחו גוגל-אנליטיקס,  בלי תשלום.  חברו את כל אלה לבלוג שלכם,  והכול יהיה טוב.  וכך הלאה.

שזה נכון.  רק שברגע שצריך להוסיף את כל התוספים האלה למערכת המקורית של בלוגספוט,  זה קצת מסבך את הדברים,  וזאת כבר לא המערכת הפשוטה והחמודה שהייתה להם שם בהתחלה.

עיצוב:

בשתי המערכות צריך ללמוד לשחק עם זה קצת  –  אבל אחרי שלומדים,  יש הרבה אופציות.  בבלוגספוט יש כמעט אינספור אפשרויות:  לא רק תבניות מוכנות,  אלא גם וריאציות אינסופיות על כל תבנית.  בין השאר אפשר לבחור את סוג הפונט,  גודלו וצבעו,  את צבע הרקע של הטקסט,  צבע הכותרת וכותרת המשנה,  צבע הקישורים,  צבע הריחוף מעל הקישורים,  צבע קישורים שנפתחו כבר,  צבע השוליים,  צבע הגבול בין הטקסט לבין השוליים,  רוחב הבלוג,  ועוד ועוד ועוד.  להעלות תמונת רקע בראש הבלוג דווקא לא תמיד הצלחתי,  אבל אולי זה גם תלוי בתבנית  –  אני מעדיפה את התבניות הישנות יותר,  והן אולי קצת פחות גמישות.

בוורדפרס האפשרויות מן הבחינה הזאת יותר מוגבלות:  רוב הבלוגרים כותבים בשחור על לבן,  באותו פונט,  ואפשרויות הצבעים הן יחסית (אבל רק יחסית) מוגבלות.  כשמבקשים צבע נוסף,  יש שמתבקשים לשלם.    מצד שני,  העלאת תמונת רקע אינה מסובכת.  גם שם יש הרבה תבניות מוצעות,  אבל חלקן בתשלום.  לי אישית כל זה מספיק  –  זה חוסך לי זמן התלבטויות.  אבל יש בלוגרים שהעוני היחסי הזה באפשרויות עיצוב מפריע להם.  ממה שהבנתי,  כשעוברים לגרסה בתשלום,  אזי,  מבחינה עיצובית, השמיים הם הגבול.  אבל לי נוח עם שתי רגליים על האדמה.

עריכה וניהול:

דף העריכה של בלוגספוט הוא פשוט,  נוח וכייפי,  ממש.  הכול הולך טוב ומהר. ממש מגרד באצבעות להתחיל לכתוב. זה קצת בניגוד לוורדפרס,  שיש בו תמיד משהו קשה ועצי ובלתי מתפשר  –  הוא פחות כייפי,  אבל לא פחות יעיל.

לוורדפרס יש גם אפליקציה מושקעת ומשובחת לסמרטפון,  שדרכה אפשר לנהל כמעט הכול,  וגם לקרוא אצל אחרים ולהגיב ולקבל סטטיסטיקות וכל מה שרוצים.    האפליקציה של בלוגספוט הרבה פחות משוכללת.

עדכונים על פוסטים חדשים:

הפיד-ברנר (Feed Burner) של בלוגספוט שולח למנויים במייל עדכונים על פוסטים חדשים רק פעם ביממה.  צריך סבלנות.  כל בלוגר יכול להיכנס לפיד-ברנר שלו ולתאם את שעת המשלוח הרצויה לו.  הוא אפילו יכול לתאם לכל פוסט בנפרד. יש גם אפשרות להוסיף מערכת דיוור אחרת,  אבל אני לא יודעת איך עושים את זה.

וורדפרס שולח עדכונים למנויים במייל מיד עם פרסום הפוסט.  לא צריך להתעסק עם שום פיד-ברנר.  תקלות בעניין זה הן נדירות.

קטגוריות ותגיות:

בישרא היו רק קטגוריות.  בבלוגספוט יש באופן אוטומטי תגיות (שחשובות כנראה מאוד לצורך מנועי החיפוש),  אבל יש דרך להתקין גם קטגוריות.  בוורדפרס יש גם וגם.  באחת ההדרכות שקראתי על וורדפרס הם הסבירו:  קטגוריות הן כמו פרקים של ספר.  תגיות הן כמו האינדקס שלו.  אני מוצאת שזו הבחנה נהדרת,  ואוהבת מאוד את העובדה שוורדפרס מאפשר לי בקלות את שתיהן (הנה,  אמרתי משהו טוב על וורדפרס,  סוף סוף).

תגובות:

מערכת התגובות המקורית של שתי המערכות די מיושנת,  בעיקר זו של בלוגספוט.  המגיבים בדרך כלל שונאים את העובדה שאם הם רוצים עדכון במייל על תגובה לתגובתם,  הם חייבים להירשם לקבלת מיילים על כל התגובות של כולם (זה כך גם בוורדפרס וגם בבלוגספוט).  אני דווקא לא חושבת שזה כל כך נורא.  מה שרע בבלוגספוט הוא שהמערכת מאפשרת משלוח מיילים רק למי שיש לו תיבת דואר בגוגל;  ושהיא שולחת לי עדכון גם על תגובתי שלי(!).

בוורדפרס,  לעומת זאת,  כמשתמשת רשומה אני מקבלת גם בדף העריכה שלי עדכון על תגובות לתגובותיי ולכן לא חייבת להירשם לקבלת עדכונים במייל.  וחוץ מזה וורדפרס זוכר שאני אני,  ולא שולח לי למייל הודעה על כך שהגבתי באיזה מקום,  כי הוא יוצא מן ההנחה ההגיונית שאני מן הסתם יודעת שהגבתי. וורדפרס גם מוכן לשלוח עדכון על תגובות לכל תיבת דואר,  לא רק בגוגל.

כאמור,  מי שמערכת התגובות של בלוגספוט עולה לו על העצבים,  יכול להחליף למערכת התגובות של דיסקוס  (בוורדפרס אפשר לעשות זאת רק תמורת תשלום).  זה לפעמים מחייב קצת אקרובטיקה,  אבל בסוף מצליח.  אם יש לכם בעיות,  תבקשו מאמפיארטי שתעזור לכם  –  היא אשפית.

אני בערך האדם היחיד בעולם שלא מת על דיסקוס ודווקא מעדיף את מערכת התגובות המקורית של בלוגספוט.  אבל אני אדם מוזר ביותר,  לא חייבים להתחשב בדעתי.

תקשורת בין בלוגים:

מערכת תגובות שעובדת כמו שצריך מאפשרת למי שקורא את תגובתו של מישהו להגיע דרכה בקלות לבלוג שלו.  על זה מבוסס העיקרון הישראבלוגי הגורף,  'בלוג יפה מוזמנת לשלי'.  בוורדפרס זה עובד היטב:  הקלקה על שם המגיב תוביל לבלוג שלו;  הקלקה על תמונת המגיב תוביל לפרופיל גראווטר שלו,  שבו,  בשאיפה,  הוא הכניס גם קישור (בולט לעין) לבלוגו (לא כל הבלוגרים עושים את זה,  וחבל).

לעומת זאת בבלוגספוט יש בעיות.  אני לא יודעת אם זו תוצאה של הזנחה,  או של מקלות שגוגל תוקע בכוונה בגלגלי הבלוגיה שלו,  מתוך שאיפה להכריח את כולם להשתמש בגוגל פלוס.  אבל הקלקה על שם המגיב מובילה אל הפרופיל שלו בבלוגגר או בגוגל פלוס (לבחירתו),  ולא ישירות לבלוג שלו.  נכון שבפרופיל בלוגגר יש קישור לבלוג, אבל חבל לדעתי על המעקף.  הקלקה על תמונת הבלוגר בתגובה אינה מוליכה לשום מקום.  הקלקה על התמונה ברשימת הקוראים שבשולי הבלוג גם היא לא מובילה לבלוג של בעל התמונה.  הקלקה על שם המגיב בדיסקוס מובילה אל הפרופיל שלו בדיסקוס,  ורוב הבלוגרים לא יודעים שהם יכולים להוסיף שָם הפניה לבלוג שלהם.  גם אם הם מוסיפים,  הקישור אינו בולט לעין המתבונן.  בקיצור:  מבוי די סתום שמקשה על התקשורת בין בלוגים,  וחבל.  נראה לי שזה מין גול עצמי של גוגל,  ואני לא מבינה את זה עד הסוף.

רשימת קריאה:

גם בלוגספוט וגם וורדפרס מאפשרים יצירת רשימת קריאה,  מעין RSS.  זה מצוין.  צריך לשים לב שהרשמה לקריאה דרך רשימת הקריאה לא בהכרח פוטרת מן הצורך להרשמה במייל.  כלומר,  מי שלא רוצה לכתת את רגליו לרשימת הקריאה שלו, אלא רוצה לקבל עדכונים על פוסטים חדשים למייל שלו,  צריך להירשם גם במייל במקום המיועד לכך  –  וצריך שהבלוגר המארח יוודא שאכן הבלוג שלו מציע את האופציה הזאת.  לא קשה לארגן זאת אם צריך.

אני כמעט לא נרשמת לעדכונים במייל,  אלא מקבלת מידע על עדכונים חדשים דרך רשימות הקריאה שלי,  בשתי הפלטפורמות. כל אחת מהן מאפשרת,  אגב,  להוסיף אליה בלוגים מפלטפורמות אחרות.

סטטיסטיקות:

בלוגספוט סופר גם כניסות של בעל הבלוג,  אפילו כשהוא מחובר עם סיסמה.  אני לא אוהבת את זה.  גם ל-Feed Burner שלו יש סטטיסטיקות, אבל עד כמה שהצלחתי לברר,  גם שם יש אי-אילו בעיות.  כאמור,  אפשר לחבר לבלוג של בלוגספוט  את גוגל אנליטיקס,  אם כי ממה שהתרשמתי,  גם הוא סופר כניסות עצמיות.

וורדפרס מדויק יותר,  לא סופר כניסות עצמיות,  מבחין בין צפיות לבין מבקרים (לכל מבקר עשויות להיות כמה צפיות)  –  אבל,  אם אינני טועה,  לא סופר את מי שקורא דרך האפליקציה,  וזה חבל. אפשר לחבר גם את וורדפרס לגוגל-אנליטיקס  –  אבל רק בתשלום.  אני לא חיברתי. בכלל עדיף לי לפעמים לא לדעת כל כך הרבה.

דף הבית של הפלטפורמה:

ניצולי ישראבלוג התרגלו לדף בית של הבלוגיה, שמתעדכן כל העת ומפרסם את הבלוגים של כל הקהילה,  גם בלוגים חדשים ולא מוכרים.  בבלוגספוט היה משהו כזה אבל הוא כבר לא פעיל.  במקומו אפשר לקשר בין בלוגים על ידי הקהילות של גוגל פלוס.  הקהילה הרלוונטית ביותר לענייננו היא זו של בלוגגר בשפת הקודש,  שאותה התחיל בזמנו הבלוגר אליפל.

גם בוורדפרס יש קישור ל'בלוגים שהתעדכנו לאחרונה',  אבל הוא לא מאוד מרשים ולא נגיש בקלות.  אפשר למצוא אותו בתחתית של לוח הבקרה הישן (wp-admin).  זו לא מציאה גדולה.  חוץ מזה, בפייסבוק אני מוצאת לא פעם הפניות לבלוגים שלא הכרתי.  בעניין הזה,  הרשתות החברתיות יכולות לעזור:  ישראבלוג נוצר עוד לפניהן ולא היה תלוי בהן,  אבל הפלטפורמות החדשות מסתמכות יותר על הרשתות החברתיות השונות.

מה כדאי:

הממ.  תלוי מה רוצים.  אין מערכות מושלמות.  לכל אחת יש בעיות משלה. בלוגספוט  קצת מוזנחת,  אבל תמיד עם תוספות גוגליות משובחות שמצילות את המצב. וורדפרס כבדה ועקשנית ויחד עם זאת בתנועה מתמדת,  וסובלת מעודף שינויים חדשים לבקרים,  מה שדי מייגע.  אני חושבת שכדאי לנסות את שתיהן,  לראות עם אילו חסרונות כל אחד יכול להשלים ומה לעומת זאת ייהרג ובל יעבור מבחינתו,  ולהחליט לפי זה.  אחרי שמחליטים,  מומלץ להתחיל לכתוב הרבה,  כדי שהבלוג יתפוס תאוצה,  וכדי שהבלוגר עצמו יתרגל אליו.

אשר לי  –  כבר אמרתי שאני מתה על בלוגספוט,  כי היא פשוט כל כך חמודה,  ולמרות זאת אני נשארת עם וורדפרס,  על אף עציותו המייגעת.  אבל זה רק אני,  ורק בגלל שאני אדם מאוד מוזר.

מודעות פרסומת

בת מצווה

ארבעה באפריל:  בדיוק שתיים עשרה שנים לבלוג.  לא לבלוג הזה (שהוא רק כבן שלוש וחצי),  אבל להיותי בלוגרית באופן כללי.

הבלוגוספרה היא כבר כל כך חלק מן החיים שלי,  שמוזר לי אפילו לכתוב סיכום שנתי  –  כמעט כמו שזה מוזר לסכם את ההרגל לצחצח שיניים או לאכול ארוחת בוקר.  היא פשוט שם,  כל הזמן,  ואני לא ממש יכולה לתאר לעצמי את חיי בלעדיה.

אז מה היה בשנה הבלוגוספרית האחרונה?  הרבה קשיים בישראבלוג:  בשורת סגירה שנדחתה אחר כך ונקלעה למעין לימבו מביך.  הרבה בלוגרים נדדו לוורדפרס,  רבים אחרים לבלוגספוט.  בהתחלה הייתה התנועה ערה ונרגשת בכל מקום,  וזה השפיע מאוד גם על מונה הכניסות שלי,  אבל אחר כך העניינים נרגעו,  שלא לומר נרדמו.  איך שלא יהיה,  לרגל המהומה פתחתי גם אני בלוג-מחסן והעברתי אליו את כל הפוסטים מישרא,  למקרה שהם באמת יימחקו וייעלמו משם.

בלוגספוט/בלוגגר היא עדיין הבלוגייה שהכי מגרד לי באצבעות לכתוב בה,  כי היא כל כך ידידותית למשתמש,  בניגוד לוורדפרס שיש בו משהו קשה ועֵצי.  אלא שבסוף תמיד אני נשארת כאן: אמנם הדבר הכי כיף בבלוגוספרה זה לפתוח בלוג חדש ועתיר-הבטחות,  כמו מחברת חדשה  –  אבל אני מזכירה לעצמי שהקסם מתפוגג בדרך כלל כבר בעמוד/בפוסט השני.

***

קצת אקטואליה שלא שייכת לבלוגים,  כי כנראה שאי אפשר בלי:

אפילו אם לא הייתי בטוחה עד עכשיו שנתניהו צריך ללכת,  אז עכשיו,  אחרי הפארסה של יום שני/שלישי (לא-גירוש-כן-גירוש-כן-גרמניה-ואיטליה-לא-גרמניה-ואיטליה.  נו,  בחייכם!)  –  עכשיו  אני בטוחה.  תהיה הסיבה אשר תהיה,  אין לזיגזוגים האלה הצדקה.  מספיק.
*
לפני שני פוסטים כתבתי שתמר זנדברג אמנם איננה כוס התה שלי,  אבל שהתייעצותה עם קלוגהפט לא כל כך זיעזעה אותי ולא הורידה לה נקודות בעיניי (וזה למרות שמבחינתי היה רצוי אף מומלץ לוותר על כל היועצים כולם:  שיפסיקו כבר לשווק לנו פוליטיקה כאילו היה מדובר באבקת כביסה).  לעומת זאת,  ריצתה המהירה לדרוש ועדת חקירה דווקא לא כל כך מצאה חן בעיניי.  לטעמי,  קודם מבררים (ולא רק בפייסבוק),  אחר כך דורשים.
*
פחות או יותר באותו עניין: אין לי שום בעיה עם התביישותו המתוקשרת של קובי מידן.  מותר להתבייש ומותר להכריז על כך,  אפילו בפלטפורמה שאני לא מחבבת (לאמור,  פייסבוק)  –  וגם אם אינני חסידה של המתהדרים ברגשותיהם הענוגים בפרהסיה.   מה שאני לא מצליחה להבין זה למה שרי ממשלה (למשל אביגדור ליברמן,  למשל מירי רגב בעניין אחר)   –  למה הם מרגישים מחויבות להתייחס לכל מה שמישהו כותב בפייסבוק.  איך בכלל יש להם (או ליועציהם) זמן לקרוא את זה?  ולמה זה בכלל עניינם?
*
עכשיו אני שומעת הצטדקויות משמאל בנוסח  'אנחנו לא פחות פטריוטים מן הימין'.  שזה יפה מאוד,  ומן הסתם גם נכון, אבל בִּשביל מה ללכת בַּשביל הזה?  למה לשחק לפי הכללים של מי שרוצה להוציאכם מן המשחק?  ואם קובי מידן לא פטריוט,  זה אומר שאסור לו לכתוב את דעתו? רק לפטריוטים מותר שתהיה דעה? מוזר ביותר.

***

פתאום זה נהיה פוסט בענייני אקטואליה במקום פוסט בת-מצווש,  אף שלא ממש התכוונתי.  הלכה החגיגה. אז הנה אני חוזרת לתלם,  לצורך העניין הבלוגוספרי שלשמו התכנסתי.  רק שלא כל כך יש לי מה להוסיף על מה שכבר אמרתי,  אז מוטב למתוח כאן את קו הסיום של הפוסט.  ואם לצטט את עצמי מפוסט אחר:
אמרה ועשתה.

תמורות

הבלוג שלי מישראבלוג היה מגובה אצלי על קבצים כבר מזמן.  עכשיו כשקדחת הגיבוי אחזה בכולם נוכח הסגירה הממשמשת ובאה,  וכשהתברר שאפשר להעביר את קובצי הגיבוי מן המחשב לוורדפרס  –  נדבקתי גם אני בהתרגשות הזאת.  לכן פתחתי כאן בוורדפרס בלוג נוסף,  מיוחד לגיבויים,  ניסיתי ונסיתי לגבות עליו את בלוגי הישן מישרא  –  ולא הצלחתי.  כשכבר כמעט נואשתי הפנתה אותי מניפה לבלוג של צ.,  שבו היו הסברים מפורטים מאוד על שיטת העבודה המומלצת (אי אפשר לקשר לשם היום כי האתר של ישרא נעלם,  בשאיפה ישוב מחר).  עקבתי אחר ההוראות עקב בצד אגודל,  ואחרי חריקות ותקלות אחדות זה הצליח לי סוף סוף.  עכשיו יש לי כאן בוורדפרס בלוג נפרד לגיבויי ישרא. אני מניחה שלא תהיה בו הרבה תנועה,  שהרי לא יקרה בו שום דבר חדש,  כי הוא בסך הכול מחסן.  אבל הפונקציה של החיפוש עובדת בו יפה,  כך שאם ארצה לחפש איזה פוסט ישן ומאובק שלי,  אוכל למצוא אותו בקלות על מדף זה או אחר   –   מה שלא יכולתי לעשות כשהכול היה מגובה רק על קבצים.

היות שיש לי אופי חקרני,  ויש שיאמרו דקדקני וטרחני עד מוות,  אני שוברת את ראשי בניסיון להבין מדוע לא הצלחתי לגבות לפני שהגעתי להדרכה ההיא של צ. (ותודה לצ.! ולמניפה!),  הרי עשיתי גם קודם את אותו הדבר.  ההסבר היחיד שעולה בדעתי (לתועלת מי שאולי עוד מתחבט באותן בעיות) הוא שניסיתי כל הזמן לשמור את הקבצים על המחשב שלי לפני העלאתם לוורדפרס  –  וכנראה שמרתי אותם בפורמט לא נכון.  עצתה של צ. הייתה לא לשמור את הקבצים במחשב,  אלא להעבירם לוורדפרס ישירות מתיקיית ההורדות.  יכול להיות שזה ה-catch.  מצד שני ייתכן  –  כפי שהילד שלי הטעים בפניי לא אחת ולא שתיים  –  שכשאני מדברת על ענייני מחשבים אני משתמשת במילים שאני בכלל לא מבינה את פירושן. אז ראו הוזהרתם,  יכול להיות שההסבר שהצעתי זה עתה היה בגדר קשקוש בלבד.

כמעט בלי קשר:
כשהתחלתי לקרוא את הפרק 'עונות' בספר גינת בר של מאיר שלו,  חשבתי שהנה נפלתי על פרק משעמם.  וזאת לדעת:  יש הטוענים שהספר כולו משעמם במקצת  –  כנראה משום שהוא נטול עלילה.  אבל בדרך כלל זה לא מפריע לי.

בקיצור,  בסוף הסתבר שלא רק שהפרק איננו משעמם,  אלא שהוא כולל גם עיסוק בשמות החודשים  –  הלועזיים והעבריים (שגם הם לא עבריים),  ונדרש אפילו לכתובת העתיקה הידועה בכינוי לוח גזר,  מן המאה העשירית לפני הספירה.  מדובר בלוח שנה חקלאי עם שמות (עבריים?) עתיקים של ירחים=חודשים  –  ולחשוב שבמאה העשירית לפני הספירה היו חקלאים כותבי עברית באזור של לטרון בערך,  זו לא מחשבה של מה בכך.  אני תוהה,  ברוח הימים האלה,  אם היה להם בכלל מספיק גשם.  היות שיוצא לי לא פעם להתייחס לכתובת הזאת בשיעורים שונים שלי,  שמחתי למצוא את אזכורה בפרק הזה.

איך שלא יהיה,  בתום הדיון על תמורות העונות,  החודשים והשעות, מגיעה פתאום תפנית,  או שמא רק חצי-תפנית  –   בדמות המשפט היפה ביותר בפרק (זהירות,  ספויילר).  זה קורה ממש בסוף, כששָלו מציין,  במידה רבה של השלמה:  "גם בעוד כמה שנים אזרע [בגינה] חצבים,  אבל כבר לא אראה אותם פורחים" (עמוד 83).

בום.

כי הכול מתחלף:  שעות וחודשים ועונות-שנה ושנים,  חצבים ואנשים,  גינות וגננים  –

וגם בלוגוספירות.

בלוגולדת 11

ארבעה באפריל:  אחת עשרה שנים עברו מאז פתחתי את הבלוג הראשון שלי (בישראבלוג).  היום בלוגולדת.

מה השתנה מאז?

גדלתי ואף זקנתי.  התגברתי על חרדתי מפני האינטרנט ומפני האפשרות שעין-זרים תשזוף את מה שאני כותבת.  וגם מפני הידיעה שמה ששותלים באינטרנט כמעט בלתי ניתן למחיקה:  הוא שם בשביל להישאר.

בתוך הבלוגוספירה ההולכת ומידלדלת (אל מול הפייסבוק והאטרקציות האחרות) גיליתי שחברויות וירטואליות יכולות לפעמים להיות אמיתיות.  מנגד התברר לי שחלקן בדיוק מה ששמן אומר:  וירטואליות.  היום הן כאן,  מחר יישא אותן הרוח.  בתחילה התעצבתי בשל כך,  אחר-כך התרגלתי.

שכן,  בהתאם לגיל  –  ההתלהבות הבלוגוספרית שלי הצטננה בהדרגה במידה ניכרת.  אני קוראת יותר בלוגים מאשר פעם,  אבל מעורבת פחות בדיונים שמתנהלים בהם.  וגם כותבת כאן קצת פחות,  בדרך כלל.

אשר למעבר המפורסם משם לכאן,  מישרא לוורדפרס:  התרגלתי אליו.  אני לא מרגישה געגועים עזים לדפי העריכה של ישראבלוג.  אני עדיין רואה בבלוגייה  –   כל בלוגייה  –  פלטפורמה טכנית ולא הצהרת נאמנות. ועדיין מתפלאת להיווכח,  כל פעם מחדש,  שלא כולם שותפים לראייתי הזאת.

וורדפרס כרגיל נתון בתנועה מתמדת,  perpetuum mobile .  כל שבוע  –  וזו איננה הגזמה  –  יש איזה חידוש.  חלק מהחידושים נחמדים מאוד,  אחרים מעצבנים.  באופן כללי זה מעורר לפעמים קצת ערגה-להזנחה:  שינוחו ושיניחו קצת.  אבל עד עכשיו אני מצטערת שלא הפעלתי בדצמבר-ינואר את החידוש (הזמני) שהוצע כאן לכבוד חגי החורף:  שלג שיורד על הבלוג בלחיצת כפתור.  שערו בנפשכם,  פתיתי שלג צונחים על הרקפות שלי.  אבל פספסתי את זה,  ועכשיו כבר נפל עלינו האביב הקיצי הרגיל שלנו,  ונותרתי בלי שום שלג.

עוד לא השתכנעתי שוורדפרס באמת עדיף על הבלוגייה של גוגל (בלוגספוט,  או בלוגגר,  או יהא שמה אשר יהיה),  שבה יש לי בלוג ניסיוני,  ושהיא פשוטה עד מאוד ונוחה לבריות (אם כי יש בה כמה בעיות שאין לי כוח בשבילן). אבל להתחיל בה ברצינות בלוג חדש זה פרויקט שלא בא לי לעבור אותו שוב,  בטח לא עכשיו כשנדמה לפעמים שהבלוג הנוכחי בוורדפרס מתחיל סוף סוף לצבור תאוצה.

אז לעת זקנה כבר אשאר כאן,  כנראה,  בוורדפרס הטרחני והמייגע.  ובשנה הבאה,  בשאיפה   –  גם אחגוג כאן בת מצווש.
בלי נדר.

תודה לכל מי שקוראים אותי כאן.  זה משמח לב לא פחות משהיה ביומי הבלוגוספרי הראשון.

בלוגולדת עשר

ארבעה באפריל: עשר שנים בדיוק להיותי בלוגרית.  אמנם הבלוג הנוכחי רחוק מלהיות בן עשר,  אבל הפלטפורמה הרי לא כל כך משנה,  על כל פנים לא בעיניי.  אני לא מאוד מתגעגעת למפרט הטכני של ישראבלוג,  אבל עדיין לא בטוחה שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה כאן בוורדפרס (יותר מדי מסובך).  מדי פעם אני עוד חושבת על הבלוג שלי בבלוגספוט (שקיים,  באַדָּרוֹת ובשמות שונים,  מאז 2012).  כל כך פשוט לנהל אותו (למרות הבעיות שלא חסרות גם שם),  שלפעמים מגרד באצבעות,  ואז אני מתפתה וכותבת גם בו. השם האחרון שנתתי לו הוא 'בלוגיעדה משרבטת',  ולפעמים נדמה לי שהוא זה שהכי מתאים לשרבוטים הקצרים של פרויקט פוליאנה. כשמו כן הוא.  אז את פרטי היום ה-28 של הימים המרוצים שרבטתי שם,  וביום ה-29 אני לוקחת חופש,  כי זה בלוגולדת.

עשר שנים זה המון זמן.  אני כבר בקושי זוכרת איך זה לא להיות בלוגרית.

אפשר להשתגע

אני יודעת שיש בימים האלה צרות הרבה יותר גדולות,  אבל לפעמים אין מנוס מעיסוק בקטנות.  אז ככה:  משגעים אותנו שם במערכת של וורדפרס.

עכשיו התחילו שם עם "עורך חדש",  כלומר דף עריכה משוכלל,  לפחות בשאיפה.  מה היתרונות שלו אני לא ממש רואה,  אבל חסרונות יש למכביר.  למשל  –  כשכותבים מימין לשמאל,  הסמן משתגע;  הטיפול בתמונות מועלות הסתבך;  האופציה לשמור כטיוטה בלבד,  כדי שלא בטעות אשלח לפרסום לפני שמוכן,  נעלמה;  והבוקר אפילו להוסיף קישור כמו שצריך לא הצלחתי.  לרוב הבעיות האלה יש פתרון,  אבל ההתעסקות הבלתי פוסקת בפתרונות רק מסבכת את העריכה,  במקום להקל עליה.  אפשר כמובן להשתמש בדף העריכה הישן,  אבל השמועות המאיימות הן שהוא עומד לרדת למחתרת.  כבר היום החביאו את הקישור אליו בפינה חשוכה שסמויה מן העין (כמו כל הדברים החשובים.  הא-הא).

אני,  כידוע,  מגיעה מבלוגיה שהוזנחה  באופן כמעט מחפיר במשך שנים  –  והנה נחתתי כאן אל בלוגיה שההובי של מפעיליה הוא לשפר ולשנות אותה כל יום.  ובכן, הגעתי לרוויה.  בכלל אני בן אדם של אמצע,  אין לי כוחות נפש בשביל כל הקצוות האלה.  אני זקוקה למשהו פשוט:  שלא יתנו לבלוגיה ללכת לעזאזל,  מצד אחד  –  ושיניחו לבלוגרים ולא ישגעו אותם אחת לחודשיים,  מצד שני.

בקיצור,  צוותי-וורדפרס יקרים:  שמא תואילו,  סוף סוף,  להזניח אותנו קצת?  קחו לכם כמה ימי חופש,  או משהו: מזג האוויר יפה בחוץ.  ותורידו הילוך,  למען השם, כי הגיעו מים עד נפש,  באמת.

ועכשיו תדמייינו אייקון/פרצופון/אמוטיקון זועם.  אין לי כוח להתחיל לשתול כאן אחד כתמונה,  הרי כבר אמרתי לכם שהשתילה הזאת הסתבכה עד מוות.

אוף.

חשבון נפש בלוגוספרי

לקראת ינואר 2015 הכרזתי רשמית על המעבר שלי מישראבלוג לוורדפרס.  השבוע, בתחילת תשרי תשע"ו, כמעט עברתי מוורדפרס לבלוגספוט (=בלוגגר=הבלוגיה של גוגל).  אבל,  כמו שאמא שלי נהגה לומר,  ה-'כמעט' הציל אותי.  על כן,  עודני כאן.

אחרי ההזנחה הגורפת של ישראבלוג,  קשה לי להתרגל ללהיטות-לשיפורים שצוותי המתכנתים של וורדפרס לוקים בה.  וורדפרס נמצא בתנועה מתמדת  –   perpetuum mobile .  כל יום נוסף משהו,  נעלם משהו,  משתנה משהו  –  וצריך כל הזמן ללמוד את התכונות החדשות.  הצרה הזאת מוכרת לכל מי שמכיר מחשבים,  כלומר לכולם:  כשמשפרים משהו,  מתקלקלים עשרה דברים אחרים.  לא לחינם אמרו חז"לי המחשב:  אם זה עובד,  אל תגעו.  אבל בוורדפרס להוטים לגעת.  ולכן,  מדי בוקר,  כשאני מתעוררת,  אני תוהה:  מעניין מה הם עוללו הלילה;  וחושבת על כריסטופר רובין של א.א.מילן,  ששואל את עצמו,  באחד מהשירים המתוקים,  Now,  how to amuse them today .

בקיצור,  השבוע וורדפרס העלימו לי משהו חשוב מהבלוג,  וביליתי די הרבה זמן בפורומים שלהם בניסיון למצוא תיקון.  העצה הראשונה של כל התומכים למיניהם הייתה למחוק קוקיז (לאמור,  אין לנו מושג מה הבעיה,  אבל אם לא יועיל,  לא יזיק),  ואחר כך עוד הגדילו לעשות וביקשו שאוודא שקוקיז-צד-ג' לא נמחקו (אבל מה זה אומר,  למען השם),  ועוד כהנה וכהנה  –  אלא שכלום לא עזר והבעיה נותרה בעינה.  ואז,  בבוקר שאחרי,  פתאום חזר הכול לקדמותו הסדירה,  ואיש אינו יודע איך זה קרה,  אבל אין להקשות קושיות על צרה שתוקנה.

בעצם ימי התקלה השתעשעתי ברעיון הוותיק לעזוב הכול ולעבור לבלוגספוט.  כבר שנים שיש לי שם   בלוג ניסיוני ריק,  ואני מוסיפה ועושה עליו כל מיני ניסויים.  בלוגספוט,  במצבו הגרוד,  הוא הבלוגייה הקלה ביותר לתפעול בעולם (בניגוד גמור לוורדפרס),  ואני גם מחבבת את העיצובים הבסיסיים שלהם,  למרות שלדעת רבים הם פרימיטיביים.  הצרה היא שגוגל מזניחים את הבלוגייה הזאת שלהם כבר הרבה זמן  –   אלא שבשונה מישרא,  הם מציעים תחליפים חדישים ומשובחים לכל הפונקציות שלא עובדות טוב.   לאמור,  לוקחים את השלד של בלוגספוט ומוסיפים לו טלאים מכאן ומשם, כולם מתוצרת גוגל, ואז,  בשאיפה,  הכול מסתדר.   אלא שאז הדברים הרבה פחות פשוטים לתפעול ממה שהיה נדמה תחילה,  ויש לי שם הרגשה שכל התוספות המוטלאות הללו משתלטות על נשמתי,  ושזרועות התמנון שלהן אוספות אותי עמוק יותר ויותר אל חיקו של גוגל-קשישא,  כולל גוגל +,  ושמשם כבר לא אשתחרר.  למשל, יש לי פחד קמאי,  אולי לא לגמרי רציונלי, פן ישלח גוגל מייל לכל מכותבי הדואר האלקטרוני שלי על כל פוסט בלוגספוטי חדש שאכתוב.  זה לא שאני מסתירה את הבלוג שלי או את זהותי,  אבל בשביל מה צריכים תלמידים שלי מלפני שנים לדעת על כל פוסט חדש שלי בבלוג?  יש גבול,  לא? בקיצור,  הסופר-גלובליזציה/מונופוליזציה של גוגל מרתיעה אותי:  לא אוהבת לשים את כל הביצים באותו סל.

איך שלא יהיה,  בינתיים תוקנה התקלה שלי בוורדפרס ונשארתי כאן.  נראה מה יהיה בהמשך.

מילה על מדיניות התגובות בבלוג:  הנימוסים הישראבלוגיים מכתיבים שמי שקורא פוסט צריך להגיב עליו,  ושבעל הבלוג צריך להגיב על כל תגובה שהוא מקבל.  זה כנראה הרגל שנותר עוד מן הימים של טרום-פייסבוק,  וזה הרגל יפה.  אבל ברומא-של-וורדפרס ההרגלים שונים במקצת:  אין חובות.  אין חובה להגיב,  ובעל הבלוג אינו מגיב לכל תגובה.  זאת ועוד:  מי שנרשם לקבלת תגובות במייל מקבל מוורדפרס עדכון על כל תגובה נוספת לפוסט,  גם על תגובות שאינן נוגעות לו.  על כן אני מקבלת לפעמים דיווחים של קוראים על כך שתיבת המייל שלהם מוצפת בהודעות מיותרות ומייגעות.  היות שכך,  אני משתדלת ללכת בין הטיפות   –   לאמור,  להגיב במקובץ,  בתגובה אחת,  לכמה תגובות-קוראים שהצטברו יחד (אלא אם כן מתעורר דיון שמחייב התייחסות אישית מדויקת).  זה עשוי להקל קצת על ההצפות במייל,  אבל גם,  בשאיפה,  לסמן שראיתי את כל התגובות ושאינני מתעלמת מהן.  ואכן  –  אני רואה את כולן ושמחה בהן.  מנגד,  אני גם לא נעלבת מקוראים שאינם מגיבים.  גם זה בסדר.

לסיום,  כמה מחשבות על המעבר מבלוגייה אחת לאחרת:   זה לא דבר קל ולא מומלץ במיוחד,  בטח לא פעמיים בשנה.  וזה מצריך הרבה אורך רוח ודבקות במטרה. על אף שמה שמפריד בין הבלוגיות השונות הוא בסך הכול לינק שעליו אפשר להקליק עם עכבר שמאלי,  קוראי בלוגים לא אוהבים כשמושא-קריאתם עובר דירה.  זו תופעה מוכרת וידועה ואין טעם לדוש בה,  ובכל זאת היא מעוררת בי תמיהה לפעמים.  אחרי הכול,  אנשים מנוסים אנו  –  מה הבעיה להקליק על לינק?

בכמעט-עשר השנים שאני בבלוגוספרה,  נדמה לי שאני הייתי די מפרגנת כשחבריי לבלוגייה הודיעו שהם עוברים לבלוגייה אחרת (וזה קרה כמה וכמה פעמים).  איחלתי להם הצלחה,  באתי לבקר ולקרוא,  ובעיקר לא פירשתי את המעבר שלהם כפגיעה ישירה בי.  איכשהו הפנמתי שאני לא השחקנית הראשית בהצגה הזאת.  אבל כשאני הודעתי על המעבר שלי,  הזכירה לי ההתנהגות של רבים מן המתבשרים על כך  את יבשושיותם של אי-אילו אורחים בחנוכת בית,  שבמקום להביא פרחים,  הם אומרים לבעל-הדירה הטרי: 'אבל בשביל מה עברת?  מה יוצא לך מזה?  ואנחנו בכלל לא אוהבים פה,  הכפתורים של המעלית לא מוצאים חן בעינינו.'  זה מוזר,  אבל זה ככה,  ואני יודעת שלא רק אצלי.

האמת שאפילו לא נעלבתי מזה.  לא ממש.  רק דבר אחד העליב אותי באמת:  העובדה שהיו מי שנשבעו,  במשך שנים, שהם אוהבים מאוד את כתיבתי  –  ואז התברר שאינם אוהבים אותה מספיק כדי לבוא לקרוא אותי גם כאן.  ולא נעלבתי על שלא באו  –  כי זה,  כאמור,  דבר רגיל ואפילו מובן  –   אלא על שנשבעו בלי להתכוון באמת.

תמיד ידעתי שצריך לקחת מחמאות עם קמצוץ של מלח.  אבל עכשיו למדתי שצריך להגדיל את הקמצוץ.