Bloganuary 30

(English after the Hebrew)

הפרויקט מתקרב אל קיצו. דילגתי הרבה, אבל לקראת הסוף, הנני כאן, שוב.

הנושא של היום:
Describe yourself as a tree – תארי את עצמך בתור עץ

טוב, אין מצב. אבל זה מזכיר לי כל כך את השיר של זלדה, אז אני חייבת לצטט:

זלדה: שני יסודות
הלהבה אומרת לברוש
כאשר אני רואה
כמה אתה שאנן
כמה עוטה גאון
משהו בתוכי משתולל
איך אפשר לעבור את החיים
הנוראים האלה

בלי שמץ של טירוף
בלי שמץ של רוחניות
בלי שמץ של דמיון
בלי שמץ של חירות
בגאווה עתיקה וקודרת

לו יכולתי הייתי שורפת
את הממסד
ששמו תקופות השנה
ואת התלות הארורה שלך
באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל

הברוש שותק
הוא יודע שיש בו טירוף
שיש בו חירות
שיש בו דמיון
שיש בו רוחניות
אך השלהבת לא תבין
השלהבת לא תאמין

*

ואני אוהבת את הברוש.

*

Deascribe yourself as a tree

I can't. But I want to write about a Hebrew poem by Zelda, about the flame and the cypress tree:

The flame tells the cypress, among other things:
How can you go through this awful life without a touch of insanity, of spirituality, of imagination, of freedom – possessing only this ancient, gloomy pride? If only I could, she claims, I would burn your damned dependence on the seasons, the soil, the air, the sun, the rain and the dew.

The cypress does not answer. He knows there are all those things within him – but the flame would not understand, she would not believe.

*

And I like the cypress.

באקראי

"אבטח ולא אפחד",  אמרה זלדה לעצמה.  ולפעמים אף עלה הדבר בידה.  אבל אני   –   לא חשוב כמה אומַר   –    לא יֵצא מזה כלום.  לשווא אומַר.  כי אני נולדתי לפחוד,  לא לבטוח.

*

שליטה בהנדסת המרחב עשויה לעזור בציור.  אבל אני,  כתלמידת בית ספר,  אפילו את הנדסת המישור צלחתי רק בקושי.  מה לי עתה כי אשאף לפרוש את כנפיי אל מרחבים לא-לי.

*

לא ואן גוך,  אבל חמניות:

חמניות0001

תוספת לרשומה הקודמת על הספר של כתבי זלדה וציוריה

בשיטוט באינטרנט מצאתי סוף סוף מנַין  לקוח שמו של הספר הזה,  "ציפור אחוזת קסם".

הוא לקוח מהשיר הבא,  שהוא כנראה מאוד מוכר,  אבל אני לא הכרתי אותו,  וגם לא מצאתי אותו בתוך הספר עצמו:

זלדה:  ציפור אחוזת קסם
כַּאֲשֶׁר הַגּוּף הָרַךְ
מָט לִנְפֹּל
וְהוּא מְגַלֶּה חֶרְדָּתוֹ מִפְּנֵי הַקֵּץ
לַנְּשָמָה,
מַצְמִיחַ עֵץ הַשִּׁגְרָה הַנָּמוּך
שֶׁאָבָק אֲכָלוֹ
עֶלִים יְרֻקִּים פִּתְאֹם.
כִּי מֵרֵיחַ הָאַיִן יַפְרִיחַ
הָדוּר נָאֶה
וּבְצַמַּרְתּוֹ צִפּוֹר
אֲחוּזַת קֶסֶם.

אני יודעת שנהוג לומר ששגרה זה רע,  אבל אף פעם לא השתכנעתי שזה נכון.  ושמחתי לגלות שגם זלדה כנראה לא האמינה שכך. כי מתברר,  כך נדמה לי,  שדווקא הדבקות בשגרה היא זו שמחזקת את כוחות החיים ומסלקת את החרדה מפני המוות.

ועוד שורה אחת מן הספר,  להרנין את הלב:  "יש גם קוצים יפים מאוד".

סימוני עיפרון

סוף סוף מצאתי היום בחנות את הספר ציפור אחוזת קסם:  זלדה,  כתבים וציורים ,  שעליו כבר סיפרתי   –  וקניתי אותו.

אחרי שחזרתי הביתה  התחלתי לדפדף בו.  זה לא רומן ולא ספר מתח,  ואין צורך לקרוא את כולו בבת אחת,  מתחילתו אל סופו.  אפשר לעלעל פה ושם  –  בין רשימות ורישומים,  ציורים וצילומים,  שירים ומכתבים   –  ולהתענג על השיטוט האיטי ביניהם.

בכל פעם שאני מוצאת בו משהו יפה,  אני מסמנת אותו בעיפרון.  פעם כתבתי הכול רק בעט,  אבל עם השנים למדתי להתייחס לעיפרון בכבוד הראוי לו.  יש בו מן הענווה היודעת שלא כל  הדברים  חייבים להישאר לנצח.  מכל מקום,  אף שאת רוב הספר עוד לא קראתי,  נוכחתי לדעת שכבר הצטברו בו  סימוני עיפרון רבים למדי.

כמו למשל ברשימה "פרידה" (בעמוד 131):
"המילה היא עץ רענן שצמרתו חופּת מגן,  שמגִנה עליי בפני האַיִן,  בפני אפס הצורה."

או כמו למשל מה שזלדה כתבה כנראה אחרי מות בעלה (בעמוד 112):
"חלמתי שאתה גר בעיר אחרת ולא ידעתי מדוע.
התאמצתי מאוד להבין,  אך לא ידעתי מדוע.
פתאום חשבתי בשמחה: אבל זה יכול להשתנות.  אתה יכול לבוא ולגור אתי.
כשהתעוררתי הייתי שמחה,  כי הייתה לי הרגשה שאתה תבוא.
ורק אחרי זמן די רב ידעתי שלא תחזור,  ורק אני אשוב אליך."

יש בספר הזה גם צילומים של דפים כתובים בכתב ידה של זלדה,  ושל רישומים וציורים מלאי-יופי שציירה.  בחלק מן הציורים מופיעה גם ציפור כזאת או אחרת. חלק מן הדפים המצולמים הם פתקים פשוטים,  תכופות דהויים או מקומטים,  ולא כולם נועדו לכתיבה מסודרת (למשל,  יש שם משהו שנכתב על דף ריק של ספר טלפונים מן הסוג הישן (עם ההנחיה 'שם/כתובת/טל.'  בראש הדף).

ועוד יופי זעיר:  ברבים מן העמודים,  בצד שמאל למטה,  ממש ליד הספרות המציינות את מספר העמוד,  מצוירת ציפור קטנה.  אחוזת קסם.