על מילים ועל דיבורים

הגעתי לסופו של  אחותו של הנגר של מירה מגן.  הסוף כתוב יפה כל כך,  שהוא מעלה דמעות בעיניים.  אבל לא אצטט,  מאימת הספוילרים.

מה שיפה בעיניי במיוחד בספר הזה הוא המעבר ההדרגתי של המספרת (אישה שהחיים היכו בה קשות) מסגנון כתיבה אדיש-לכאורה,  ציני,  קצת מרושע, כמעט רווי-שנאה  –  לעבר כתיבה שיש בה ההשלמה של מי שאינה יכולה עוד שלא לראות גם את היופי והשמחה שמסביבה.

ובאשר למה שיבוא אחרי סוף הספר,  היא אומרת:
"ומה יהיה?  ניתֵן לימים לדבר.  אם למרות הכול רוצים לומר מילה טובה לאלוהים,  אפשר לשבחו על שהעלים מאיתנו את העתיד,  ורק הזמן המתפרט לימיו ורגעיו יגלה לנו מה יש בו ומה אין" (עמוד 319).

אז א-פרופו הימים שידברו (ויש למירה מגן גם ספר שנקרא ימים יגידו,  אנה)   –   וא-פרופו מי שידבר,  ומי שלא  –   הקשבתי בימים האחרונים ביו-טיוב לכמה שירים של חווה אלברשטיין.  זה בעקבות הפוסט הקודם והמהומה שהתעוררה בגללו,  כאן ובמקומות אחרים:  רציתי לשמוע שוב כמה מִשִּׁירֶיהָ שאהבתי אי-אז   –   ונתקעתי,  כצפוי,  ב'פרח הלילך',  שבו נאמר,  בין היתר,  שמילים הן לאלה אשר אינם יודעים לומר אחרת.  והמסר הזה,  איכשהו,  התקבל על דעתי.

יצא פוסט סתום במקצת. לא נורא.  גם לא אֲפָרֵשׁ.

הנה.

מודעות פרסומת

נחמות קטנות

האחת  –  שבדרכי הביתה בערב,  מכורבלת במעיל ובצעיף וקופאת מקור,  צלצל מאחוריי,  על המדרכה,  פעמון של אופניים.  זזתי הצידה כדי לפנות להם מקום,  וכבר הייתי מוכנה להגיד,  או לפחות לחשוב,  משהו כעוס על העניין (כי מה,  עכשיו כבר גם על המדרכה מצפצפים לנו?  ואיפה נלך?).  אבל אז עקפו אותי האופניים הנ"ל,  ועליהם הרכיבה נערה קטנה את אחיה הקטן ממנה,  ושניהם פנו אליי בחיוך ואמרו תודה,  ועיני שניהם הבריקו בחושך,  שאז התפוגג זעמי והתרציתי וחייכתי בחזרה.  שיהיה.

והשנייה  –  שהרקפת,  הרקפת!  ההיא הבודדת בקרן הרחוב בירושלים שדיווחתי על היעלמותה? היא חזרה! אתמול בבוקר ראיתי אותה שם פתאום,  בפינתה השכוחה.  בינתיים רק העלים הירוקים דמויי הלב,  שהרי הפרחים עצמם תמיד מתמהמהים קצת בירושלים.  אבל יש מקום לצפות שבשבוע הבא יופיעו כבר (או שוב) הניצנים הראשונים.  הכפור של הימים האחרונים כנראה היטיב אתה מאוד,  ואני  –  אמונתי בסדר הטוב של הטבע שבה אליי.  הנה באו הדברים על מקומם בשלום.

בשולי הגיליון:  ראיתי הבוקר ש'אם תרצו' התחילו קמפיין שבו הם מסמנים גם אמנים כ'שתולים'.  קראתי שאפילו את חווה אלברשטיין,  רבקה מיכאלי ואלכס ליבק הם סימנו,  ריבונו של עולם.  אני לא באמת יודעת אם מסע הכפשה וולגרי כזה ראוי בכלל לתגובה,  אבל אם כן,  אני רוצה רק לציין שמתברר בהדרגה שהקמפיינרים של 'אם תרצו' מסמנים כשתולים את כל מי שטוב,  יפה או מוכשר.  ומכאן אפשר להסיק,  על ידי הסילוגיזם הבסיסי ביותר,  שלהיות שתול זה טוב.  על אחת כמה וכמה ראוי להסיק זאת בשבוע שבו חגגנו את ט"ו בשבט.  ומי שלא מאמין,  שיחשוב על הרקפונת הנ"ל:  הרי גם היא שתולה,  ואולי אפילו על פלגי מים.  וכמה חן ויופי וכוחות-חיים טמונים בה,  וכמה שִמחה ונחת היא יודעת לעורר.