זוג יונים

יכולתי לכתוב על הבחירות, אבל כבר אין לי כוח. אצביע אמת – עבודה-גשר-מרץ, אבל אין לי הרבה תקוות שמשהו כאן ישתנה, אז נגמרו לי המילים בעניין. נתראה מן הסתם בנגלה הבאה.

יכולתי לכתוב על הקורונה. אני לא פוחדת מהקורונה, אבל אני חרדה מאוד מהיסטריית הבידודים. אני אפילו לא רוצה להתחיל לפרט למה הבידודים המטורפים האלה מפחידים אותי.

אז במקום כל זה, רק אספר שהיינו בשבוע שעבר בשמורת אודים, שמחוברת איכשהו לשמורת פולג (דרום?), וכל זה דרומית לנתניה, מזרחית לכביש החוף. וראינו שם יותר רקפות ממה שאי פעם ראיתי בחיים. הן נראות כמו בלרינות. ואחרות סתם ממתיקות סוד בקבוצה. וגם ראינו כלניות, וגם חמציצים, וגם מרגניות (לא קחוונים), וגם סביונים ברבבות, וגם כל מיני קוצים וכל מיני פרחים שאת שמם אינני יודעת, וגם אגם שלוליתי מקסים, עם אקליפטוסים, וגם חורשת עצי זית, וזיהיתי גם עץ חרוב. וגם גשר צר לצד אפיק נחל, וגם גנים תלויים על הצוק מצידו השני. אמרתי לראש המשפחה, אנחנו נוסעים לכל מיני חו"לים לראות גנים תלויים, והנה יש לנו כאן אחד קל"ב.

ראש המשפחה צילם המון, ועובד עכשיו על התמונות, והעביר לי את התמונה הבאה, שאני מצרפת כדי שאולי תעשה לי ולכם טוב על הלב. גם בגלל שזה רקפות, וגם בגלל שיש בתמונה הזאת משהו משעשע. מסתבר שהרקפות, מלבד כל תכונותיהן הטובות, גם התברכו בחוש הומור.

זוג יונים, באדיבות ראש המשפחה. אפשר להקליק להגדלה

נ"ב: פתאום עלה בדעתי שהן נראות כאילו יש להן כתרים על ראשיהן. שנאמר, הכול קורונה.

ברבע הדרך

(ימים 23 – 25)

1.  שלשום בערב, כשסידרתי את תיק הגב לקראת יום עבודה, מצאתי בו במקרה מפית נייר ישנה שנשארה לי מבית הקפה במדריד שבו אכלנו ארוחות בוקר בקיץ האחרון. זה היה מקום נחמד ונוח,  ועבדה שם בחורה אחת לבדה והשתלטה על העבודה במהירות מרשימה מול כל התיירים הרעבים שלא דיברו ספרדית:  קפה כזה ואחר ומיצים וכריכים ועוד.  בבוקר האחרון,  לפני שיצאנו משם,  ראש המשפחה נתן לה טיפ,  למרות שבספרד לא מקובל.  היא כל כך התפלאה.  הוא הסביר לה שזה לאות תודה על השירות הטוב וכו',  אבל היא עוד המשיכה להסתכל אחרינו בתדהמה אבודה.  אם כי לא היה לה הרבה זמן לתהיות,  כי הייתה מוכרחה לחזור לתיירים הרעבים שחיכו בתור.

2.  בפרק "הפרחים שמעליך" בספר חמישים מילים לעצב של יעקב זנדמן,  בעמוד 176,  הוא כותב על מחזור הפריחה בטבע, ועל "פקעות עם זיכרון" שמחכות מתחת לאדמה עד שיגיע זמנן,  בעונה המתאימה,  לפרוח פתאום שוב מעל הקבר ("ואז קורה הלא ייאמן").  בספר הולך כל זה לכיוון מאוד ספציפי  –  אבל אני,  זה מוכרח להזכיר לי את הרקפונת שלי הבודדת מפינת הרחוב,  זו שעליה כבר כתבתי כל כך הרבה פעמים;  איך שהיא נעלמת בסוף החורף,  בלי להשאיר זכר;  איך שהשנה חשבתי שהיא כבר לא תשוב; ואיך הפתיעה פתאום.  ועכשיו שני הפרחים הוורודים שלה כבר יבשו ומתו;  העלים הירוקים עדיין שם,  אבל גם הם ייעלמו בקרוב   –   והיא שוב תרד למחתרת.

אבל אני אדע שהיא שם.

3.  בחזרה באוטובוס מירושלים,  אתמול בערב:  בזכות שעון הקיץ,  עדיין אור.  אני דווקא אוהבת נסיעות בחושך,  אבל כשיש אור,  אפשר לראות את החוטמיות הזיפניות מתנשאות לגובה בשולי כביש שש.  נדמה שהן כמעט מחייכות.  והבוגנוויליה הארגמנית הנשפכת בכל מקום,  מעל גדרות ובמדרונות צדדיים  –

4.  רבע! (מתוך מאה).

עצב פריזאי

בשביל פריז,  שבה ביקרתי רק פעם אחת,  לפני כשנתיים,  יש לי מקום רך בלב.  וזה למרות שאני לא חובבת גדולה של אירופה,  שהשהייה בה משרה עליי בדרך כלל אי-שקט.  אבל פריז היא עיר האגדות, החלומות והאהבות.  היא משהו אחר.  כך לפחות היה נדמה,  עד שנפלה קורבן לטירופם של מוחות שטופי שנאה וקנאה.

היום אני חושבת בצער על השדרות הרחבות והבתים הגדולים והיפים ופיתוחי-המתכת של מעקי-המרפסות,  ועל הגשרים שעל נהר הסֶן ועל האורות המשתקפים בתוך המים,  בלילה. ועל דֶזירֶה,  כמובן.

וגם על מגדל אייפל.  שמעתי שהוא נסגר היום למבקרים.  האם עוצרים אותם שם,  ליד העמודים שעליהם כתוב 'שלום' בכל השפות,  ולא מרשים להתקרב יותר?  או שגם העמודים נסגרו למבקרים?  ואני תוהה אם בערב בכל זאת מדליקים על המגדל את אורות הזהב,  ואם מכבים אותם בדיוק בחצות,  למשך חמש דקות,  לטובת האורות הלבנים הקטנים והזריזים שרצים עליו מעלה ומטה,  עד לשתים עשרה וחמישה,  שאז חוזרת תאורת הזהב.

כרגיל אני כותבת את הדברים הללו במחברת תחילה,  לפני שאני מעתיקה אותם לבלוג.  מחברתי הנוכחית היא פנקס שהקטנה הביאה לי  מפריז לפני כשנה.  פנקס תוצרת סין,  אמנם,  אבל מסדרת 'הנסיך הקטן'.  על העטיפה כתוב
Il faut chercher avec le coeur
(יש לחפש באמצעות הלב),
ומצוירים עליה מוטיבים מהספר,  בסגנון הציורים המקוריים של סנט-אכזופרי:  יש שם שמיים זרועי כוכבים,  כולל השבתאי עם הטבעת סביבו,  וכמובן פלנטה מרכזית,  עם הרי געש (אחד כבוי ואחד לא),  שועל ארך-אוזניים,  נסיך קטן ותוהה וכמה פרחים (כולל,  אולי,  השושנה).  עצי באובב אינם מופיעים שם;  לעומת זאת מתנוסס בו,  בראש הפלנטה,  מגדל אייפל אחד.  הוא לא שייך לסיפור,  אבל הוא שייך להיום.
וצבעו אפור.

סוף דבר: הכי בבית בעולם

בסופו של דבר עבר בשלום.  עלינו על המטוס במדריד אתמול בשעות הצהריים,  ואחרי כארבע וחצי שעות נחתנו בסהרה.  אנחנו למודי אובכים,  כמובן,  אבל בכל זאת קצת הזדעזענו.  הפסדנו את הרגעים המשמחים של קו החוף המתקרב ושל תל אביב במבט מלמעלה:  הכול טבע בתוך ערפילי אובך.  משהו בטון הדיבור של הטייס שבירך אותנו ברמקול על הגעתנו לישראל רמז שהנחיתה לא הייתה מאוד פשוטה בשבילו.  או שאולי רק נדמה לי.  קצת ריחמתי על התיירים שישראל נופלת עליהם לראשונה דווקא באפרוריות הצהובה והמחניקה הזאת (ואכן,  לא בלי קשר:  כשדיווחתי בווטסאפ המשפחתי שהגענו,  ענה הילד:  "ברוכים השבים!  זה לא תמיד ככה פה").   וכשנסענו באיילון,  במונית,  לרגע לא זיהיתי איפה אנחנו (והמטתי חרפה על עצמי כששאלתי).

מצאנו את ארצנו הקטנטונת פחות או יותר במצב שבו עזבנו אותה:  פלוס כמה אלפי טונות של חול דקיק (קדימה לעבודת הבורא:  ניקוי אבק), מינוס גשר מעריב אחד.  הפקקים כרגיל.  מדריד והפארקים שלה הרבה יותר יפים ורגועים ומסבירי פנים,  ובכל זאת:  הכי בבית בעולם.

גלויה שביעית מאספמיה: רקפות במדריד, בספטמבר

בגן הבוטאני שליד מוזיאון הפראדו גיליתי פתאום רקפות.  רקפות בספטמבר,  דבר כזה עוד לא שמעתי.  ורודות ויחסית-קטנות ועדינות,  וסנטרן המבויש,  הסגול,  שונה ממה שאני מכירה,  כאילו עטור בכתר לבנבן,  הפוך (אבל רואים אותו רק אם מתכופפים כדי להתבונן היטב).

השלט הקטן שלצידן מורה בלטינית:   Cyclamen Hederifolium .
Cyclamen   אני מכירה,  אבל   Hederifolium  הוא חידה בעיניי.   מאוחר יותר,  מעיון בוויקיפדיה,  מתברר:   זה סוג נפוץ מאוד,  לא פחות מהרקפות הרגילות שיש בחורף גם בארץ. ל'כתר' המיוחד של סנטרן יש שם שכבר שכחתי,  והן פורחות דווקא בסוף הקיץ ובסתיו. לעלים הירוקים יש צורות משתנות,  ולעתים הם דומים לעלי קיסוס (ומכאן שם הפרח).

רקפות בספטמבר.  אפילו בשביל זה בלבד שווה לנסוע לאספמיה.

גלויה שישית מאספמיה: במדריד, העיר הגדולה

ספטמבר במדריד:  גשם לפרקים.  כשהוא שוכך,  חוזרת השמש,   אבל העננים לא מוותרים.

אחר הצהריים, בסיאסטה:  קבצן צעיר למדי ישן בישיבה על סף דלת ברחוב.  לידו ישנים שני הכלבים שלו,  שחורים וגדולים.  לפניהם מונח ילקוט המשמש לאיסוף מטבעות.

הקבצן ישן,  והכלבים ישנים,  ורק הילקוט ער.

גלויה חמישית מאספמיה: גשם בהרי הפירינאים

מול חלוני (על יד Bielsa, כבר לא קטלוניה):  הפירינאים:  ערומים ופראיים,  בלי בתים,   בלי אנשים,  בחלקם הגבוה גם בלי עצים.  פסגותיהם המשוננות נוגעות בשמיים,  ומפלים קטנים מדלגים בהם מן הגבהים ועד למטה,  לנהר השוצף בעמק.

לפנות ערב:  סופת ברקים ורעמים:  מבול יורד על הרי הפירנאים.  הערפל מכסה את הפסגות,   המפלים הדלגניים מיטשטשים ונמוגים בתוכו,  מים מתערבים במים,  ושאונם שוטף את החדר מבעד לחלון הפתוח.

רק  ישראלים מוטרפים פליטי-אוגוסט מסוגלים לחשוב לתומם שגשם-מבטל-תכניות-בחופשת-הקיץ הוא דבר נהדר.

גלויה רביעית מאספמיה: פרפרים הם חופשיים

ליד הבריכה הקטנה במלון ב-Llavorsi,  קטלוניה:
אמא צעירה,  ספרדייה,  מראה לשני הקטנטנים שלה את הפרפר שהיא אוחזת בעדינות בין אגודל לאצבע. הילד עדיין בחיתול,  הילדה גדולה ממנו בראש,  גם היא עוד פצפונת  –   אבל מדברת היטב בקול פעמונים,  ועיניה,  מעל לאפון הפחוס שלה,  יוקדות בסקרנות.  האמא מסבירה:  הנה עיניים,  הנה אנטנות.  הקטנים מקשיבים בעיון.  אחר כך מתייעצים שלושתם איפה לשחרר את הפרפר.  לבסוף הם מסכימים על פינה רחוקה במדשאה, בחלקה המוצל,  בין עלי שלכת  (כבר סוף אוגוסט, אף כי עדיין חם).  האמא מניחה את הפרפר בזהירות על הדשא,  הילדה יוצאת מגדרה מרוב התרגשות.  הפרפר נמלך בדעתו ומתעופף משם,  והאמא עם פצפוניה חוזרים לבריכה.  הנה למדו שיעור ראשון בזואולוגיה,  וגם בחירות (בחי"ת צרויה).

*

א-פרופו חירות:
בראש ההר (פירינאים!),  הרחק למעלה מעל לבריכה,  יש מרפסת תצפית עם מעקה דליל ושני דגלים מתנופפים ברוח.  את האחד אני לא מזהה ממקום מושבי למטה (רחוק מדי),  אבל השני,  בפסים צהובים-כתומים, הוא הדגל של קטלוניה החופשית (נושא שנוי במחלוקת כאובה).  מי אמר שרק במזרח התיכון שקועים עד צוואר  בשאלות של לאום.

גלויה שלישית מאספמיה: הנסיך הקטן מג'ירונה

למוזיאון היהודי שבג'ירונה צמודה חנות ספרים שבה מצאתי לפני ימים אחדים את הנסיך הקטן בלדינו (ג'ודיאו-איספניול): איל פרינג'יפיקו,  קון אילוסטראטיוניס דיל אאוטור (עם איורים של המחבר). הוא כתוב באותיות עבריות של כתב רש"י(!),  ומצדו השני   –   באותיות לטיניות.  בהקדמה האהובה עליי מנסה סנט-אכזופרי לתרץ את העובדה שהוא מקדיש את הספר לאדם מבוגר ("אה אונה פירסונה מאייור"),  וכשאינו מצליח,  הוא מתרצה ומסיים כך:
"קוריז'ו, דונקי, מי דדיקאס:
אה ליאון גואירט
קואנדו אירה נינייו"
(לאמור,  "אני מתקן אפוא את הקדשתי:  לליאון ורת [גואירט!],  כשהיה ילד קטן").

וכל זה בכתב רש"י.
למות.

גלויה מאספמיה: עוד מברצלונה

Montjuic הוא הר היהודים,  אבל הוא נטול יהודים.  ביום ראשון תיקנו את הסתירה הזאת באופן זמני בכך שנסענו אליו לביקור קצר.  כשביקרנו שם במוזיאון מירו ראיתי אותה:  צעירה קטנטונת,  יפנית,  או סינית,  או אלוהים יודע מה.  עם מחברת של דפים חלקים ועט.  עומדת מול פסלונים קטנים של ציפורים ורושמת אותם.  למירו הייתה תפיסה מוזרה מאוד של ציפורים (האמת שבכלל תפיסותיו האמנותיות היו מוזרות למדי),  ולכן הציפור בקושי נראית כמו ציפור,  אבל הקטנטונת רושמת אותה בדייקנות.  אני סקרנית ומסתכלת,  והיא נבוכה,  כנראה מתביישת,  ולכן אני מעמידה פנים שאני לא מסתכלת.  אבל אני כן,  ואני רואה.  וגם לי מתחשק לרשום במחברת שלי,  אבל גם אני מתביישת.

*

בינתיים אני כבר לא בברצלונה, אלא ב-Costa Brava ,  גם כן בקטלוניה.  המים כחולים להפליא,  לא לחינם נקרא המלון כאן Aigua Blava .  אבל האינטרנט מקרטע,  וללפטופ אין מקלדת עברית,  כך שאני באמת מקלידה על עיוור.  א-פרופו עיוורון:  קנייתי הראשונה במסעי:  מילון קטלאני-אנגלי (ולהפך).  כי מסתבר שקטלאנית מדברים לא רק בברצלונה,  והמילון הספרדי מתקשה לעמוד במשימה.  אבל גם האותיות במילון הקטלאני זעירות מאוד.  ובכל זאת,  הידעתם: הצליל של האות שי"ן נכתב בקטלאנית ב-x.  המילה שוקולד מתחילה ב-x.  החיים מלאי הפתעות.