גלויה מאספמיה: ברצלונה

ברצלונה שטופת תיירים, ובליל עצום של שפות נשמע בה בכל פינה. גם עברית,  והרבה  –   מה שלא צריך להפתיע: הג'מבו ג'ט שבו הגענו מתל אביב אמור להכיל כארבע מאות ומשהו מושבים,  אבל אני בטוחה שהיו בו לפחות אלף וחמש מאות נוסעים, דחוסים בכל פינה שאפשר להעלות על הדעת   –  רובם ישראלים דוברי עברית.  לא יודעת למה חשבתי פעם שג'מבו הוא מטוס נהדר (איזו ילדה טיפשה הייתי), אבל היום הוא לא נראה לי מלהיב.  אולי בשל מוטת הכנפיים העצומה שלו הוא גם מפרפר בהמראה ובנחיתה כמחשב להישבר ברוח צידית,  מה שלא מגביר את חיבתי אליו.  ובכלל,  אם כבר חייבים להטיס תיירים בקפסולות מעופפות,  עדיף שלא יהיו בהן כל כך הרבה אנשים בבת אחת.

ואם כבר מדברים על שפות (ואיך לא אדבר עליהן):  מדברים כאן ספרדית וקטלאנית.  ספרדית אני מבינה קצת,  קטלאנית פחות.  תגליתי הגדולה היחידה בינתיים:  ברכת השלום הספרדית (Hola) נהגית כאן במלרע ולא במלעיל.  למה תמיד חשבתי שהיא מלעילית?  לא זוכרת,  אולי משום שכך מסומן במילון הספרדי-אנגלי שלי. לא משנה,  אולי  הקטלאנים הוגים במלרע.  את ההיגוי הקטלאני המילון לא יראה לי בין כך ובין כך.

את המילון הזה קניתי בקליפורניה לפני כמעט שלושים שנה. כי רבים משמות המקומות בקליפורניה הם בספרדית,  ורציתי לדעת מה פירושם.  בינתיים זקנתי מאוד והעיניים שלי התקלקלו,  והאותיות במילון נעשו קטנות עד כדי כך,  שאפילו עם משקפיים אני בקושי רואה מה כתוב שם.

העיניים המתקלקלות והבדיחה על הצורך במשקפיים כשהיד איננה ארוכה מספיק   –   זה מזכיר לי שאני רואה כאן המון תיירים עם מוטות-מאריכים לצורך צילומי סלפי.  בהתחלה חשבתי שזה מקל הליכה,  ותהיתי על המספר הגדול של נכים,  רובם צעירים,  בברצלונה.  בדיעבד התברר שכולם בריאים,  אלא אם כן מחשיבים את צילומי הסלפי והעלאתם המיידית לפייסבוק כמחלה.

עוד משהו קטן:  La Rambla,  הרחוב שבו נמצא השוק המקורה:  קראתי באיזה מקום שמקור שמו הוא במילה הערבית רמל (=חול).  כמו רמלה אצלנו.  או שכן או שלא –  אבל הנה,  גם שפות יכולות לזווג זיווגים.

עד כאן גלויה ראשונה. תאמרו:  למה כל כך הרבה בלבולי מוח לשוניים במקום לספר על ברצלונה.  נכון,  זה מוזר,  אבל ככה זה אצלי:  הכול עובר דרך שפות והכול מוביל אליהן.  גם ברצלונה.

בדידות בין כוכבית

כוכב הלכת החדש הזה שנתגלה בשבוע שעבר?  האינסוף הוא פשוט בלתי נתפס.  נניח שנלך עד קצה החדר ועד קצה הבניין ועד קצה החצר ועד קצה הרחוב ואז נשוט עד קצה הים התיכון ונמריא אל החלל ונרחיק אל קצה הגלקסיה ונרחיק עוד יותר אל כל מיליארדי הגלקסיות האחרות,  ועוד ועוד,  אל התהומות שבהם הזמן והמרחב מתאחדים    –   מה אז?  הרי גם שם אין קצה.  אין גדר שבה נוכל לגעת ולחזור.  אני כותבת את המילים האלה אבל הן לא נרשמות במוחי בשום מקום שאני יכולה לפענח.

אז טוב שיהיו לנו חברים תבוניים היכן שהוא במרחב חסר הגבולות הזה? א-פרופו תבוניים,  שמעתי מישהו מהרהר בטלוויזיה בשאלה אם יש יצורים תבוניים אפילו על כדור הארץ שלנו   –   והוא סיפר שיש המטילים ספק בכך.  זה משעשע. איך שלא יהיה,  הרעיון שיש חיים אי שם מדגדג את הדמיון,  אבל גם מפחיד למדי.  הם יכולים להיות בסדר גודל של אמבות,  אבל הם עלולים להיות גדולים ומפותחים וגרועים בהרבה.  ובכלל,  יש לנו מספיק צרות עם יצורים חיים,  תבוניים ושאינם,  על פני כדור הארץ;  אני לא בטוחה שאנחנו זקוקים להתעסקות עם עוד כאלה ביקום.  אל מול האינסוף הבלתי נתפס הזה,  אולי כבר עדיף להיות לבד.

עוגות שוקולד על הראש

השבוע יצא לי לנסוע באוטובוס דרך בני ברק.  אני לא עוברת שם לעתים קרובות, ובכל פעם שזה קורה אני מרגישה כאילו הגעתי לחוץ לארץ.  אולי אפילו יותר חוץ לארץ מירושלים.  אמנם חוץ לארץ אפור מאוד וחסר ברק,  אבל לא בלתי מסקרן ונוגע ללב.

למשל שמות החנויות,  שאפשר אפילו לכתוב עליהם פוסט נפרד.  אבל היום אני רוצה לכתוב דווקא על איך שאני תמיד בוחנת שם את האמהות הצעירות האלה שעולות לאוטובוס עם הילדים הקטנים,  בדרך כלל יותר מאחד, ולפעמים עם עגלות ושקיות ועוד ועוד.  הן שלוות כל כך ולא נלחצות מכלום.  גם בירושלים זה ככה.  והרי אי אפשר לטעון שהן שלוות כי יש להן ניסיון ארך-שנים,  כי הרי הן צעירות כל כך,  כמעט ילדות בעצמן.  ואני זוכרת בבושה שכשאני הייתי צריכה לנסוע עם שני ילדים קטנים באוטובוס,  תמיד מצאתי תירוץ למה לא לעשות את זה,  ולמה לגייס במקום זה את ראש המשפחה שיסיע אותנו,  או לקחת מונית.  תמיד פחדתי שאחד מהם יישאר בטעות לבד,  בתוך האוטובוס או מחוצה לו,  ומדרגות הכניסה/יציאה והדלת האוטומטית הטילו עליי אימה.

עכשיו,  השבח לאל,  הם גדולים ונוסעים בעצמם,  ובינתיים,  כשאני לבדי באוטובוס,  אני מצליחה לדאוג לעצמי היטב,  ומסתדרת אפילו עם הדלת והמדרגות.

*

בילדותי היו לי דודים בבני ברק.  הם כבר מזמן אינם בין החיים, אבל אי-אז היינו מבקרים אצלם לעתים קרובות למדי,  בדרך כלל בסופי שבוע,  בשישי או בשבת.  הם גרו ברחוב חרדי מאוד,  ולכן נאלץ אבא שלי להחנות את הרכב ברחוב אחר,  ומשם המשכנו ברגל.  גם אז זה היה כמו חוץ לארץ:  הדממה הזאת שיורדת על העיר עם כניסת השבת וששורה עליה גם למחרת.  והאנשים ההולכים לבית הכנסת,  כולל הגברים הלבושים במעין מעיל עליון מבד מבריק כלשהו, וחובשים כובעים גליליים-שטוחים הנראים כעשויים מפרווה כהה.  אין לי מושג לאיזו חסידות הם שייכים,  אבל הסאגה המשפחתית מספרת שבילדותי הצעירה מאוד חזרתי ודרשתי שיסבירו לי על מה ולמה הם מתהלכים ברחוב בשבת עם עוגות קרם-שוקולד על ראשיהם.