לקט

אז מה היה לנו. פרה פרה:

פנסיה:
יש לי קרוב משפחה שאמר פעם, אחרי שיצא לפנסיה, שהוא כל כך עסוק עד שהוא חושב לחזור לעבודה כדי לנוח קצת. אז גם אני נהייתי עסוקה. 'אחרי החגים' פרצו בכל עוזם, ואני חזרתי להתנדבות שלי בחטיבת הביניים, פעמיים בשבוע, והתקבלתי למקהלה, פעם בשבוע, והתחלתי קורס מיינדפולנס, שזה עוד פעם בשבוע, וכמובן שיעורי אקוורל ותרגול דנית ופסנתר ועוד דברים ולא נשאר לי זמן. המקהלה זה כיף מאוד גדול, אם כי מסובך, כי שובצתי עם קולות האלט, שזה בדיוק באמצע, וזה תפקיד ליווי שצריך להתרגל אליו כי הוא קצת מבלבל. אז אני כל הזמן מכינה שיעורי בית. אשר למיינדפולנס – זו שיטה/גישה שאני מתעניינת בה כבר די הרבה זמן, וקוראת ושומעת, ועכשיו החלטתי להירשם למשהו יותר מעשי ומסודר. נראה. לא בטוח שתהיה הצלחה, כי עדה ק. ומחשבותיה הסוררות מפריעות כל הזמן להתרכז כנדרש.

טרדות:
כבר יותר משבועיים אנחנו עסוקים בבעיות אינסטלציה. נראה שהרוב נפתר, אם כי גם בזה אני לא בטוחה, וחוץ מזה נשארו ספיחים שעולים לי על העצבים. אני חייבת ללמד את עצמי ששום דבר לא נפתר במלואו, ושחייבים להשלים עם זה (וע"ע מיינדפולנס). והרי כבר חז"לינו אמרו (אולי):
It ain't over till it's over – and it's never ever over

ימי קורונה:
בשבוע שעבר קיבלנו את החיסון החמישי, המותאם לאומיקרון. לא יודעת אם נכון לקרוא לו חמישי, כי את הרביעי לא קיבלנו. פחדתי מהחיסון החדש הזה פחד מוות, אבל נוכח אורח החיים הסוער שאימצתי לעצמי אחרי החגים (ע"ע סעיף ראשון בפוסט זה), הרגשתי חשופה יותר מכרגיל. להישמר מפני קורונה כששרים במקהלה זו משימה בלתי אפשרית. יותר מתשעה חודשים עברו מאז שנרשמתי לחיסון הרביעי וביטלתי את התור בלי ללכת להתחסן, ומאז כל הזמן שברתי את הראש אם טוב עשיתי או לא. בזמן הזה כבר היה יכול להיוולד תינוק. אבל לא נולד. אז חוסנתי עכשיו, ביום שאחרי הבחירות (תכף אגיע אליהן). בינתיים העניין עובר ללא אירועים מיוחדים, אבל היות שלאיש אין מושג ירוק מה החיסון הזה עושה, או לא עושה, אני אומרת: ראה נראה, עוד חזון למועד. לפחות אני פטורה מחיבוטי הנפש, כי את הנעשה אין להשיב.

פוליטיקה:
אז הבחירות. במשך חודשים אמרתי שאני לא הולכת להצביע, כי די, כמה אפשר. בסוף, כצפוי, אמרתי אוקיי, אצביע 'יש עתיד': לא שאני סומכת שם על מישהו, אבל אולי זה הרע במיעוטו. ואני לא אוהבת להצביע למפלגות רק בשביל להציל אותן, בעיניי זו אנומליה מוחלטת. אחרי הכול, הן אלה שאמורות לעבוד בשבילי, לא להפך. את מרצ אפילו לא שקלתי. אף פעם לא חיבבתי אותם, ולא אהבתי את מה שניצן הורביץ עשה כאן כשר בריאות (לא שאת שרי הבריאות שהיו לפניו אהבתי יותר – אבל ממנו היו לי יותר ציפיות). אז חשבתי לזנוח את הצבעתי הנצחית למפלגת העבודה, ולהצביע עבור לפיד.

אז מה אם חשבתי. בדרך לקלפי דיברתי עם ראש המשפחה על המפלגות השונות, והשתכנעתי עוד יותר שאני לא אוהבת אף אחד, ופתאום אמרתי לו: אתה יודע מה? בכל זאת אצביע למפלגת העבודה. אני לא אתחיל עכשיו להסביר למה, כי זאת כמובן החלטה לא רציונלית. אבל כמה רציונלי יכול אדם להיות בפעם החמישית בתוך שלוש שנים, כשהוא יודע שבין כך ובין כך את אף אחד לא מעניין מה דעתו. בקיצור, אחרי ההודעה הזאת שלי ראש המשפחה התחיל לגחך, ועדה ק. התעצבנה עליי עד כדי כך שנעתקו המילים מפיה (שזה לא הפסד גדול, בין כך ובין כך ידעתי מה דעתה, וחוץ מזה דעתה לא חשובה). אז נכנסתי לקלפי ושמתי פתק 'אמת', כראוי לטיפשה שאני, ואז הלכנו הביתה ובערב עוד היה נדמה על פי המדגמים שטוב עשיתי, אבל כמובן שבבוקר התברר שלא. למה אנחנו עוד מייחסים איזו שהיא חשיבות למדגמי הערב – זו תעלומה בעיניי.

נו, עכשיו כל המחנה 'שלי' שקוע בנהי ובכי, כרגיל, ומאיים לעזוב את הארץ. היות שאני כבר נורא זקנה, אני זוכרת דברים שרבים אחרים, צעירים יותר, לא יודעים. למשל, שהשמאל דיבר בדיוק ככה כשבגין נבחר ב-1977 – ואילו עכשיו הוא נזכר בו בחמדה. ובכן, אני לא מתרגשת. אין לי שום תכנונים לעזוב את הארץ (וחוץ מזה, שום מדינה אחרת לא מחכה לי). מי שרוצה לעזוב שיעזוב, אני לא אומרת לאף אחד מה לעשות. אבל אם תהיה פה ממשלה יציבה לכמה שנים, אני אשמח. מחול השדים האינסופי הזה של בחירות ובחירות נמאס עליי. בן גביר ושות' הם צרה לא קטנה, אבל נותר לראות כמה מכל הסיסמאות שלהם הם באמת יוכלו לממש. שהרי כידוע, הרבה יותר קל לצווח מן האופוזיציה מאשר לממש את הצווחות בקואליציה. וע"ע ליברמן שאיים להפציץ את אסואן ונהיה שר ביטחון והסכר בכל זאת עוד עומד על תילו (שנאמר: מה שרואים מכאן לא ראו משם), וליברמן עכשיו כמעט אהוד על השמאל כי הוא נגד ביבי. מין היגיון שכזה. בקיצור: אין לי מושג מה יהיה, אבל לחגיגות האומללוּת אני לא מצטרפת – והגיע הזמן שאנשים ילמדו לנצח בכבוד וגם להפסיד בכבוד, כי בשני התחומים הללו כולנו צריכים ללמוד עוד די הרבה.

כמובן, עכשיו נשלפות החרבות: לפיד אשם, וגנץ אשם, ומיכאלי אשמה, ובלד אשמים, ואומץ אשמים. ואני אומרת: חמודים, אל תריבו, יש מספיק אשמה בשביל כולכם: אף אחד מכם לא גילה תבונה פוליטית יוצאת דופן, ואף אחד מכם לא קרא נכון את המפה, ולפחות מן הבחינה הזאת נתניהו שם את כולכם בכיס הקטן, גם אם לא נעים להודות בזה. אני כבר הרבה זמן אומרת שאני לא מבינה מה ההבדל בין מרצ והעבודה, ובין העבודה ללפיד, ובין לפיד לגנץ, ובין גנץ לחלקים היותר שפויים בליכוד. כולכם יושבים על אותה סקאלה, במרחקים קטנים זה מזה, וכולכם יכולתם ללכת ביחד. אבל לא – כל פתית שלג ייחודי רוצה להיות ראש ממשלה ומשוכנע שהינה-הינה הוא גם יהיה.

אשר ל'אומץ', שהדביקו עליהם את התווית של 'מתנגדי חיסונים': זאת כמובן תווית מטופשת, כי יש ביניהם אנשים מאוד רציניים שמבינים במדע וברפואה ושקיבלו כבר הרבה חיסונים בחייהם. אני יכולה להבין את הזעם הנורא שהם מרגישים על מה שעשו להם כאן בשנים האחרונות כשהם לא רצו לקבל חיסוני קורונה, ולגמרי מבינה למה הם לא רצו להצביע מרצ. אבל לדעתי הריצה שלהם לפוליטיקה הייתה משגה, ולא פלא שלא הצליחו. זה לא שדה הפעולה שמתאים להם. לתלות בהם את כישלון השמאל זה מגוחך, מה גם שלא בטוח שהם כולם אנשי שמאל.

טוב, הפוסט הזה הולך ומתארך וכבר הגזמתי קשות. עדה ק. התעייפה לגמרי, ולכן היא מבקשת לסיים בפסקה אחרונה קצרה, אז אני ארשה לה מיד להלן:

בלוגוספרה:
בכלל לא מתחשק לי לכתוב בבלוג.

פזמון חוזר

שוב: זה שאני לא כותבת לא אומר שאין לי מה להגיד. לפעמים ההפך הוא הנכון. ואפילו אם לי אין מה להגיד, לעדה ק. בטוח יש, ובכמויות. ובכל זאת לא כותבת. לא תמיד מתחשק לנסח, לשתף, לדון, להתווכח. וחוץ מזה אני די עסוקה. פסח חג קשה. למרות שאני לא בטרפת ניקיונות (אין סיכוי שאצליח לנצח את האבק), המירוץ לניקיון בכל זאת מידבק קצת, ופה ושם אני מסתערת על איזו שידת מגירות ומתמלאת תדהמה מכמויות הלכלוך שסובבות אותנו כל השנה בלי שנרגיש. וכמובן, הבישולים. פסח הוא חג האוכל והפירורים. עם הפירורים עוד לא התחלנו, אבל במטבח אני כבר כמעט גרה.

לא חסרים דברים שאפשר להתרגז עליהם. הממשלה, למשל – למרות שלי כבר מזמן אין ציפיות מאף אחד שם. יהיו עוד בחירות? בהצלחה, לא בטוח שאטרח. אמרתי להם בקלפי מה דעתי כבר הרבה פעמים, זה בין כך ובין כך לא מעניין אותם. ומאז שבנט דיבר על הלא מחוסנים שיורים נגיפי דלתא ועל הצורך שהורי המחוסנים בבית הספר יריבו עם הורי הלא מחוסנים, ואף אחד בממשלתו לא הרים גבה על זה – נגמר לי העניין במה שהם מעוללים.

א-פרופו חיסונים: אני ממש לא מתנגדת חיסונים, אבל את הרביעי עוד לא קיבלתי. התייעצנו עם שלושה רופאים שונים, שלושתם היו די אמביוולנטיים בעניין הזה. זה לא אומר שאני בטוחה שמה שאני עושה הוא נכון, כמובן, שהרי 'אולי' הוא שמי האמצעי. בינתיים אני כמובן מקבלת אינסוף סמסים מקופת החולים שקוראת לי לבוא להתחסן "בשל העלייה בתחלואה ונוכח התפתחות זנים חדשים של הנגיף". עכשיו, מתוקים, על הרגע הבא אני כמובן לא יכולה להתחייב, אבל ברגע הזה דווקא אין עלייה בתחלואה, וגם לא זנים חדשים. אז למה לשווק חיסון בסגנון של פרסומת לאבקת כביסה? באמת הם חושבים שם שזה מה שיעורר את אמוני? אני לא מצליחה להבין את זה.

טוב, לא משנה. המטבח קורא לי. מאחלת חג שמח ורגוע לכולם, ומקנחת באיזה טקסט לא-פרוזה קטן, שבעניינו אני יכולה לנסות לשכנע את עצמי שהוא אופטימי.

אף על פי כן
למרות הכול –
האלמוגן
פורש את ראשוני פרחיו האדומים,
וגם פירות השסק נשלפים
קטנים וירוקים;
לכול זמן
ועת לכל חפץ
תחת שמיים
קודרים

Bloganuary 3

(English after the Hebrew)

כתבי על הפעם האחרונה שבה יצאת מאזור הנוחות שלך

אה, זה קל. אתמול בערב, כשנודע על חיסון רביעי לבני +60. עכשיו צריך להחליט, ואני שונאת להחליט.

כמובן, בסוף אלך ואתחסן, כמו בכל הפעמים הקודמות. אבל עד אז אוסיף להתחבט בין שתי האפשרויות, שעל אף אחת מהן אני לא יודעת מספיק, ושתיהן גרועות בעיניי, ואין שום ביטחון באף אחת מהן.

איפה אני ואיפה אזור הנוחות שלי.

*

ידוע ולא
לפחוד מפני הלא נודע?
והלא הוא ידוע היטב.
זו הנעל השנייה
שתינתק מחוט השערה
אשר עליה היא תלויה,
תצנח עליי בקול שאון
ברגע זה, או שֶבַּבָּא

*

Write about the last time you left your comfort zone

Ah, that's easy: last night, when the 4th Covid (booster) shot was announced for ages 60+. Now I have to decide whether to get it or not – and deciding is something I really hate doing.

Of course – eventually I will go and get the vaccine, like I did before (three times already, and it does not get any easier). But in the meantime I will keep procrastinating, deliberating this and that and the opposite. Both options are bad, and I don't know enough about either one of them.

No comfort zone for me.

*

Known Unknown
Fearing the unknown?
I know it only too well.
It is that other shoe
That is about to tumble down
Upon my head,
Unpredicted
Yet fully expected

מזה עידן ועידנים

מזה עידן ועידנים לא כתבתי. יום הכיפורים עבר, סוכות עבר, שמחת תורה מתקדם בריצה, או-טו-טו כבר אחרי החגים – והנה סוף סוף אני פוקדת את בלוגי הזנוח לאנחות.

למה לא כתבתי? בעיקר כי לא מתחשק לכתוב על ענייני אקטואליה – שאז עדה ק. משתלטת על הכול ומפזרת כל מיני דיבורים נרגזים ועצבניים. שתינו משתגעות לגמרי מהדיבורים האינסופיים בעניין מחוסנים, ובעיקר בעניין לא מחוסנים. וזה למרות ששתינו התחסנו כדבעי ונלך אפילו להתחסן שוב אם יצוו עלינו. הביטחון שלנו בחיסונים קצת התערער בעקבות הגל הרביעי, אבל אנחנו אזרחיות מאוד ממושמעות, שלא לומר פחדניות, ועושות מה שאומרים לנו שצריך.

אבל הדיבורים האינסופיים על זה משגעים אותנו, ועדה ק. פשוט לא מסוגלת לסתום את הפה כשזה מתחיל. כמו למשל הוויכוחים עכשיו על מכונות האקמו. הדיבורים האלה נשמעים כמעט כמו 'לכולם מחלקים סוכריות ורק לנו לא יישאר'. כאילו, מה עובר על אנשים? זה לא ברור שנותנים את הטיפול הנדיר (ובלי לשאול יותר מדי שאלות) למי שמצבו קשה יותר ויש לו יותר סיכוי לשרוד אותו? הרי בינינו, לא מדובר בטיול בפארק. וראש הממשלה שלא מתבייש לומר שהוא רוצה שהורים לילדים מחוסנים יריבו עם הורים לילדים שלא התחסנו. שזה פשוט ניצול בוטה של לחץ חברתי, שהנהגה אחראית הייתה צריכה לשאוף לנטרל אותו. את זה בדיוק ניסתה שאשא-ביטון למנוע כשהתנגדה לחיסונים בבתי הספר. כשנתניהו אמר דברים כאלה עלינו על בריקדות (אפילו אני צפרתי מתחת לגשרים), ואילו עכשיו זה מתקבל בשלוות נפש. והעיסוק הבלתי פוסק בחולים הלא מחוסנים, והדיבורים האיומים – וזה לא רק עניין של דיבורים ונימוסים, זו דרך מחשבה. מבהילה ביותר, מונהגת מלמעלה ומולהטת על ידי תקשורת היסטרית.

לא משנה. אמרתי שאני לא רוצה לתת לעדה ק. להשתלט, והנה היא השתלטה בכל זאת. זה מה שקורה בדרך כלל להחלטותיי היפות.

אז איפה הייתי ומה עשיתי. בסופ"ש האחרון היינו בירושלים. גרנו בבית ההארחה החמוד של הכנסייה הסקוטית, טיילנו פה ושם, ראינו הצגה בחאן, וככה. עם תווים ירוקים ומסכות וכל השפיל. עשינו דברים שלא עשיתי כבר כמעט שנתיים. הרגשתי מאוד הרפתקנית. וגם התבשמנו מהשקט הבלתי נתפס ברחובות הירושלמיים בסוף השבוע. אמרתי לראש המשפחה, אצלנו זה ככה רק ביום כיפור, והוא ענה לא, אפילו אז לא, כי האופניים. מה שנכון.

בגן הבוטני התוודעתי לראשונה אל פרחי הלוטוס. עכשיו זו לא העונה שלהם, ומה שנשאר מרובם זה מין שאריות יבשות שנראות כמו עוגיות אצבעון (מסאיקס), עם החורים. אבל פה ושם נשארו גם כמה לוטוסים גדולים, ורודים, והתברר לי להפתעתי שהם בכלל שייכים למשפחה של חבצלות המים (הנימפאות). כלומר, אם הבנתי נכון. והם צומחים בתוך אגם, והעלים הירוקים שלהם כל כך ענקיים, והרוח נושבת בתוכם ומסיעה אותם כמו מרבד גלי יפהפה. כמעט כמו הרוח בערבי הנחל, למרות שאין דמיון.

סמוך ליציאה מן הגן הבוטני הייתה תערוכת צילומים קטנה של פרחי בר, ונתקעתי שם מול צילום של שתי רקפות שאחת מהן פורחת איכשהו הפוך, כלומר הסנטר הסגול שלה כלפי מעלה והעלים הוורודים כלפי מטה, כמו שיער גולש, ולכן היא נראית כמי שמרימה את פניה להתנשק ואכן מתנשקת עם הרקפת שמעליה. תמיד חשבתי שהן אנושיות – ענוגות אבל עקשניות, אמיצות באופן יוצא דופן, ממתיקות סוד עם החברות שלהן במושבה, וכל זה. עכשיו התברר שהן גם מתנשקות.

שכחתי את שם הצלם, וניסיתי לחפש את הצילום בגוגל ולא מצאתי, אבל זה היה מקסים ביותר.

אחרי ערה"ש תשפ"ב

פתאום עלה בדעתי שלא כתבתי בבלוג שנה טובה, ובינתיים ראש השנה עבר.

היה בסדר. אירחנו קצת, בישלתי די הרבה, נלחצתי יותר (בישולים זה לא הקטע המובהק שלי, למרות שעבר בשלום). אפילו אפיתי את עוגת הלימון הפשוטה הנצחית שלי, וראש המשפחה דרש (וקיבל) שדרוג עם קרם שוקולד, ואפילו הוסיף בהמשך קצפת(!!). מן הקצפת לא טעמתי, אבל זאת עוגה נחמדה, ולדעתי היא מנחמת לא פחות מעוגת דבש (אולי אפילו יותר).

הפנסיה פרצה אצלי בכל עוזה. יצרתי קשר עם מחלקת המתנדבים העירונית, וכבר הייתי בשיחת פגישה ומילאתי טפסים וכו', ונראה שאחרי החגים אתחיל להתנדב בעזרה בלימודים בבית ספר כלשהו. מצד אחד זו עבודה שיש לי בה הרבה ניסיון, מצד שני לא צריך לחבר סילבוסים ומבחנים ולהתעסק עם ציונים וכיוצא בזה, וזו ברכה אמיתית בשבילי.

בינתיים – ובכן – אני לומדת דנית. התוודעתי אל תוכנה/אפליקציה שאפשר ללמוד בה שפות (duolingo), וגיליתי שם עולם ומלואו. בתור התחלה בחרתי בדנית.

אל הדנית התוודעתי עוד כשהייתי סטודנטית, כי עבדתי (חלקית) בעזרה בשיעורי בית לילדים עולים חדשים שידעו רק דנית ואנגלית. דנית ידעו יותר, כי זו הייתה ממש שפת אימם. אני עשיתי איתם שיעורים בתנ"ך וכדומה, והם בתמורה לימדו אותי מילים בדנית והתפוצצו מצחוק בכל פעם שניסיתי להגות איזו מילה חדשה. דנית בעצם די דומה לאנגלית ולגרמנית, אבל המבטא שלה – הסמטוכה שהם עושים מאיך שהוגים לעומת איך שכותבים – היא באמת דבר נדיר. שום דבר לא נשמע כמו שהוא כתוב. עולם הפוך (ומקסים מאוד, לטעמי).

אחר כך למדתי קצת דנית בירח הדבש שלנו, כשהיינו בסקנדינביה. קניתי ספר לימוד, וכשראש המשפחה נתקע שעות באיזו פינה כדי לצלם אותה מכל זוויות האור האפשריות, שלפתי אני את הספר ושיננתי. וכשהתחלנו לפני כמה שנים לצפות בסדרות טלוויזיה דניות (או שבדיות/נורבגיות, שדומות מאוד לדנית), גיליתי לשמחתי שאני מבינה די הרבה.

אז עכשיו לימודים מסודרים. נחמד.

מעבר לזה, ראש המשפחה כבר רוקם תוכניות למסעות. קורונה או לא קורונה, מנוי וגמור איתו לגרור אותי לאנשהו, והיות שאני כבר לא עובדת, לא נותרו לי תירוצי עבודה ו'מה יהיה אם חזרתנו תתעכב בגלל קורונה'. אני צריכה להתרגל לחיי החדשים, שיש בהם פחות חובות מקודם. אין עבודה מסודרת ואין הורים מבוגרים וחולים, ועוד מעט נהיה אנחנו בעצמנו זקנים וחולים מדי, אז אם לא עכשיו אימתי. בדרך כלל אני לא שוחרת מסעות, אבל בשנה האחרונה פיתחתי מעין ערגה למרחקים: רק לברוח מפה, הרחק מדיבורי הקורונה ומהדיונים האינסופיים בעד חיסונים ונגד מי שלא התחסנו, ועל איך שאנחנו ראשונים בעולם במשהו כזה או אחר.

כרגיל אני מוצאת את עצמי תקועה בתווך: מצד אחד התחסנתי, אפילו את ראש המשפחה שכנעתי בסוף לקבל חיסון שלישי (עד עכשיו הוא חושב שזה היה מיותר, אבל הרים ידיים) – ובכל זאת מצד שני משתגעת כשאני שומעת/קוראת את דיבורי הזוועות נגד מי שלא התחסנו (מסיבות שונות). מוטב שלא ארחיב בעניין (אם לא למען הבריאות הנפשית של הקוראים, אזי לפחות למען הבריאות הנפשית המקרטעת שלי).

אז כמו שאמרתי: לברוח. הרחק מכאן. זה מה שבא לי באמת. מי היה מאמין.

בינתיים: שנה טובה לכולם! בתקווה שתהיה טובה מקודמתה. כי באמת, מה כבר ביקשתי…

חוכמת הנסתר

היום הייתה לי נחת רוח אמיתית כשקראתי בעיתון 'הארץ' את מאמרו של יוסי קליין ('הם לא יודעים כלום'). צחקתי כל כך הרבה עד שרוחי ממש התעודדה (וזה לא קורה לי הרבה בימי קורונה, בטח לא כתוצאה מקריאת מאמרים ב'הארץ').

יוסי קליין כותב שם על המומחים והפרשנים והעיתונאים בתקשורת, שמשגעים אותנו מבוקר ועד ערב בעניין הקורונה (הנ"ל זה ניסוח שלי, לא שלו). להלן כמה ציטוטים שקיבצתי, שמצאו חן בעיניי במיוחד:

"תראו לי מומחה אחד, לא חשוב מאיזה תחום, שמקבל הזמנה להופיע בתוכנית בוקר ואומר לתחקירן: מצטער, אני אומנם מומחה, אבל על הנושא הזה אני באמת לא יודע כלום, אז תודה, סליחה ושלום. … רוב המומחים, לענייני לא-חשוב-מה, מסתרקים, מתאפרים ולובשים את החולצה הכי יפה שלהם ואומרים בטלוויזיה בחשיבות גדולה (הם מומחים, לא?) את מה שהם לא יודעים, או משערים שהם יודעים, או שנדמה להם שהם יודעים כי פעם ידעו. מה שהם יודעים כבר לא רלוונטי, כי הם לא שותפים בקבלת ההחלטות ולא יושבים בוועדות, והמידע שיש להם הוא המידע שיש לי ולך מהעיתונים, מהרשת ומהחברים בקפה. …

הם [המומחים] לא יודעים כלום ומעמידים פנים שהם יודעים הכול. ייתכן שדווקא שם, בוועדת הקורונה, הם אומרים זה לזה: חבר'ה, בינינו? הרי אין לנו מושג מה לעשות, אבל אסור שיידעו. …

ואז הם פונים לסטטיסטיקה, שהיא מפלטו של מי שלא יודע. הם מתאמצים לשכנע את הקורונה להתיישר לפי המספרים שלהם. … חמושים בסטטיסטיקה הם חותרים אל חוף מבטחים, אל העולם שהם מכירים … ורגע! למה לא סגר? הרי בסגר הם מבינים.

על השאלות הקטנות שלפני הסגר הם מדלגים. הם לא עונים על השאלה, מה ההבדל בין חולה קשה למונשם, …. ומה סודי כל כך בהסכם של פייזר. ומה עם מכונות ההנשמה, שטובי בנינו סילקו מתחת לאפם של אויבינו? …

הם לא יודעים וגם אנחנו לא. אנחנו סומכים על העיתונות, או בשמה המעודכן 'התקשורת'. ובכן, גם היא לא יודעת כלום, אבל זה אף פעם לא הפריע לה להתבטא בנחרצות. היא עמוק בפנים, היא לא מהאו"ם, נדב אייל בעד וערד ניר נגד. הם לא יודעים יותר מכם, אבל להם יש 'מקורות'. גם המקורות לא יודעים הרבה, אבל אי ידיעה אף פעם לא סתמה אצלנו אפילו פה אחד. ותזכרו: יש להם שש שעות ניוז למלא [קריאת ביניים: רק שש?? לדעתי, הרבה יותר] – כל כך הרבה זמן וכל כך מעט תוכן. …

אנחנו לא יודעים, וזה משגע אותנו. … כשאף אחד לא יודע כלום, עובר הוויכוח למקומות שבהם כולם יודעים הכול, למקומות של שנאה והסתה. בשנאה אנחנו מבינים. תנו לנו ונראה לכם מה עושים בה. …

כשאין מידע, הנטייה היא להפוך בעיה פרטית ללאומית: שאחרים יחליטו בשבילי. אבל אני לא מתכוון שיחליטו עבורי. למומחים אני לא מאמין, גם לא לפרשנים. אז איך אחליט? אני שומע את המתנגדים, מקשיב לתומכים, מבקש המלצות וקשוב לאזהרות. אבחר להתחסן (או שלא) כמו שאבחר סדרה בנטפליקס."

כמה הערות שלי על הנ"ל:

  1. נראה לי שערד ניר דווקא כן מבין קצת יותר מעיתונאים אחרים, בזכות העובדה שהוא לפחות למד רפואה (וטרינריה, נדמה לי), מה שאומר שלפחות הוא מבין את המונחים שהוא משתמש בהם. או שלא. ויש פה ושם גם מומחים שמתבטאים בענווה הראויה. אבל הם לא רבים.
  2. גם אני החלטתי בערך כמו שבוחרים סדרה בנטפליקס: אתמול הלכתי והתחסנתי בחיסון שלישי. כולם הולכים, כולם רואים, אז גם אני. אם לא יועיל, לפחות לא יזיק (בשאיפה). עבר בשלום (בינתיים).
  3. ראש המשפחה, לעומתי, יבחר כנראה לצפות בסדרה אחרת. לפחות לעת עתה.
  4. מסקנה: יפה ענווה לחכמים, וגם לטיפשים אינה מכוערת. בקיצור, לכולנו.

איפה הוֹיה ומה עושה

את המילה 'הויה' שבכותרת כנראה המצאתי. מילא.

אז זהו, שוב ימי קורונה, בפול גז. אני לא יודעת אם מקבלי ההחלטות והמומחים השונים (שמגובים בתקשורת מטורללת) יצליחו לשמור עליי מפני קורונה (בינתיים דווקא נראה שהם מצליחים), אבל את הבריאות שלי בכל המובנים האחרים הם בטוח הורסים. אתמול הבנתי, סופית ובאיחור ניכר, שאסור לי לצפות בערוץ 12. מה שהשתולל שם במהדורת החדשות של הערב היה טירוף מוחלט. זה הגיע עד לידי כך שגבי ברבש האיץ בבני גילי לרוץ להתחסן במנה השלישית 'כבר אתמול או שלשום', כדי להגן על הציבור כולו. אחריות חברתית/סביבתית. משהו כזה.

השיגעון הזה של 'התחסנות למען הזולת' הוא באמת תופעת טבע שאני לא מצליחה להבין. מכל מה שידעתי אי פעם על חיסון, אדם מתחסן למען בריאותו. לפעמים יש בונוס נוסף (בפירוש נוסף, לא עיקרי), שבו אוכלוסיית המחוסנים מגינה בעקיפין גם על מי שלא חוסנו (ולא חשוב למה לא חוסנו). כל זה בתנאי שהחיסון מספיק יעיל במניעת הידבקויות והדבקות (דבר שפייזר הטילו בו ספק מן הרגע הראשון, משום מה כולם שוכחים את זה). וזה למשל בשונה מעטיית מסכות, שמגינה (כך טוענים) בעיקר על הזולת.

אז קודם סגרו את כל הילדים למשך שנה בבית כדי שלא ידביקו את סבא וסבתא. אחר כך הריצו אותם להתחסן (מגיל 12) כדי להגן על הזולת. ואתמול התברר שסבא וסבתא צריכים לרוץ להתחסן בחיסון השלישי כדי להגן על… ובכן, כנראה על הילדים. או משהו. הפסקתי להבין.

אני התחסנתי בשני החיסונים הראשונים, כנדרש. פחדתי פחד מוות, לא פחות, אבל עשיתי את זה, לא למען הזולת (יצור מאוס ונתעב שכמותי) אלא למען עצמי. עד עכשיו נראה שהם אכן הגנו עליי. תופעות לוואי שלהם? אינני יודעת. הבריאות שלי ללא ספק התקלקלה בעקבותיהם, אבל לא בטוח בכלל שזה בגללם. סביר יותר להניח שאני חרדה ברמות כאלה, שהן כבר פשוט פוגעות גם בפיזיולוגיה שלי. Literally.

עכשיו החיסון השלישי. הודיעו עליו ביום חמישי בערב. חשבתי עליו כל השבת. בראשון בבוקר התעוררתי עם כאב ראש, שלא כדרכי. בצוהריים זה כבר התפתח לתחושת חולי ממש: כנראה איזה וירוס מהסוג שיש לי עשרים פעם בשנה, אבל עכשיו קורונה, אז תלכי תדעי. אז דחיתי את הזמנת התור לחיסון וישבתי לי על הגדר, ביטלתי מפגשים עם אנשים, והחלטתי שאם לא יעבור אלך לבדיקת קורונה.

אבל עבר, ללא החרָפה כלשהי, לפני שהספקתי לבדוק. או שזה לא היה זה, או שהחיסון פשוט יעיל. נשארתי רק עם החרדה ועם המחשבות על חיסון ג'. הקשבתי פה וקראתי שם, והגעתי למסקנתי הרגילה עלי אדמות: אין לי מושג מה לעשות. אני מאוד לא שקטה כשמקבלים החלטות על סמך נתונים מועטים שהצטברו בזמן קצר. מה לעשות, כזאת אנוכי, ואולי זה דווקא מעיד על השכלתי המדעית ולא על בורותי המוחלטת. ולא, אני לא מאמינה בשום קונספירציות, לא דוגלת בבריאות טבעית ולא מתנגדת לחיסונים. רק לא אוהבת את החיפזון, ולא בטוחה שהוא נחוץ.

אבל הישיבה על הגדר לא מיטיבה איתי. אני מכירה את עצמי ויודעת שזה עושה לי רע. אתמול בערב ארגנתי לעצמי התקף חרדה שהפתיע אפילו אותי. אז הבוקר קמתי ונכנסתי לאפליקציה של קופת החולים כדי לקבוע תור לחיסון השלישי.

טוב, אפליקציות, כדרכן, מחייבות אורך רוח. האפליקציה הודיעה לי על תור קל"ב בעוד שעה, אבל כשביקשתי אותו התעקשה לטעון שאין תורים בכלל. חרקתי שיניים והחלטתי לא לוותר לה, נכנסתי דרך המחשב, ובסוף קבעתי תור ליום רביעי הבא. זהו. עכשיו נחכה ונראה. אולי המחשבה שעשיתי את מה שצריך תרגיע אותי קצת. או שלא.

בינתיים קיבלתי את ההחלטה הנבונה שמעכשיו אני צופה רק בחדשות כאן 11. הם לא תמיד יודעים שם חשבון (על אחוזים בכלל אין מה לדבר), אבל לפחות הם מדברים בשקט. והאפרוריות שלהם מתאימה בדיוק לאופי האפרורי שלי. אז עכשיו שהחלטתי, כל מה שנדרש הוא רק ליישם.

.Good luck with that

לא נרגעת

לאחרונה עלה בדעתי שאני לא כותבת בבלוג כי אין לי מה לכתוב כי לא קורה לי שום דבר. זה די נכון בימי קורונה. קמים בבוקר, עובדים הרבה, דואגים הרבה, לא הולכים לשום מקום מעניין, לא מתכננים דברים נחמדים, לא רוקמים חלומות אופטימיים, ורק מתמלאים חרדות, הולכים לישון, ישנים או לא, קמים בבוקר, וחוזר חלילה.

אבל השבוע דווקא קרו דברים, חלקם נחמדים, והייתי בכל מיני מקומות, בכל מיני נסיבות (למשל: סידורים בתל אביב בעניין הפנסיה, ומפגש סיום לצוות החוג בעבודה, וכאלה), והיו לי שני ימי הולדת (אחד לפי תאריך לועזי ולמחרת לפי תאריך עברי), והיה אקשן. וגולת הכותרת הייתה הצהרת ראש הממשלה אתמול בערב. אז פתאום נהיה לי על מה לכתוב.

מאז אתמול בערב אני לא נרגעת. קודם כל הצהרות רוה"מ בשעה שמונה בערב עושות לי רע. אבל מעבר לזה, תוכן ההצהרה הבהיל אותי באמת, כי היא הייתה מוקדשת ברובה לדיבורים נגד מי שלא התחסנו נגד קורונה.

למען הסר ספק: אני התחסנתי. מסתמן שבקרוב ישלחו אותי לחיסון שלישי, ולמרות שזה ממש לא לטעמי, יש מצב שאציית – כי אני פחדנית מטבעי ורגילה לעשות מה שהרופאים אומרים שצריך (עם חיפופים קלים פה ושם, לא אכחיש). כל המעגלים הקרובים לי חוסנו. ולמרות זאת פה ושם אני יודעת על אנשים שלא התחסנו, מסיבות מגוונות, ומעולם לא עלה על דעתי להציק להם בעניין. לא שואלת, לא מטיפה מוסר. זה לא הסטייל שלי, ואני מקפידה לשחק במורה רק כשאני בתוך חדר הכיתה, ובדרך כלל מודעת לעובדה שאני לא בהכרח תמיד צודקת. וכשאני נמצאת בין אנשים, אני עוטה מסכה ומשתדלת לשמור על עצמי. ככה פשוט. אני מנסה לשמור על עצמי גם נגד מחלות אחרות (מסוגים שונים), ולגמרי יודעת שלא בטוח שאצליח. מתי שהוא משהו רע ישיג אותי. זה מדרך הטבע, וככה זה החיים: מלאי סכנות, וכמו שאומרת אחותי הגדולה, האלטרנטיבה לא הרבה יותר טובה.

פעמיים במהלך ימי הקורונה נפלה רוחי קשות עד מאוד: הפעם הראשונה הייתה כשממשלת ישראל סגרה את גבולות המדינה בפני ישראלים שמבקשים לחזור הביתה מחו"ל, והריצה אותם במשך שבועות ארוכים בכל מיני ארצות תבל, בין טופסולוגיה חסרת תוחלת ותקנות סותרות וועדות חריגים חמקמקות. בעיניי זו הייתה התגשמות כל הסיוטים, כשמדינה מפקירה את אזרחיה לגורלם מחוץ לגבולותיה. אני יכולה לקבל את הדרישה להיכנס לבידוד עם הכניסה – אפילו את כליאת החוזרים במלוניות אני יכולה לעכל. אבל סגירת השערים – לראשונה כמדומני מאז הספרים הלבנים של הבריטים – היא בלתי נתפסת בעיניי. כמו גם השלווה שבה זה התקבל כאן, למשל בקרב עיתונאים שבדרך כלל עולים על בריקדות בנוגע לכל פסיק שמצאו בדרך.

הפעם השנייה שבה נפלה רוחי ללא תקנה הייתה אתמול בערב, כשראש הממשלה עודד את האזרחים להציק למי שלא התחסנו, מפני שהם 'מסכנים את- / פוגעים בכולנו'. על זה אפשר לכתוב ספרים, ואני חושבת שגם היו מי שכתבו על זה. זה מחריד בעיניי, כולל העובדה שרוב העיתונאים שאני עוקבת אחריהם בטוויטר דווקא חשבו שזה רעיון מזהיר.

בזמנו היה צריך להזכיר לנתניהו השכם והערב שהוא ראש הממשלה של כולם – אפילו של ערבים, אפילו של יהודים שהחמיצו, רחמנא ליצלן, ואפילו של אזרחים שטסו לחו"ל (ברשות ובאישור!) ומבקשים לחזור הביתה למשפחות שלהם.

בחלומותיי הגרועים לא פיללתי שגם לראש הממשלה החדש, נפתלי בנט, יהיה צריך להזכיר שהוא ראש הממשלה של כולם: גם של מי שלא התחסנו. והם לא מסכנים את כולנו, הם בראש ובראשונה מסכנים את עצמם. במיוחד כשמתברר שיעילות החיסון בירידה (זה לא אני אמרתי, זה משרד הבריאות אומר), ושגם מחוסנים עלולים להידבק, וגרוע מזה – להדביק (וגם זה לא אני אמרתי, זה הם אמרו).

אז זהו, נפלה רוחי עד מאוד. מגיפות עושות דברים איומים לחברות אנושיות. אמרו את זה קודם, לפני, אבל זה לא משנה: בכל פעם שאני רואה את זה קורה שוב, אני נחרדת מחדש. ולא יכולה להירגע.

במעגל נחוגה

כבר היה לי פוסט על חכמי חלם. אז יהיה עוד אחד.

באחד האמשים הפריח מישהו במשרד הבריאות בלון ניסוי, והפיץ את הידיעה שיש כוונה לשקול מתן חיסון שלישי לכלל האוכלוסייה, או לחלקה, ומהר, עוד במהלך חודש יולי. שזה דבר שלא עשו בשום מקום בעולם, ולא יודעים עליו כלום, ואפילו בפייזר לא מתלהבים ממנו.

כל זאת על רקע עליית מספרי הנדבקים בקורונה מחד, והעובדה שתוקף החיסונים במקפיאים עומד לפוג בסוף יולי מאידך, מה שאומר שיש להזדרז ולחסן במנה הראשונה כבר השבוע (את מי שעדיין לא התחסנו כלל), כדי להספיק לתת את המנה השנייה עד סוף החודש, ועדיין יישאר עודף גדול.

השאלה את מי בדיוק יחסנו בחיסון השלישי לא זכתה למענה ברור – שקלו לחסן את מדוכאי החיסון, או את קבוצות הסיכון, או את הזקנים (כמוני וצפונה ממני), או את כל מי שירצה – שזה אומר כולם, או אף אחד, תלכו תדעו.

פחות מעשרים וארבע שעות מאוחר יותר הודיע מישהו במשרד הבריאות שיעילות (סליחה, מוֹעִילוּת) החיסונים במניעת הדבקה ירדה ל-64 אחוזים (הכרזה שזכתה בהמשך לגינוי עולמי נרחב, בצדק או שלא בצדק). קצת מוזר בעיניי לנסות לשכנע אנשים להתחסן במנת-חיסון לא נודעת ובו בזמן לרמוז שהחיסון לא-משהו, או לפחות לא מה שחשבנו. אבל מה כבר אני מבינה. אמרו שחיסון שלישי חשוב לבריאותי, מי אני שאתווכח.

מקץ עשרים וארבע שעות נחתמה עסקה שתעביר את עודף החיסונים המתיישנים במהירות לדרום קוריאה. לא הבנתי מה יספיקו בדרום קוריאה שאי אפשר להספיק כאן, ואיש גם לא הסביר (עד שרכבת המטוסים תנחת שם, כבר יהיה סוף השבוע, לא ככה?), אבל כבר עייפתי מלשבור את הראש כל הזמן על כל הדברים שאני לא מבינה.

מה שהיה הכי מעניין הוא שמרגע שנחתמה העסקה הזאת עם דרום קוריאה, ירד רעיון החיסון השלישי לגמרי מסדר היום, ואיש לא זוכר שאפילו דובר על זה. כלומר, פתאום לא חשוב לבריאותי לקבל עוד חיסון. האמת, אני דווקא שמחה על כך, חסכו לי הרבה התחבטויות ודאגות – אבל בכל זאת הספק ממשיך לנקר. אם זה כל כך נחוץ, למה לא? או שלא באמת היה נחוץ מלכתחילה? אז בשביל מה לדבר על זה?

ובכלל, מתי יבינו כל הפונקציונרים הנכבדים שלא כל רעיון שנובט במוחם הקודח חייב מיד לקפוץ החוצה דרך השפתיים, בעיקר לא באוזני כתבים זריזים שלא מבינים כלום בכלום, על אחת כמה וכמה בהתחשב בעובדה שבעלי הרעיונות עצמם אינם סובלים מאמון ציבורי אופטימלי? לא עדיף להיזהר? לנשום, לספור עד עשר, וכאלה, כמו שלימדונו בגן?

מה שמפריע לי הוא לא היעדר ההיגיון, אלא העובדה שהיעדרו לא מפריע לאיש.

למשל, האופוזיציה ממשיכה לפמפם בתחושת ניצחון את הטיעון, שנתניהו הושיע את כולנו מן הקורונה באמצעות החיסונים (שהוא השכיל לקנות בזמן, בכספנו) – והנה באה הממשלה החדשה (ממשלת הזדון והנוכלות וכו' וכו'), ותכף ומיד הקורונה חזרה.
אבל, חמודים, נניח שזה נכון, וגם אם נניח שזה באשמת הממשלה החדשה – האין זה מוכיח שנתניהו וחיסוניו הושיעו אותנו קצת פחות ביעילות ממה שחשבנו?
המממ… אולי, אבל בואו לא נחשוב על זה עכשיו. נחשוב על זה מחר, כמו סקרלט או'הארא.

או, למשל, המפגינים מול ביתו של בנט ברעננה:
למה אתה מפגינים?
בשביל להרגיז ולנקום על הפגנות בלפור, וכדי שבנט עצמו יעבור לבלפור.
ומה זה ייתן לכם?
כדי שנוכל ללכת להפגין נגדו בבלפור, יש שם יותר מקום ברחוב.
ולמה לדעתכם בנט לא עובר לבלפור?
כי נתניהו גר שם בינתיים.
אז למה לא תלכו לבלפור להפגין שייצא משם, כדי שתוכלו להפגין שם נגד בנט?
אה. על זה לא חשבנו.

זה תמיד מחזיר אותי לנסיך הקטן. נדמה לי שאין כשל לוגי אנושי שסנט-אקזופרי לא חשב עליו כבר. למשל הביקור של הנסיך הקטן בפלנטה של השתיין. זה הלך בערך ככה:
מה אתה עושה?
אני שותה.
למה אתה שותה?
כדי לשכוח.
לשכוח מה?
לשכוח את חרפתי.
איזו חרפה?
חרפת השתייה.

בום.
לא לחינם הסיק הנסיך הקטן שהמבוגרים הם באמת מוזרים מאוד. על אחת כמה וכמה אלה מהם שגרים בפלנטות.

עידן הסנקציות

אתמול לפנות ערב שמעתי באחת מתוכניות החדשות דיווח על המחשבות של משרד הבריאות בנוגע להטבות עתידיות למתחסנים נגד קורונה. מטרת ההטבות היא כנראה לשכנע את הנמנעים מלהתחסן שכדאי להם מאוד.

עד כאן אפשר להבין. ה'הטבה' שקורצת במיוחד לי אישית היא שאולי עכשיו, שבועיים אחרי שחוסנתי בחיסון השני (ואפילו תעודת מתחסן יש לי!), אני באמת אהיה פטורה מאימת הבידוד, שעולָה לי בבריאות כבר קרוב לשנה (כל סמס מקפיץ אותי, והמחשבה על איכוני השב"כ מוציאה לי עשן מהאוזניים). למרות שאני לא משוכנעת שבמשרד הבריאות לא ישקלו בקרוב לבטל את ההטבה הזאת, הם כבר הזכירו את זה פעם.

הכתבת והמגישה באולפן דנו קצת בהטבות, והרחיבו בשאלה מה יכול לפתות את הצעירים במידה הרבה ביותר (חדרי כושר? חוצלארץ?), אבל זה כמובן לא נעצר שם. חיש קל עלתה מילת הקסם 'סרבנים', ואחריה מילה קסומה אפילו יותר: סנקציות (נגד סרבנים).

מילה על סרבנים: צריך להבחין בין מפיצי תאוריות קונספירציה של מתנגדי חיסונים (שלא לדבר על מי שקובעים תור לחיסון ובכוונה לא באים, כדי לקלקל, כדי לגרום לבזבוז של חיסונים שייזרקו לפח, שזה באמת גועל נפש) – ובכן, להבחין בין מתנגדי החיסונים שהם באמת בעיה (לא חדשה, אגב), לבין אנשים שפשוט פוחדים (ושנראה לי שהם רוב ה'סרבנים'). בין אם החששנים אכן מזיקים לבריאות הציבור או לא (ובעצם, איך הם יכולים להזיק למי שכבר התחסנו? שאלת תם) – אפשר להבין את החששות: אנשים נוטים לפחוד מפני הלא נודע; הזמן שעובר והניסיון שנצבר בדרך כלל מרגיעים אותם. אני, למזלי, הייתי פטורה מן הצורך לחשוב הרבה, כי אני שייכת לקבוצות הסיכון, ובגילי כבר לא דואגת לעתיד המאוד רחוק, והיה לי די ברור שעדיף לי להתחסן. אבל אנשים צעירים, חזקים ובריאים, שהסיכוי שלהם למחלה קשה עדיין נמוך יחסית – האם באמת זה פשע מצידם לשקול את העניין, להסס, לחכות עוד קצת על הגדר, ללקט עוד הסברים ועדויות מרגיעות? והאם באמת הם יכולים לסכן את מי שכן התחסנו, שמספרם עולה מיום ליום, למרות היללות הבלתי פוסקות בעניין הקצב היורד?

ההצעה שהוזכרה בשידור אתמול הייתה לדרוש מכל עובד להגיע לעבודה עם תעודת מתחסן, ואם לא התחסן – לדרוש אישור על בדיקת קורונה שלילית אחת ליומיים. אפשר לומר שגם את זה אני יכולה להבין, פחות או יותר. אבל זה כמובן לא נעצר כאן: עכשיו היגגו, בקול רם ובלי בושה, איך חושבים במשרד הבריאות להערים קשיים על 'סרבנים' שיתבקשו להביא אישורי בדיקות שליליות: לדרוש תשלום עבור הבדיקות, ויותר מזה: להקטין את מספר מתחמי הבדיקות ואת הנגישות אליהם, כך שלנבדקים יהיה יותר קשה למצוא מקום להיבדק בו, וזה יגזול מהם יותר זמן, כוח ועצבים. לא פחות.

מה שהיה מופלא בעיניי זה שהדיון הזה נמשך באולפן בשלוות נפש מוחלטת. איש מן המשתתפים לא הרים גבה ואמר: רגע, למה? למה להציק ולרדוף? מצד אחד לדרוש בדיקה, מצד שני להקשות בכוונה על מי שמתבקש להיבדק? למה זה נורמלי שמשרד הבריאות מתעסק בכלל עם דברים כאלה? כל כך התרגלנו לשב"כ שרודף אחרינו, ולקלות הבלתי נסבלת שבה כולאים אותנו בבתינו כבר קרוב לשנה – שעכשיו זה כבר בסדר גמור להתעלל במי שפוחדים מחיסון? התחרפנתם?

וזה מה שמחריד בעיניי במיוחד במגפות: שהפחד והמתח ועייפות החומר מוציאים מבני אדם רשעות ושנאה בכמויות שלא תתוארנה. ובעיקר, שהם אפילו לא ערים לכך.

אפרופו ערנות:
היה פעם סיפור (למיטב זיכרוני אמיתי) על ניסוי כלשהו שבו סטודנטים התבקשו במבחן במתמטיקה (או הנדסה) לחשב את מערכת הצינורות שתוביל דם מחבל ארץ אחד למשנהו, על פני מאות קילומטרים. הסטודנטים שקעו מיד בתכנון ובחישובים, ועמלו שעה ארוכה על הפתרון, מבלי שאיש מהם תהה לרגע, בע"פ או בכתב: אבל רגע, למה להעביר דם בצנרת? ממי תקחו את הדם הזה, ואיך? ובשביל מה?

אז זה מה שרציתי להגיד. ונניח עכשיו למוסר ההשכל.