פתאום נזכרתי בג'ורג'יה של ריי צ'ארלס. שזה כנראה שיר אהבה לנערה בשם ג'ורג'יה, אבל תמיד קשרתי אותו בדמיוני למדינת ג'ורג'יה בארה"ב, המדינה של סקארלט או'הארא מחלף עם הרוח, ותמיד דמיינתי בהקשר הזה את שדות הכותנה (או שדות אחרים) רובצים בשקט בשמש, משתרעים עד האופק. בערך כך תיארה אותם שם מרגרט מיטשל.
כל כך הרבה משברים עברנו כבר כאן, אפילו כשלא מחשיבים את המלחמות והפיגועים. נזכרתי אתמול: כשהייתי תלמידת תיכון, הייתה כאן התפרצות חולירע (באמת!) שעוררה פחד גדול. ב- 1985 הייתה התפרצות חוזרת של פוליו, שהפילה פחד אפילו יותר גדול. ב-1991 מלחמת המפרץ – קרבות הסלוטייפ והניילונים. ועוד כהנה וכהנה. הדינמיקה ידועה וחוזרת על עצמה: בהתחלה לא מאמינים שזה אמיתי, אחר כך לא מאמינים שזה ייגמר אי פעם, אחר כך זה נגמר.
תכף מגיעה חזרה לג'ורג'יה:
במלחמת המפרץ הגה מישהו את הרעיון הגאוני של הגל השקט. זה היה לפני היות הסמרטפונים, ואנשים התלוננו שהם לא שומעים את האזעקות בלילות. אז הגל השקט שידר שקט כל הלילה, ורק במקרה של אזעקת אמת היה מתעורר לחיים. ובכל מקרה בשש בבוקר היה מתעורר בין כך ובין כך, ושולח איזו נעימה מרגיעה עם ווליום חלש שהולך ומתגבר, והקריין היה מצטרף ומברך בבוקר טוב, השעה שש, לא להתייאש. משהו כזה.
אז בבוקר אחד, ודווקא אחרי לילה שבו הצלחתי לישון קצת, ניעור הגל השקט לנוהל ההשכמה הרגיל שלו – והצלילים הרוגעים של הכינורות של ג'ורג'יה העירו אותי ומילאו את החדר, ודן שילון (נדמה לי) אמר בוקר טוב, השעה שש, (לא להתייאש). אני דווקא כן התייאשתי, כי הניגוד החריף שבין שדות הכותנה המשתרעים עד האופק בג'ורג'יה לבין החדר הכאילו-אטום שלנו, עם הניילונים והסלוטייפים והפחד המתמיד שהנה שוב נצטרך לקפל לתוכם שני פעוטות – בן חמש ובת שנתיים – היה קשה מנשוא. וחשבתי בקנאה עזה על עולם נורמלי, שבו אנשים קמים בבוקר עם זריחת השמש והולכים לעבוד בשדות (כן, אני יודעת שהעבדים השחורים בג'ורג'יה היו רואים את זה אחרת, אבל אז לא התפניתי לחשוב עליהם).
מאז נותרה לי פינה קטנה ורכה בלב בשביל ג'ורג'יה של ריי צ'ארלס. עד היום, גם העיניים שלי נעשות רכות כשאני שומעת אותו. עכשיו, בניגוד לאז, נתון העולם כולו באותה קלחת, ואין במי לקנא. אפשר רק לקנא במה שהיה קודם: למשל, אני לא רגילה לשבת הרבה בבתי קפה, אבל כבר מתגעגעת נואשות לימים הרחוקים ההם, שבהם היה אפשר להחליט, אם רוצים, לשבת בבית קפה ולהזמין קפה. או תה. הראש יודע שהם ישובו, כך או אחרת, אבל הלב מתקשה להאמין.
אז ג'ורג'יה. הנה.
[נ"ב: מה מוזר? שהיה נדמה לי שכבר כתבתי על זה פעם, וחיפשתי קצת והתברר שאכן. אם כי לא בהקשר של קורונה. לפני כמעט שבע שנים, בישראבלוג שמגובה עכשיו על בלוג גיבוי נפרד. עדה ק., את חוזרת על עצמך, וזה לא סימן טוב.]
בלוגיעדה 