ג'ורג'יה

פתאום נזכרתי בג'ורג'יה של ריי צ'ארלס. שזה כנראה שיר אהבה לנערה בשם ג'ורג'יה, אבל תמיד קשרתי אותו בדמיוני למדינת ג'ורג'יה בארה"ב, המדינה של סקארלט או'הארא מחלף עם הרוח, ותמיד דמיינתי בהקשר הזה את שדות הכותנה (או שדות אחרים) רובצים בשקט בשמש, משתרעים עד האופק. בערך כך תיארה אותם שם מרגרט מיטשל.

כל כך הרבה משברים עברנו כבר כאן, אפילו כשלא מחשיבים את המלחמות והפיגועים. נזכרתי אתמול: כשהייתי תלמידת תיכון, הייתה כאן התפרצות חולירע (באמת!) שעוררה פחד גדול. ב- 1985 הייתה התפרצות חוזרת של פוליו, שהפילה פחד אפילו יותר גדול. ב-1991 מלחמת המפרץ – קרבות הסלוטייפ והניילונים. ועוד כהנה וכהנה. הדינמיקה ידועה וחוזרת על עצמה: בהתחלה לא מאמינים שזה אמיתי, אחר כך לא מאמינים שזה ייגמר אי פעם, אחר כך זה נגמר.

תכף מגיעה חזרה לג'ורג'יה:
במלחמת המפרץ הגה מישהו את הרעיון הגאוני של הגל השקט. זה היה לפני היות הסמרטפונים, ואנשים התלוננו שהם לא שומעים את האזעקות בלילות. אז הגל השקט שידר שקט כל הלילה, ורק במקרה של אזעקת אמת היה מתעורר לחיים. ובכל מקרה בשש בבוקר היה מתעורר בין כך ובין כך, ושולח איזו נעימה מרגיעה עם ווליום חלש שהולך ומתגבר, והקריין היה מצטרף ומברך בבוקר טוב, השעה שש, לא להתייאש. משהו כזה.

אז בבוקר אחד, ודווקא אחרי לילה שבו הצלחתי לישון קצת, ניעור הגל השקט לנוהל ההשכמה הרגיל שלו – והצלילים הרוגעים של הכינורות של ג'ורג'יה העירו אותי ומילאו את החדר, ודן שילון (נדמה לי) אמר בוקר טוב, השעה שש, (לא להתייאש). אני דווקא כן התייאשתי, כי הניגוד החריף שבין שדות הכותנה המשתרעים עד האופק בג'ורג'יה לבין החדר הכאילו-אטום שלנו, עם הניילונים והסלוטייפים והפחד המתמיד שהנה שוב נצטרך לקפל לתוכם שני פעוטות – בן חמש ובת שנתיים – היה קשה מנשוא. וחשבתי בקנאה עזה על עולם נורמלי, שבו אנשים קמים בבוקר עם זריחת השמש והולכים לעבוד בשדות (כן, אני יודעת שהעבדים השחורים בג'ורג'יה היו רואים את זה אחרת, אבל אז לא התפניתי לחשוב עליהם).

מאז נותרה לי פינה קטנה ורכה בלב בשביל ג'ורג'יה של ריי צ'ארלס. עד היום, גם העיניים שלי נעשות רכות כשאני שומעת אותו. עכשיו, בניגוד לאז, נתון העולם כולו באותה קלחת, ואין במי לקנא. אפשר רק לקנא במה שהיה קודם: למשל, אני לא רגילה לשבת הרבה בבתי קפה, אבל כבר מתגעגעת נואשות לימים הרחוקים ההם, שבהם היה אפשר להחליט, אם רוצים, לשבת בבית קפה ולהזמין קפה. או תה. הראש יודע שהם ישובו, כך או אחרת, אבל הלב מתקשה להאמין.

אז ג'ורג'יה. הנה.

[נ"ב: מה מוזר? שהיה נדמה לי שכבר כתבתי על זה פעם, וחיפשתי קצת והתברר שאכן. אם כי לא בהקשר של קורונה. לפני כמעט שבע שנים, בישראבלוג שמגובה עכשיו על בלוג גיבוי נפרד. עדה ק., את חוזרת על עצמך, וזה לא סימן טוב.]

לא עכשיו

סקרלט אומרת:
אחשוב על כך אחר כך,
כשיהיה לי כוח.
סקרלט
לא באמת קיימת,
אבל תמיד נוכחת.
לא שאני תמיד מעריכה
את דעתה –
אך בעניין הזה אשמח
לנהוג כמוה,
לחשוב על זה אחר כך
כשרק יהיה לי כוח,
ולא עכשיו.
רק לא עכשיו.

ויהי בהמשך

קרה מה שתמיד קורה:  הבטחתי לעצמי הבטחה גדולה,  הכרזתי עליה קבל עם ובלוג  –  ואז הלכתי והֵפַרתי אותה.

כשקראתי לאחרונה שוב את אל תיגע בזמיר וכתבתי עליו הרבה (ראו בתגית),  נודע לי שהרפר לי,  שכתבה אותו,  חיברה בשבילו גם ספר המשך.  ככלל,  ספר המשך זה לא רעיון כל כך טוב, וגלומות בתוכו הרבה אופציות של אכזבה   –  אבל המיוחד בספר ההמשך הזה (ניצב כל הלילות  =  Go Set a Watchman) הוא שהיא כתבה אותו לפני  אל תיגע בזמיר.  בעצם,  אל תיגע בזמיר היה מעין שכתוב ותיקון של כתב היד של ניצב כל הלילות,  וזה האחרון (הראשון!) נכתב ונגנז לפני יותר מחמישים שנה,  ויצא לאור רק לאחרונה כ'ספר המשך'.

היות ששמעתי שאטיקוס פינץ' של ספר ההמשך הוא הרבה פחות סימפטי ממה שהיה באל תיגע בזמיר,  הכרזתי שלא אקרא אותו:  חבל לי לקלקל את דמותו היפה שכבר נחרתה לטובה בזכרוני.  שהרי יש חלומות שמכאיב להתפכח מהם.

אבל אז ראיתי פתאום  את הספר החדש-ישן,  ניצב כל הלילות,  בדוכן ספרים בתחנה המרכזית בירושלים,  כשהייתה לי חצי שעה להרוג עד שיגיע האוטובוס הישיר שלי,  ומיד הבנתי שהעניין אבוד.  הסתובבתי כה וכה מסביב לדוכן,  ניסיתי להתאפק ולא הצלחתי,  ושקלתי גם את ההצעה של 2 ב-99  –   אבל לא היה שם משהו נוסף שרציתי,  וזכרתי שהמבצע המשתלם ביותר הוא זה שבו לא קונים שום דבר נוסף שאינו נחוץ.  אז הלכתי לקופה עם הספר האחד הזה שרציתי ושילמתי עבורו  ועליתי לרציף בקומה ג' והתיישבתי שם על ספסל ושקעתי בקריאה.  אפילו בפקק הנצחי של סחרוב-מבשרת קראתי קצת.

בעצם היה עדיף לקנות את המקור האנגלי,  אבל לא מצאתי אותו.  התנחמתי בכך שההוצאה העברית הוסיפה גם פתח דבר מפרי עטה של ד"ר סוניה וינר,  לתועלת הקוראים שאינם מצויים בהיסטוריה האמריקנית.  ושם קראתי,  לתדהמתי,  שאחרי מלחמת האזרחים בארה"ב,  "דווקא המפלגה הרפובליקנית היא שנשאה את דגל זכויות האזרח",  ואילו הקו-קלוקס-קלאן היה "הזרוע המבצעת (והבלתי חוקית) של המפלגה הדמוקרטית," שבכלל "ניהלה מאבק לשמירה על 'העליונות הלבנה' " (עמודים 8 – 9).   עולם הפוך.

אני זוכרת שמשהו מזה התגנב גם לתוך חלף עם הרוח כשקראתי אותו אי אז (אשלי וילקס בקו-קלוקס-קלאן!),  אבל הפעם נדהמתי באמת.  איכשהו,  כשחושבים על דונלד טראמפ,  זה לא מסתדר טוב בראש.  תזכורת קטנה לעובדה שלא תמיד טוב לחלק את הכול לקבוצות ברורות ונפרדות:  שהרי הכול מעורבב.

[הערה לא קשורה לחבריי בישראבלוג:  התקלה המפורסמת הגיעה גם אליי:  לא מצליחה להגיע לדפי העריכה,  ובכלל זה לרשימת הקבועים שלי,  ולא יכולה להגיב בשום מקום ברחבי ישרא.  אני יכולה לקרוא אתכם (בתנאי שאני רואה שעדכנתם),  אבל לא יכולה להשמיע שום דעה בשום עניין.  שזה,  אולי,  דווקא לטובה 🙂

עריכה מאוחרת:  ישרא חזר פתאום,  הידד!  האתר הזה הוא באמת קצת כמו עוף החול.  אז הערתי שלעיל מבוטלת.]