ועכשיו למה נעלמת

המממ. הייתי עסוקה. קודם העצלות הרגילה, שאותה תמיד קשה לתרץ, ואז קורונה, באיחור הכי אופנתי בעולם. עברה עליי בקלות משמחת ונגמרה, אבל ראש המשפחה נדבק ממני והיה ממש חולה, באמת כמו בשפעת ממש קשה, לא סתם צינון. מאז גם זה עבר, וקופת החולים שלחה כבר לשנינו אישורים שאנחנו מוחלמים וחופשיים לנפשנו, ואם לחשוב על יתרונות, אז ממה שהוסבר לי, בשבוע-שבועיים הקרובים (ואולי קצת יותר) אנחנו לא יכולים להדביק ולהידבק בקורונה, ויש בזה תחושת חירות שלא הייתה לי כבר כמעט שלוש שנים.

נשארו הספקולציות: איך זה שאני, עלה נידף שכמותי, צלחתי את זה בכזאת קלות, בעוד שראש המשפחה האמיץ והגיבור נפל קשות, וכל זה בזמן שהסטטוס החיסוני שלנו זהה, ושנינו קיבלנו את החיסון האחרון לפני פחות מחודשיים (ההוא שנקרא 'חיסון ביוולנטי', ושאני קוראת לו 'אמביוולנטי'. לא משנה). לאלוהים פתרונים.

וגם על אלוהים כעסתי קשות, שסידר לנו חנוכה (החג היפה בשנה!) כזה גרוע. בתור עונש רק הדלקתי את הנרות, בלי לברך ובלי לשיר, שאלוהים יבין כמה הרע לעשות. עונש. רק בנר שביעי-שמיני כבר ניכר שיפור בכל החזיתות, שאז התרציתי ואפילו שרתי שיר אחד, אבל בלי 'הבה נרימה' החביב עליי, ובלי 'באנו חושך לגרש', וכמובן בלי רקיעות הרגליים ('סורה חושך', וכו'). עד כדי כך כעסתי.

למרות שהיינו יכולים להשתמש בקצת גירוש חשיכה, כי מה שקורה במקומותינו לאחרונה (א-פרופו הרכבת הממשלה החדשה) באמת נראה מבהיל. אומנם אני חושבת שהרוב זה דיבורים ואוויר חם והפגנות שרירים, ושכלום לא ייצא מזה, אבל אפילו לזה צריך שיהיה גבול מסוים, וחבורת הבריונים שחושבת שמותר לה לשנות את האין-חוקה במדינה הזאת ולכופף כל כלל וכל נוהג רק כדי שיתאים לצרכיה המטורללים, בלי שהיא בכלל מבינה מה היא מעוללת – כבר באמת הגזימה. בניגוד לכל העולם ואשתו, אני לא נתברכתי בכושר נבואה, ולכן לא יכולה לקבוע בביטחון מה יהיה, אבל כן יכולה לומר בביטחון, שעכשיו זה נראה רע. ונזכרת כל הזמן ביוסי שריד, שכתב פעם על מעלליה של ממשלה אחרת של נתניהו, והשווה את חבריה לשודדי ים, ואת ראשה לקברניט נפחד שמסתתר בירכתי האונייה.* משהו כזה, ומתאים בול גם להיום. כתבתי על זה אי-שם ואי-אז בבלוג, אולי אפשר למצוא את זה לפי התגית 'יוסי שריד'. ואיזה כיף זה כשיש אינדקס.*

בינתיים הגיעו אלינו גם אורחים מחו"ל: הפעם לא רק אחותי הבוסטונית, אלא אפילו הילד שלי עם אשתו החדשה. בתחילה הפריעו הנהלים הקפדניים של קורונה הזאתי למפגשים המשמחים, אבל משהחלימו כולם תוקן גם העניין הזה. כמאמר חז"לינו, צריך סבלנות (הה, אורך הרוח הנכסף. אין לי כלום מהסעיף הזה). אז בסוף פגשנו גם את כלתנו הטרייה, ושמחנו בה מאוד ונחה דעתנו.

עכשיו שענייניי מתחילים לחזור לשגרתם, שבתי לבלבולי המוח בבלוג. עדה ק. בינתיים שותקת, אירועי הקורונה היממו אותה, והיא עוד לא שבה לפעילות מלאה. אבל לא אלמן ישראל, Stay tuned.

[*בדקתי: לא שודדי ים אלא 'ריקים ופוחזים', ולא הירכתיים אלא בטן האונייה.]

חנוכה תשפ"ב

בחלון החשוך
של בניין סמוך
דולקת חנוכייה.
לרגע
מסלקים נרותיה
את האפלה.
מרחוק
מהבהבים לי אורותיה
נחמה

נר חמישי, תשפ"ב. פרט מתוך צילום של ראש המשפחה, אפשר להקליק להגדלה

נרות צמרת

השנה דווקא זכרתי מבעוד מועד לקנות בסופר השכונתי נרות חנוכה. קניתי קופסה קטנה, רגילה, שכתוב עליה 'נרות צבעוניים'. אבל למה לא את הסוג השני, המשוכלל-וכאילו-לא-נוטף. ככה יצא.

כשפתחתי את הקופסה כדי להדליק את הנרות הצבעוניים, גיליתי להפתעתי שכולם – אבל כולם – לבנים לגמרי. ברגע הראשון זה היה קצת מאכזב (יש באישיותי חלקים מאוד ילדותיים), אפילו שקלתי לקנות למוחרת קופסה אחרת. אבל כשהדלקנו אותם נוכחתי לדעת שהם דווקא נורא יפים – יותר יפים ממה שהיו לי אי פעם. כשהם דולקים, הם מקבלים מין גוון חלבי-פנינתי מעודן ומפיצים סביבם אור רך, שקט וחם.

אתמול בערב – נר שישי – ראש המשפחה צילם אותם בשבילי.

שיהיה חג חנוכה שמח לכולנו – ואם אפשר לבקש, שיהיה בו גם איזה נס קטן או שניים: נראה לי שכבר נמצא מה לעשות איתם אם רק ינשרו אל חיקנו.

נר שישי, חנוכה תשפ"א
באדיבות ראש המשפחה
אפשר להקליק להגדלה.

זוטות לחנוכה

יצא שאתמול בערב טיילנו קצת ברחובות תל אביב,  וראינו שם גם מה שאני קוראת 'חנוכיות באקווריום'.  שתיים.  עד עכשיו ראיתי כאלה רק בירושלים,  אבל מסתבר שיש גם בתל אביב.  אני מקווה שזה לא יתפרש כסימן להדתה, זה פשוט כל כך יפה:  הפמוטים הם כוסיות קטנות עם שמן (?) בתוכן,  והכול מותקן בתוך מין ארון זכוכית שמגונן על שלום הלהבות,  ומונח דולק בחוץ  –  על מעקה המרפסת,  או על גדר החצר.  בתוך החושך.

עוד מעוללות החג:  ראש המשפחה קנה  –  לראשונה  –  סופגניות אפויות.  זה לא הדבר האמיתי,  אבל קיווינו לטוב.  היות שאני לא חובבת מיקרוגל,  שבדרך כלל הופך כל מאפה לדייסה,  ניסינו לחמם אותן לזמן קצר בתנור.  יצאו לחמניות.  טעימות,  אבל לחמניות. וקצת יבשושיות.  אז אתמול כבר החלטנו שלא שווה לטרוח בשבילן בתנור  –  וחיממנו את הנותרות במיקרו (10 שניות לכל אחת).  הפלא ופלא:  הפעם יצאו סופגניות.  כמעט כמו הדבר האמיתי.  מה שלא סותר את העובדה שהעדפתי את לביבות תפוחי האדמה (שאני[!] הכנתי בעצמי).

את הנרות אנחנו מדליקים כל ערב,  למרות שהילדים היו כאן רק בהדלקה אחת:  חנוכה זה לא רק לילדים.  אני אפילו שרה בהדלקה כמה שירים,  למשל את 'מעוז צור' במנגינה הפחות מוכרת שלמדתי פעם בבית הספר,  ואת 'הבה נרימה' שהוא בעצם של הנדל.   ולפעמים גם את 'באנו חושך לגרש',  ובקושי מתאפקת לא לרקוע ברגלי ברגע הקובע ('סורה חושך,  הלאה שחור').

אנחנו משתמשים כל שנה בחנוכיית העץ שראש המשפחה בנה בשיעורי מלאכה כשהיה תלמיד בית ספר.  אני ממש קשורה לחנוכייה הזאת,  ומעדיפה אותה על פני חנוכיות חדישות יותר. כשהילדים היו קטנים, והיו צריכים להביא לכיתה חנוכיות-דוגמה,  הם תמיד הביאו את זאת.  השם של הקטנה עוד רשום בתחתית החנוכייה,  זכר לדרישתי להקפיד להחזיר הביתה בתום ההדגמה.

כנראה גם ראש המשפחה וגם המורה למלאכה לא היו בקיאים בהלכות החנוכה,  ולכן לא ידעו שהשמש צריך להיות גבוה משאר הנרות  –  כך שבחנוכיית העץ שלנו השמש הוא דווקא הכי נמוך.  כבר העירו לי כמה פעמים שזאת חנוכייה לא תקנית,  אבל לדעתי אלוהים מבין.

חג שמח לכולם!

שמש נמוך ובודד,  נר שביעי, חנוכה תשע"ט.
באדיבות ראש המשפחה. 
אפשר להקליק להגדלה.

וזה צילום מהסמרטפון של החנוכייה בכבודה ובעצמה.
נר שמיני,  חנוכה תשע"ט.
כנ"ל.

זיכרון שכמעט נמוג

בחנוכה,  אי אז:  הילד,  בקטנותו,  בפיג'מה חמה ועם נעלי הבית האדומות הרקומות שסוליותיהן מדשדשות,  יושב על הרצפה ברגליים ישרות,  מחזיק במאוזן את האוטו-ג'יפ הגדול,  משל היה אקורדיאון,  מתנועע ושר ו'מנגן':

סופגנייה-יה-יה
עגלגלה-לה-לה
עם קצת ריבה-בה-בה
ברוך הבא –

וחוזר חלילה. וכל זה בהשפעת 'המנגנת' בגן  –  אבל לה היה אקורדיאון אמיתי (מעניין אם גם היום עוד קוראים לה 'המנגנת',  או שהמציאו שם מתוחכם יותר). ה'אקורדיאון'-ג'יפ משמיע קולות מחאה רפים,  גלגליו (הפונים אל הקהל) אינם יודעים את נפשם בנסיבות הללו שהם אינם מורגלים בהן,  אבל השירה השמחה נמשכת.

ואיך זה הולך?  'פתאום נפל העיפרון,  וזהו סוף הזיכרון'.
חג שמח!

נר בחושך

אתמול קראתי בבלוג של נעמה כרמי את הפתגם "מוטב להדליק נר מלקונן על החושך". מסתבר שזו אמרה ידועה וותיקה מאוד,  והתפלאתי שלא הכרתי אותה קודם.  בכל מקרה היא מצאה חן בעיניי ורשמתי אותה לעצמי כדי שלא אשכח.  היא מתאימה לחנוכה ומתאימה לחיים בכלל,  ומתאימה לי,  שאוהבת אורות קטנים בחשכה.

אם כי יש שיאמרו שאני גם די אוהבת לקונן.  שזה כנראה דמי הפולני שאין מנוס מפניו.

אם כבר בקינות עסקינן:  קראתי בתימהון את ההסבר על הצעד המוזר שבו הוציא בית הדין האירופי לצדק את החמאס מרשימת ארגוני הטרור.  מסתבר שיש הסבר,  ושהוא אפור ומשמים כדרך ההסברים מן הסוג הזה  –  משהו ביורוקרטי שנשען על קוצו של יוד,  איזה נוהל שלא בוצע כהלכה,  ופִרצה בחוק שנחשפה כתוצאה מכך.  עכשיו יש להם שלושה חודשים לחקור ולדרוש וללקט מידע ולהכריז על חמאס שוב כארגון טרור,  והפעם בהתאם לנוהל.  אלא שמי שיודע משהו על ביורוקרטיה,  ומי כמונו יודע,  יודע גם ששלושה חודשים הם לא בהכרח זמן מספיק, ועל כן אין לצפות מראש מה יהיה,  והחמאס עשוי להישאר בטהרתו עוד זמן רב,  ואולי לתמיד.

אז מהו הנר שאדליק כאן במקום לקונן?  אולי רק זה:  שבכל זאת, זה עד כדי כך מגוחך,  שזה מצחיק.  אלוהים כנראה אוהב חלמאים,  שאם לא כן לא היה בורא רבים כל כך מהדגם הזה.  כך שאפשר לצחוק.  כמעט.

אבל אני מעדיפה להתנחם,  דווקא בלי מטאפורות,  פשוט מלהתבונן בנרות שאנו מדליקים כל ערב,  למרות שהילדים אפילו לא בבית.  הם כל כך יפים,  ואני זוכרת תמיד איך הדלקנו נרות כשהילד היה ממש זעיר,  והוא היה נשאר עומד ללא-נוע מול החנוכייה המאירה,  מהופנט מן הלהבות הקטנות.  ראש המשפחה היה מכבה את האור בחדר,  כי ככה הוא אוהב,  והיה מצלם (בחושך!) את פני הילד,  נוהרות מול הנרות הדולקים.  וזה בהחלט זיכרון מתוק שאפשר להתחמם לאורו גם היום.  במקום לקונן.

חג חנוכה שמח לכולם!