זיכרון שכמעט נמוג

בחנוכה,  אי אז:  הילד,  בקטנותו,  בפיג'מה חמה ועם נעלי הבית האדומות הרקומות שסוליותיהן מדשדשות,  יושב על הרצפה ברגליים ישרות,  מחזיק במאוזן את האוטו-ג'יפ הגדול,  משל היה אקורדיאון,  מתנועע ושר ו'מנגן':

סופגנייה-יה-יה
עגלגלה-לה-לה
עם קצת ריבה-בה-בה
ברוך הבא –

וחוזר חלילה. וכל זה בהשפעת 'המנגנת' בגן  –  אבל לה היה אקורדיאון אמיתי (מעניין אם גם היום עוד קוראים לה 'המנגנת',  או שהמציאו שם מתוחכם יותר). ה'אקורדיאון'-ג'יפ משמיע קולות מחאה רפים,  גלגליו (הפונים אל הקהל) אינם יודעים את נפשם בנסיבות הללו שהם אינם מורגלים בהן,  אבל השירה השמחה נמשכת.

ואיך זה הולך?  'פתאום נפל העיפרון,  וזהו סוף הזיכרון'.
חג שמח!

מודעות פרסומת

נר בחושך

אתמול קראתי בבלוג של נעמה כרמי את הפתגם "מוטב להדליק נר מלקונן על החושך". מסתבר שזו אמרה ידועה וותיקה מאוד,  והתפלאתי שלא הכרתי אותה קודם.  בכל מקרה היא מצאה חן בעיניי ורשמתי אותה לעצמי כדי שלא אשכח.  היא מתאימה לחנוכה ומתאימה לחיים בכלל,  ומתאימה לי,  שאוהבת אורות קטנים בחשכה.

אם כי יש שיאמרו שאני גם די אוהבת לקונן.  שזה כנראה דמי הפולני שאין מנוס מפניו.

אם כבר בקינות עסקינן:  קראתי בתימהון את ההסבר על הצעד המוזר שבו הוציא בית הדין האירופי לצדק את החמאס מרשימת ארגוני הטרור.  מסתבר שיש הסבר,  ושהוא אפור ומשמים כדרך ההסברים מן הסוג הזה  –  משהו ביורוקרטי שנשען על קוצו של יוד,  איזה נוהל שלא בוצע כהלכה,  ופִרצה בחוק שנחשפה כתוצאה מכך.  עכשיו יש להם שלושה חודשים לחקור ולדרוש וללקט מידע ולהכריז על חמאס שוב כארגון טרור,  והפעם בהתאם לנוהל.  אלא שמי שיודע משהו על ביורוקרטיה,  ומי כמונו יודע,  יודע גם ששלושה חודשים הם לא בהכרח זמן מספיק, ועל כן אין לצפות מראש מה יהיה,  והחמאס עשוי להישאר בטהרתו עוד זמן רב,  ואולי לתמיד.

אז מהו הנר שאדליק כאן במקום לקונן?  אולי רק זה:  שבכל זאת, זה עד כדי כך מגוחך,  שזה מצחיק.  אלוהים כנראה אוהב חלמאים,  שאם לא כן לא היה בורא רבים כל כך מהדגם הזה.  כך שאפשר לצחוק.  כמעט.

אבל אני מעדיפה להתנחם,  דווקא בלי מטאפורות,  פשוט מלהתבונן בנרות שאנו מדליקים כל ערב,  למרות שהילדים אפילו לא בבית.  הם כל כך יפים,  ואני זוכרת תמיד איך הדלקנו נרות כשהילד היה ממש זעיר,  והוא היה נשאר עומד ללא-נוע מול החנוכייה המאירה,  מהופנט מן הלהבות הקטנות.  ראש המשפחה היה מכבה את האור בחדר,  כי ככה הוא אוהב,  והיה מצלם (בחושך!) את פני הילד,  נוהרות מול הנרות הדולקים.  וזה בהחלט זיכרון מתוק שאפשר להתחמם לאורו גם היום.  במקום לקונן.

חג חנוכה שמח לכולם!