אחרי כל הדיבורים על החצב-פורח-הקיץ-בורח-לא-ראיתי-ורק-שמעתי, ראיתי שלשום מושבה שלמה של חצבים פשוט בדרכי למכולת. לגמרי קל"ב. צומחים בחצר של בית, על יד המדרכה, בתוך ענן של איזה שיח אחר, אחד מהם משתחל דרך הגדר החוצה, השאר שואפים ישר למעלה. על רקע השמיים המעוננים נראו פרחי החצבים כמו פנסים. מרחיב לב. וזה בכלל מרגש כי בחצר הסמוכה לשם צומח עץ חרובים. שזה לגמרי אקזוטיקה.
*
עכשיו באמת הגיע גם החופש שלי, באיחור ניכר, אחרי הרבה טרדות והכנות ועבודות וסידורים. יש לי עכשיו כמה ימים שבהם אין לי שום דבר דחוף לעשות – אבל מועדי ב' כבר ממש בפתח, ואז חזרה למירוץ העכברושים. בינתיים חזרתי לשיעורי ציור, כי דומה שהשרבוטים מיטיבים אתי. וחוץ מזה אני גם משתדלת לצלוח מהר את הכרך השני של הרומנים הנפוליטניים (= הסיפור של שם המשפחה החדש), שמכיל כמעט חמש מאות עמודים (496, ליתר דיוק), רחמנא ליצלן. אני עושה את זה בריצה, כי עוד מעט צריך שאחזיר אותו לספרייה, ולא בטוח שיתנו לי הארכה, כי מדובר בספר מבוקש מאוד (משום מה). זה מעין אינבנטר אינסופי של קמתי-התרחצתי-התלבשתי-הלכתי-לים-אמרתי-אמרו-לי-הרגשתי-חזרתי-התרחצתי-קראתי וכו'.
אפשר היה לקצר את זה לפחות בחצי, אם לא יותר. בינתיים אני ממשיכה לקרוא, כי אני מאוד סקרנית בנוגע לעתיד של העלילה, רק הייתי מעדיפה שלא יבלבלו את המוח כל כך באריכות בנוגע להווה שלה. מתנצלת על חילול הקודש, אבל זה המצב.
ועדיין נראה לי שלילה היא היותר חכמה מבין השתיים, למרות כל השטויות שהיא עושה. אהבתי את מה שהיא אמרה ללנה על נינו, שאותו לנה מעריצה כל כך בשל השכלתו הרחבה:
'אם את תוציאי מהראש של נינו את הדברים שקרא בספרים, לא תמצאי שם יותר כלום' (עמ' 217).
לדעתי, מי שיודעת להגדיר דברים ככה (ונניח עכשיו לעובדה שדעתה על הנ"ל אולי השתנתה בהמשך), סימן שיש לה הרבה שכל. ולו הייתה היא כותבת את הרומנים הנפוליטניים (במקום חברתה הגאונה), יש מצב שגם היו יוצאים יותר קצרים.
*
ועוד מעוללות הימים האחרונים:
ביום הולדתֵךְ
לא ביקרתי את קברֵךְ
ורק זכרתי את זכרֵךְ
בתוכי
בלוגיעדה 