על הטִרלוּל

העניין הוא זה: אמנם היה לנו השבוע אחד-בנובמבר,  אבל אחד-באפריל עוד רחוק. אלא שאת פארסת החתולים המטרוּנספָרים אני מתקשה להסביר על רקע אחר.

מה שמדהים הוא שכנראה באמת שקלו שם ברצינות (גם אם יָרדו מזה בהמשך) להעביר את כל חתולי הרחוב למדינה אחרת שתיאות לקבלם,  וגם,  כך הבנתי,  שתוכיח שהיא אחראית מספיק כדי לטפל בהם יפה. וכל זאת כדי למנוע את הסבל-הבלתי-הִלכתי של סירוס ועיקור (ואם גם המדינה האחרת תרצה לסרס ולעקר אותם? זה יהיה בסדר?)

שערו בנפשכם:  אקסודוס של החתולים. אנייתם המקרטעת עוברת מנמל לנמל בניסיון נואש למצוא להם בית חלופי.  יש מדינות שלא מוכנות לקבל פליטים-על-ארבע, ואחרות מתגלות כ'לא-מספיק-אחראיות'. והאנייה האומללה ממשיכה לשוט מכאן לשם ואינה מוצאת מנוח.

מה שאני לא מבינה הוא זה:  נגמרו לממשלה הזאת נושאים חשובים לעסוק בהם?  אחרי שחברֶיהָ הִבעִירו את הר הבית והוכיחו שאין להם יכולת לכבות את האש;  אחרי שקראו לאזרחיהם לשאת נשק ו-'לא להניח למחבל לצאת חי', גם לאחר ש'נוטרל';   אחרי שעודדו במקומותינו את יצר הלינצָ'אוּת;  אחרי שהבטיחו והצהירו וחזרו בהם והצהירו את ההפך, ושוב ושוב,  בכל דבר ועניין ובכל נושא שעומד על הפרק  –  עכשיו הם מתפנים לעסוק בחתולים?  נגמרו השאלות של חיים-ומוות,  עכשיו נעבור לחיות-מחמד?

והכי נשגב מבינתי הוא העניין הזה של 'לחפש מדינה אחראית שתטפל בהם היטב'.  ונניח שימצאו מדינה כזאת (מה שמוטל בספק,  אבל לא משנה)   –   באמת נראה להם שמדינה אחראית ושוחרת טוב מן הסוג שהם לכאורה מחפשים, תהיה מעוניינת לעשות אתם עסקים מפוקפקים ומטורללים כאלה?

זה פשוט בלתי נתפס,  לא פחות.

מודעות פרסומת

ציפייה חתולית

אז היכן מרוכזת תחושת הציפייה?  בזווית האוזניים,  או בסידור הרגליים?  ואולי דווקא ידית הדלת מביעה הכול,  ואם נמחק אותה יִוותרו רק שני חתולים שצופים בשלווה פילוסופית אל האופק?

לא יכול להיות.  זה מוכרח להיות באוזניים.

הנה.

ושוב חתול

ראינו אתמול את "הקול בראש" של אולפני דיסני (פיקסאר?)  [לידיעת הרגישים:  יש קצת ספויילרים,  היזהרו].

קראתי עליו ביקורת אחת מאוד לא אוהדת והרבה ביקורות טובות,  והלכנו וראינו ו…   ובכן.  נדמה לי שפשוט הזדקנתי.  סרטים מצוירים,  שפעם הרשימו אותי עד בלי די (הו,  פיטר פן),  אינם מעניינים אותי עוד,  ואני לא בטוחה שזה באשמתם או באשמת המעבר מציורים ידניים לממוחשבים. פשוט גדלתי מאוד.

אז זה סרט נחמד וסוחף ומושקע ומשעשע,  והציורים,  גם הממוחשבים,  מאוד יפים,  והרעיון יפה ואף חכם,  ויש גם מוסר השכל, ובכל זאת,  כאמור:  גדול-גדלתי מדי בשביל זה.  ואפילו לא אאשים את הסרט בפשטנות-יתר:  שהרי מלכתחילה,  הרעיון להביע כל רגש באמצעות דמות מצוירת הוא קצת פשטני,  אז מה לי כי אלין על הביצוע.

לא הייתי כותבת על כל העניין לולא איזה פרט לא מאוד חשוב ממש-ממש בסוף הסרט,  כמעט על רקע הכתוביות של הקרדיטים (שהקהל הישראלי ממהר לצערי לקום ולחמוק מהן):  לראשונה בנקודה מאוחרת זו בסרט הופיע פתאום חתול (שוב,  זהירות,  ספויילרים):

בדיקת רגשותיו של החתול  –  באמצעים המקובלים בסרט הזה  –  העלתה את המסקנות הבאות:
ראשית,  בכל הנוגע למרכז השליטה של המוח/הרגשות החתוליים:  אין אף אחד בבית.
שנית,  מסתובבים שם (כלומר, במרכז השליטה ההוא) באופן אקראי כמה יצורים עצלים (ממשפחת החתוליים) הלוחצים מדי פעם –  לגמרי במקרה  –  על כל מיני כפתורים.
שלישית,  לחיצה אקראית כזאת עשויה להפיק מן החתול האמור תגובה מצחיקה ובלתי צפויה בעליל.

למה אני כותבת את זה? כי זה מתקשר פתאום לפוסט הלפני-אחרון שלי,  שבו כתבתי על חתול בחצר שלנו.  הפוסט היה (כמו רבים מהפוסטים שלי) סתמי לגמרי ובלתי-אינפורמטיבי לחלוטין,   אבל בדף התגובות התעורר דיון על תגובותיהם הבלתי צפויות של חתולים,  ונתרם אפילו סרטון משעשע בעניין.  ובזכות דיסני-פיקסאר,  אני מבינה עכשיו איך זה קורה (כלומר,  נניח.  בערך).

ורק הרהור משתומם:  אני לא ממש בן אדם של חתולים (בכלל לא בן אדם של חיות).  אני מחבבת אותם בעיקר ממרחק בטוח.  אבל איכשהו בבלוג הזה יש די הרבה חתולים,  עד שאני שואלת את עצמי אם לא מן הראוי להוסיף בשבילם קטגוריה.
או לפחות תגית.

להשקיף על המשקיף

אני משקיפה אל החתול היושב זקוף למטה על הגדר ומשקיף אל חצר הבניין השכן.  אני מנסה להבין מהו שמשקיף שם בתשומת לב מרוכזת כל כך.  אולי העיניים,  אבל אותן איני רואה,  כי החתול מפנה אליי את גבו.  אולי האזניים הזקופות: האם הקשבה פירושה השקפה?  או שאולי זה בכלל הזנב שמשתלשל בקו ישר כל כך על הגדר תחתיו.

So-o Intent

לפני שאתפנה לאחל חג-פירורים שמח,  אדלג תחילה על תיאור כל הבישולים שעסקתי בהם ב-24 השעות האחרונות (עוד לא הכול מוכן,  אבל מספיק לי להיום), ואשתוק גם בעניין שפע המטלות והבחנים שבדקתי (ועודני בודקת ולא ייגמרו לעולם).  ורק אספר על הציור הזה של Shozo Ozaki ,  שיש בו חתלתולון אחד אפרפר,  יושב ומתבונן,  קשוב,  מתוק כל כך שאין מילים לתאר כמה ואיך.

אני מנסה כבר יותר משבוע לרשום אותו בעיפרון (ומדי פעם גם בצבעי מים) ומעלה חרס בידי.   או שיוצא לי חתול טמבל,  או שגרוע מזה,  לא יוצא חתול בכלל.  לפעמים ציפור,  לפעמים עז,  לפעמים עכברון,  לפעמים משהו בלתי מזוהה,  ובשום מקרה לא חמוד.

איזו אכזבה.  בכל זאת מתברר שהרבה יותר קל עם מילים.  לכן גם כתבתי אותן במחברת בעיפרון,  כדי להתנחם.

בכל מקרה,  להלן הוורסיה הכי מוצלחת שיצאה לי,  אחרי עשרות ניסיונות. הייתי כבר די מרוצה ממנה,  ורציתי לחזור על ההצלחה ולרשום שוב,  כדי להוכיח לעצמי שבאמת למדתי איך עושים את זה,  אבל זה לא הלך.  הצלחה חלקית וחד פעמית,  אם כן.

אז אסתפק באיחולי חג פסח שמח ורגוע לכולם.

So-o intent

עוּבדות בשטח

את הציור של שוזו אוזקי שעליו אני רוצה לכתוב היום ראיתי בשיעור ציור,  אבל אני לא מצליחה לראותו בפייסבוק כי הוא שיתף אותו רק עם חברים,  ואני לא חברה.  אם מי מהקוראים הוא חבר שלו,  אפשר לראות את הציור בקישור הזה. ואם לא,  אין ברירה אלא לפנות לדמיון.

אז דמיינו לכם חתול יושב זקוף על כיסא,  בגבו לקהל,  ומפנה בכל זאת את פניו לאחור (כלומר,  אל הקהל) כדי לבדוק שאיש אינו זומם לקחת לו את הכיסא "שלו".  או,  בלשון הילדים:  "אני תפסתי".

וזה המונולוג שכתבתי בשבילו:

מֵעֵבֶר לִכְתֵפִי
אֲנִי מַכְרִיז בָּזֹאת:
כֵּס-מַלְכוּתִי
אֲשֶׁר בָּזֶה
הוּא רַק שֶׁלִּי;
אִישׁ מִכֻּלְּכֶם פֹּה
לֹא יֵשֶׁב בּוֹ
מִלְּבַדִּי

צללים וקימורים

ועוד אחד של Shozo Ozaki (מה אני יכולה לעשות שהוא כזה מוכשר):

חתול יושב על ארכובותיו האחוריות,  גבו מקומר.  מאחוריו מתקמרת,  כמו צל,  ילדה קטנה עם צמות.  הקימורים שלהם מתואמים בדיוק.  היא מתבוננת בו והוא מן הסתם חולם בעיניים מצומצמות.  אני בטוחה שהיא מדברת אליו.  נדמה לי שאני שומעת את קולה הדקיק מצייץ.  אבל החתול,  כדרך החתולים,  שקוע בענייניו ואינו עונה.

הנה.

מינימלי

או,  למשל (בהמשך לפוסט הקודם),  עוד ציור של Shozo Ozaki :

ילדה יושבת,  רוכנת אל חתול שהיא מערסלת בידיה.  פניה מושפלים.
משמאל לפיה מתעגל קו קטנטן,  אולי מילימטר וחצי:  זה החיוך שלה;  איזו גומת חן.

רק לפי הקוון הקטון הזה יודעים שהיא מבסוטה.  נדמה לי שאין לכך שום סימן אחר,  אבל זה סימן מספיק.

שני דברים

הבוקר ראיתי מהחלון חתול שחור   –   יושב בחצר ללא נוע,  עם אוזניים זקופות מאוד,  וצופה בחצר של הבניין הסמוך.  אחרי שתיים-שלוש דקות הוא עוד היה שם,  אז מיהרתי לחדר השני להביא נייר ועיפרון כדי לנסות לרשום אותו.  אמרתי:  חתול סבלני שלא זז כל הזמן   –  ננצל את זה.

רק התחלתי   –  ומיד,  טראח,  החתול קם והסתלק משם.  נשארה לי על הדף רק התחלה של הראש (וכמובן,  האוזניים),  ומסביב הרבה נייר ריק למשעי.  ופתאום חשבתי על החיוך הנעלם של החתול של עליזה בארץ הפלאות.

*

בהיותי חובבת של ספרי הארי פוטר (אפילו כשרולינג לוקה בארכנות-יתר),  שאלתי בספרייה (בשבוע שעבר) את  The Casual Vacancy מפרי עטה (תורגם לעברית כ-כיסא פנוי). אבל הספר הזה מונה 503 עמודים על נייר עבה,  עם כריכה קשה.  הוא לא נכנס לשום תיק,  ובשל משקלו גם לא נוח לקרוא בו לפני השינה.  בכל עמוד שהספקתי לקרוא מופיעות כשלוש דמויות חדשות,  וצריך לנהל בצד רישום מדויק שלהן כדי לא לשכוח מי הן.  הספר כתוב היטב,  כי רולינג היא סופרת מחוננת,  אבל נגמרה לי הסבלנות אחרי 53 העמודים הראשונים,  והיום עזבתי אותו והחזרתי אותו לספרייה (בושות וחרפות).

אני חושבת שהסיבה העיקרית לחוסר הסבלנות שלי הוא שנדמה שרולינג אינה מחבבת אף אחת מהדמויות הרבות שהיא מתארת שם   –   על כל פנים,  אף לא אחת מאלה שבעשירית הראשונה של הספר. וזה בניגוד גמור להארי פוטר ומוריו וחבריו השונים,  בעיקר הג'ינג'ים שביניהם. אני לא מבינה בשביל מה לטרוח לכתוב בהרחבה על אנשים שאי אפשר למצוא אפילו דבר טוב אחד לכתוב אפילו על אחד מהם.  לי זה נותן תחושה של בגידה שהסופר בוגד בגיבורים שלו עצמו.  כן,  אני יודעת,  סָטירה,  וזה.  אבל בעיניי זה לא אפקטיבי.

אז בינתיים נשארתי עם זלדה מהפוסטים הקודמים,  ועם המבוא לבלשנות של דה-סוסיר.  הייתי אמורה לקרוא אותו כבר כתלמידת שנה א',  אבל אז לא הבנתי מילה ממה שהוא כתב.  רק עם בוא השֵׂיבה החכמתי קצת   –  עכשיו סוף סוף אני מבינה חלק ניכר מפרקי המבוא המכונן למקצוע שלי.

מה שמזכיר לי את מה שאחד המורים שלי אמר לי פעם:  מה,  אינך יודעת?  הרי את המבוא כותבים רק בסוף.  אז כן,  עכשיו אני כבר יודעת:  גם לקרוא קוראים אותו רק בסוף.