נחמות קטנות

האחת  –  שבדרכי הביתה בערב,  מכורבלת במעיל ובצעיף וקופאת מקור,  צלצל מאחוריי,  על המדרכה,  פעמון של אופניים.  זזתי הצידה כדי לפנות להם מקום,  וכבר הייתי מוכנה להגיד,  או לפחות לחשוב,  משהו כעוס על העניין (כי מה,  עכשיו כבר גם על המדרכה מצפצפים לנו?  ואיפה נלך?).  אבל אז עקפו אותי האופניים הנ"ל,  ועליהם הרכיבה נערה קטנה את אחיה הקטן ממנה,  ושניהם פנו אליי בחיוך ואמרו תודה,  ועיני שניהם הבריקו בחושך,  שאז התפוגג זעמי והתרציתי וחייכתי בחזרה.  שיהיה.

והשנייה  –  שהרקפת,  הרקפת!  ההיא הבודדת בקרן הרחוב בירושלים שדיווחתי על היעלמותה? היא חזרה! אתמול בבוקר ראיתי אותה שם פתאום,  בפינתה השכוחה.  בינתיים רק העלים הירוקים דמויי הלב,  שהרי הפרחים עצמם תמיד מתמהמהים קצת בירושלים.  אבל יש מקום לצפות שבשבוע הבא יופיעו כבר (או שוב) הניצנים הראשונים.  הכפור של הימים האחרונים כנראה היטיב אתה מאוד,  ואני  –  אמונתי בסדר הטוב של הטבע שבה אליי.  הנה באו הדברים על מקומם בשלום.

בשולי הגיליון:  ראיתי הבוקר ש'אם תרצו' התחילו קמפיין שבו הם מסמנים גם אמנים כ'שתולים'.  קראתי שאפילו את חווה אלברשטיין,  רבקה מיכאלי ואלכס ליבק הם סימנו,  ריבונו של עולם.  אני לא באמת יודעת אם מסע הכפשה וולגרי כזה ראוי בכלל לתגובה,  אבל אם כן,  אני רוצה רק לציין שמתברר בהדרגה שהקמפיינרים של 'אם תרצו' מסמנים כשתולים את כל מי שטוב,  יפה או מוכשר.  ומכאן אפשר להסיק,  על ידי הסילוגיזם הבסיסי ביותר,  שלהיות שתול זה טוב.  על אחת כמה וכמה ראוי להסיק זאת בשבוע שבו חגגנו את ט"ו בשבט.  ומי שלא מאמין,  שיחשוב על הרקפונת הנ"ל:  הרי גם היא שתולה,  ואולי אפילו על פלגי מים.  וכמה חן ויופי וכוחות-חיים טמונים בה,  וכמה שִמחה ונחת היא יודעת לעורר.

שבט

בהתחלה חשבתי שהאלמוגן בחצר האחורית התבלבל.
כי כשהורדתי כביסה במרפסת ראיתי שלמרות שהוא עדיין מכוסה במעטה (דליל,  יש לומר) של עלים צהבהבים,  ולמרות שהנשירה טרם הסתיימה   –  ראשוני הניצנים האדומים שלו כבר בוערים.  ואיך זה,  תהיתי,  שהאביב כבר בפעולה לפני שמלאכת הסתיו-חורף הושלמה.

אבל אז נזכרתי שחודש שבט התחיל.  האלמוגן לא התבלבל.  להפך,  הוא דווקא מדייק.  בכלל,  עצים כנראה אינם טועים.  בתבונה רבה ועל פי הסדר הנכון הם מתכוננים לראש השנה שלהם.  בעוד שבועיים יהיה הכול מוכן.