חתיכות הווה קטנות

הכותרת לקוחה מתוך הספר מיכאלה של מירה מגן (עמ' 281). אני אוהבת את הספרים שלה, אם כי את האחד הזה קצת פחות: יש בעלילה שלו משהו לא לגמרי סביר. אבל אהבתי את צירוף המילים הזה. מתאים לי לפוסט.

המעטתי מאוד בכתיבה לאחרונה, ולא רק בשל דלקת הריאות שהולכת ומתפוגגת סוף סוף. ימי הזיכרון נוטים להשתיק אותי בשנים האחרונות. יש יותר מדי דיבורים מסביב על כל מה שכולם עושים לא בסדר, וקצתי בהם: הטקס הזה לא בסדר, והטקס ההוא לא בסדר, האחד צדקני ונפוח מדי, האחר בוגדני מדי, תציינו ככה ולא ככה, ותעשו את זה ולא את ההוא, ולי רק מתחשק לצרוח די כבר, תנו לכל אחד לזכור ולהזכיר בדרכו. תחיו ותתנו לחיות, למען השם, ואל תחנכו כל הזמן את כל העולם ואשתו. פעם עוד התווכחתי וניסיתי לשכנע, אבל מאז כבר למדתי לוותר ולא להתערב. שיחשבו מה שהם רוצים, רק שיניחו לי.

בינתיים הייתי עסוקה גם בענייני אינסטלציה: הנזילה הסודית מן השנה שעברה – זו שגורמת נזקים בדירה אבל לא מוצאים איפה היא – חזרה. בשנה שעברה הבטיחו שתיקנו וזהו, אבל התברר שיש עוד מוקד פעיל, סודי כקודמו. בסוף מצאו וחפרו תעלות והוציאו וחיברו מחדש וסגרו ושוב הבטיחו שהכול טוב, ועכשיו ימין ושמאל רק חול וחול. עוד לא השתכנעתי שזה סוף פסוק, אבל נראה.

ועוד הייתה מלחמה קטנה באמצע, ושוב עשיתי הכנות לתיזוזי לילה, אבל באזור שלנו לא היו, ורק תהיתי איך בדרום, ששם דווקא היו תיזוזים ועוד איך, אנשים מצליחים לשרוד ככה. וגם תהיתי איך החצופים בפייסבוק לא מתביישים לטעון כנגדם שהכול קרה משום שהם לא הצביעו נכון בבחירות. ושוב שתקתי על זה, כי אין לי כוח לוויכוחים.

מה עוד קרה לאחרונה. ישראבלוג נעלם שוב. אולי ישוב, אולי לא. כבר אי אפשר לי להתרגש מזה: זה כל כך צפוי וכל כך חוזר על עצמו, ונותר לי רק לשמוח שאני כבר לא שם ולא תלויה בהתנהגות הקפריזית של האתר המוזנח ההוא.

וחזרה להווה ממש: היום, בזמן הצפירה של השעה אחת עשרה, עמדתי כתמיד על יד החלון והצצתי אל הרחוב. חתול שחור חצה את הכביש ונעמד באמצע. בתנאים רגילים הייתי אומרת לו, חתול טיפש, אמצע הכביש איננו מקום טוב לעצור. אבל הוא כנראה הרגיש שבזמן צפירה אפשר, שום מכונית חולפת לא תסכן אותו, ואני הנחתי לו. בהמשך הצפירה צפיתי בעשבי התיבול שהשכנים בבניין ממול מגדלים על מעקה מרפסת המטבח שלהם. אדנית תכולה, אדנית ורודה, עציץ ירוק בהיר. נחמה לעיניים.

ואז נגמרה הצפירה ואני עקבתי בחצי עין ובחצי אוזן אחר הנעשה על מסך הטלוויזיה: טקס יום הזיכרון, שי אברמסון שר בפעם המי-יודע-כמה את 'אל מלא רחמים'. יש לו קול ערב כל כך. יהודה עמיחי טען שלולא היה האל מלא רחמים היו אולי יותר רחמים על פני האדמה. אולי. ואף על פי כן זו תפילה יפה. בכל פעם שאני שומעת אותה אני נזכרת באמא שלי שתמיד בכתה כששמעה אותה. והיא דווקא לא האמינה שהאל מלא רחמים. לא האמינה בו בכלל.

יצא פוסט עגמומי, ברוח הימים האלה. משפטון אחד לסיום, שוב מתוך מיכאלה הנ"ל, מעמ' 237 :
"…הגיע הזמן להרפות, …אם את לא אלוהים לא על הכול תוכלי לשלוט."
בדיוק ככה.
ושיהיה יום עצמאות שמח ורגוע מאוד לכולם.

מודעות פרסומת

ממעוף הציפור

קראתי את הנאום של דויד גרוסמן מאתמול בערב בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי.  זה נאום יפה. חבל שטקס כזה מעורר כאן כזאת התנגדות,  עד כי שוכחים שהכבוד למשפחת השכול צריך לכלול גם את הכבוד למשפחות שכולות שבוחרות לציין את השכול שלהן בנפרד מן הזרם הכללי.

הרעיון שיש שכול גם בצד הפלסטיני קשה לבליעה אצל רבים.  דומה שאין פשוט וברור ממנו,  ובכל זאת יש שמתקשים בו.  אולי משום שאפשר להיטיב לראותו בעיקר מפרספקטיבה רחבה יותר,  של זמן ושל מקום.  ממעוף הציפור.  ואילו כאן,  על פני האדמה, עמוק בתוך הקלחת הרותחת,  הוא נוטה להישאר נסתר מן העין.   עוד יגיע הזמן גם בשבילו,  אף כי הוא אכן מתמהמה.  אני הייתי מוסיפה לַנאוּם  עוד פסקה קטנה על מעוף-הציפור הזה  –  פסקה שתעיד שגם מי שמצליח לראות את הדברים מן הפרספקטיבה הציפורית הזאת,  מכיר בכך שלא כולם מצליחים, ואפילו מבין ומקבל זאת.

לא לגמרי הזדהיתי עם גרוסמן כשאמר ש'הבית נעשה פחות בית'.  אני לא שותפה לתחושתו,  מפני שבית בעיניי הוא הרבה, הרבה מעבר לדעות של אנשים ולמחלוקות פוליטיות.  בית זה לא רק עניין חברתי.  זה זיכרונות ושפה,  קולות וריחות.  זה סוג האור וחילופי העונות.  זה הים, הצמחייה והנופים.  זה שקיעה ורודה ומנחמת מקץ יום של אובך,  זה השרב הנשבר לעת ערב והים המאפיר אחרי שהאור התפוגג.  זה הרוח בין מחטי האורן,  זה קולו הענוג של הגשם הדופק על גגוני הפלסטיק.  וגם  –   זה הנהג ששואל לשלומי כשאני עולה לאוטובוס בקו הקבוע בשעת בוקר מוקדמת. זה חופי הארץ הנצפים מחלון המטוס המנמיך לקראת נחיתה בנתב"ג.  זה האיילון בשעת הצפירה של יום השואה,  כשהמכוניות נעצרות והנהגים פותחים את הדלת ויוצאים ונעמדים.   זה הרכבות שצפרו כשחלפו על פני השיירה למען שחרור גלעד שליט בדרכה לירושלים.  אני לא שכחתי.

אבל אהבתי את מה שגרוסמן אמר על תקוותו 'שפתאום יקום עם בבוקר,  וירגיש שהוא אדם'.  כי כל קהל מורכב מפרטים,  ותמיד חשוב שהעובדה הפשוטה הזאת לא תישכח בלהט הקבוצתיות.

ושיהיה חג עצמאות שמח ורגוע לכולנו.

מגמות

השנה באמת יש פחות דגלים.  זו עובדה.  לא רק בפייסבוק כותבים על זה (לפעמים בשמחה של ממש),  אלא אפשר פשוט לספור ולראות.  אני תוהה אם ידו של עיתון הארץ בדבר:  אלון עידן שם אמנם קרא לקוראיו לתלות את הדגל למרות הסירחון ('לסתום את האף,  ולתלות'),  אבל גדעון לוי ענה שאי אפשר ('זה כבר לא הדגל שלי').  גם לא קיבלנו מהם השנה את הדגל כשי לקוראים,  בניגוד לנוהג בשנים הקודמות.  ראש המשפחה מגחך ואומר,  כמה אנשים בארץ כבר מושפעים מן העיתון הזה  –  וטוען שבטח התקלקל פס הייצור בסין ולא יובאו מספיק דגלים.  אבל האמת היא שנדמה לי שיש כאן איזו מגמה,  איזה מצברוח שנפל על רבים,  מסיבות כאלה או אחרות.  ציניות,  או ייאוש,  או אופנה.  ואולי אנחנו פשוט עוברים בהדרגה לעולם הדיגיטלי,  ומניפים (או נניף בעתיד) את הדגלים דווקא ורק שם.

איך שלא יהיה,  אני,  בדבקותי הרגילה במוכר ובקיים,  וכהרגלי בכל שנה,  תליתי את הדגל באותו מקום מחוץ לתריסולים,  כמה דקות לפני שהתחיל יום הזיכרון,  ואסיר אותו מן הסתם מתי שהוא לקראת סוף השבוע.  בינתיים אני נהנית לראותו מתנפנף ברוח הקלה מבעד לרפפות (ואפילו ניקיתי אותן אתמול מכל האבק של השנה החולפת). כך נהג אבא שלי וכך עושה אני,  ויגידו מה שיגידו.  ואת התכנים לסמלים שלי אני יוצקת בעצמי,  ולא אניח לפראי אדם כאלה או אחרים לקבוע בשבילי מה הם מסמלים.

*

קראתי הרבה על הטקס האלטרנטיבי של יום הזיכרון,  ועל האופן המכוער והאלים שבו הותקפו משתתפיו על ידי מפגינים היסטריים שמתנגדים לו.  אני דווקא מוצאת בטקס הזה הרבה היגיון,  משום שמנקודת מבט אובייקטיבית,  מרוחקת וקרה,  כל הצדדים של מלחמה הם קורבנותיה,  וכל שכול הוא שכול,  וכל צער הוא צער. הצרה היא שלא כל בני האדם מסוגלים להגיע לתובנות כאלה בדיוק כשהם שרויים עמוק כל כך בתוך הקלחת הרותחת:  עבור רבים מאוד נחוץ שיעבור זמן רב מאוד לפני שיתבוננו בזה כך.  אולי רק הדורות הבאים יוכלו. צריך להבין את חוסר היכולת הזה ולכבד גם אותו,  ממש כמו שמבינים ומכבדים את השכול של האויב.  לו היו שואלים אותי,  הייתי מציעה למארגנים לשקול לקיים את הטקס הזה ביום אחר בשנה. אבל הם לא שואלים אותי,  וגם לו היו שואלים לא היו מקבלים את עצתי,  ואני אפילו יכולה לנחש מה היו עונים. ניחא,  שיהיה כך.

*

נאומים של יום הזיכרון והעצמאות הם עניין מייגע.  אני בדרך כלל מרשה לעצמי לדלג עליהם  –  ממילא הקשב שלי בעניינים כאלה איננו משהו.  אבל אני צופה ברוב הטקסים, ולסיום ראיתי אתמול  –  כבכל שנה  –  גם את טקס הדלקת המשואות מהר הרצל.  אמנם הוא הולך ונעשה דומה יותר ויותר לאירוויזיון,  עם כל הפירוטכניקה, אבל זה העולם החדש, וככה זה מתנהל,  ומה לי כי אלין.  רק טקס הדגלנים והחלפת הדגלים לא השתנה הרבה,  ואני מחבבת אותו גם היום.  במיוחד אני מתבוננת בתימהון מחויך בכפפות של משמר הכנסת.  כפפות!(?!?)!  זה חגיגי כל כך וחמוד.  יפה בעיניי המאמץ שהושקע בבחירת המשתתפים ומדליקי המשואות ובניסיון להקפיד שיהיה ייצוג לכולם  –  לכל הקבוצות שחיות כאן בערבוב מופלא,  גם אם מייגע,  כל ימות השנה.  ושמעתי בחצי אוזן את יושב ראש הכנסת אומר שלא כל ימני הוא פשיסט ולא כל שמאלני הוא בוגד.  הוא כמובן צודק,  רק חבל שהממשלה המובלת על ידי מפלגתו אינה מקפידה על ההבחנה הדקה הזאת כל ימות השנה.  בכלל אם יבינו כאן ש'שמאל' ו'ימין' אינן מילות גנאי,  יש סיכוי שמצבנו ישתפר.

*

לסיום הערב הלכנו לגבעתנו הקבועה (בעירנו השטוחה כרקיק מצה,  אם להשתמש במטאפורה של קארין מיכאליס),  ששם יש לנו מבט פנורמי מרהיב על הזיקוקים.  מסתבר שעוד כמה וכמה מבני עירנו עלו על סוד הגבעה הזאת,  והמעקה שעליו אנחנו יושבים מדי שנה התמלא בצופים שממתינים לזיקוק המבשר הראשון.  כבר יש בינינו שם איזו אחווה  –  מתייעצים בעניין שעת ההתחלה הצפויה,  מחייכים אל האמהות מרוטות העצבים,  מנידים ראש בהסכמה לאיומי האבות ('אם זה לא מתחיל תוך עשר דקות,  אנחנו הולכים הביתה').  כל המשפחות הצופות בזיקוקים הן דומות,  אני בטוחה שגם טולסטוי היה מסכים אתי.
הזיקוקים היו מקסימים.

*

באמצע כתיבת הפוסט עבר כאן, ממש מעל לראשי וברעש מחריש אוזניים,  חלק מן המטס החגיגי.  לא הצלחתי לראות,  אבל,  הו אלוהים,  שמוע שמעתי.  הכלבה של השכנים מלמעלה נבחה שוב בבהלה.  ימים קשים עוברים  על הכלבים לאחרונה.  אבל ממחר יירגע הכול,  והחול ישוב.

*

חג עצמאות שמח!

עידן הגלויות

בתפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות צפיתי באחד הערוצים (שכחתי איזה) בסרט תיעודי על הגלויות ששלחו חיילים במלחמת יום הכיפורים.  לכאורה,  מה יש לספר כל כך הרבה על גלויות.  מסתבר שיש.  היה סרט נוגע ללב (האמת שכל מה ששודר ביום הזיכרון היה נוגע ללב,  וראיתי המון,  בכל מיני ערוצים).  שובצו בו קטעי וידיאו וצילומים מאותם ימים,  שבהם הייתי תלמידת כיתה י"ב,  והכול בהם נראה מוכר כל כך,  על אף השחור-לבן.  ופתאום עלה בדעתי שאני לא התקדמתי הרבה מאז. אולי זו הסיבה שאני נראית לא פעם כמי שנחתה מהמאדים.  כי שנת 1973,  וישראל של אז,  שונים כל כך ממה שיש היום.

טוב,  מובן שהתקדמתי במידה זו או אחרת.  למדתי לנהל אתרי אינטרנט,  ואני כותבת בלוג,  ויש לי חשבון גוגל וגוגל+ ופייסבוק ואפילו טוויטר,  ואני יודעת לשלוח הודעות ואטסאפ ולסמס ולדלג במיומנות ממקום וירטואלי אחד למשנהו.  אבל בכל זאת נדמה לי שנתקעתי אי שם,  בימים של טרם היות הפייסבוק,  כשלא היה מקובל להתלונן כל כך הרבה על כמה ש'אנחנו' או 'אתם' רעים ונוראים;   כשאנשים עוד כתבו גלויות דואר,  בלשון יחסית נמלצת,  גם אם מאופקת,  אפילו כשזה נכתב מן המלחמה  –  וחיכו בסבלנות שהגלויה תגיע,  לא משנה כמה זמן זה ייקח,  ואפילו אם מי שכתב אותה כבר איננו בחיים עוד.

יצא פוסט עגמומי,  לא מתאים לפוליאנה,  ולא מתאים לחג.
בכל זאת שיהיה חג העצמאות שמח ורגוע.

בשוליים

בצפירה של שמונה בערב עמדתי ליד החלון.  הכול היה שקט בחוץ.  לא נשמע שום קול מלבד הצופרים האיומים האלה שמנסרים את האוויר החשוך וחוברים זה אל זה מכל הכיוונים. שום דבר לא זז ברחוב ובכביש ובבניין שלידנו.  אפילו הציפורים שתקו,  למרות שבדרך כלל צפירות מבהילות אותן.  אולי זה משום שכבר ישנו ולא התעוררו.  אף כי איך אפשר שלא להתעורר.

ורק כלב אחד מעבר לרחוב נבח שוב ושוב,  ובעצבנות,  וגם כשנגמרה הצפירה המשיך לנבוח והשפיע מאי-השקט שלו על כל הכלבים שבסביבה. והם בתורם העבירו את בשורת הנביחות המבוהלות מבית אל בית,  מקצה הרחוב ועד קצהו.