כולבויניק מקוצר

במהלך יום הכיפורים כתבתי פוסט  די ארוך במחברת,  והתכוונתי להקליד אותו לבלוג בְּמוֹצָאֵי,  אבל אחרי שכבר סיפרתי הכול במחברת אין לי כוח להתחיל הכול שוב כאן.  זה בערך כמו שכשהקטנה הייתה קטנה ולא רצתה לספר לנו מה קורה איתה,  ועד מהרה הבנתי שאחת הסיבות היא שהיא כבר סיפרה על זה לחברות שלה ודנה על זה איתן בפירוט,  ולמי יש חשק להתחיל שוב.

אז חסכתי לקוראי הבלוג הרבה זמן,  ורק אסכם כאן כמה נקודות בקיצור:

*

נוהל יומכיפור שלי:  כמו בשנים האחרונות,  חצי חצי.  אכלתי בבוקר אבל אז המשכתי לצום עד הערב.  שתיתי גם מים וגיוונתי פה ושם בסירופ נגד שיעול ולכסניות לגרון,  כי הווירוס שנפל עליי לפני ראש השנה התברך בזנב ארוך,  נבזי  ובוגדני.

*

יצאתי לשני טיולים רגליים ובדקתי את מצב רוכבי האופניים בעיר.  גיליתי שיש הווי חדש של יום כיפור:  חלק מההורים יושבים בצל העצים,  על כסאות שהוציאו מהבית למדרכות,  ומשגיחים משם על הטף הרוכב.  הכי חמודות הן הקסדות של הרוכבים המאוד-צעירים.

*

השקט של יום הכיפורים עולה לי על העצבים. אחותי אומרת שזו אולי פוסט טראומה משנת 73.  אולי.  אני תמיד מכריזה שעד שיום הכיפורים לא ייגמר אני לא אירגע,  וראש המשפחה מוסיף:  את לא תירגעי גם אחרי שייגמר.  והוא יודע על מה הוא מדבר.

*

מעניין מה באמת קרה עם המטוס הרוסי שהופל שלשום בסוריה.  ראיתי שהרוסים נרגעו קצת מהאשמותיהם ההיסטריות הראשוניות. לא נראה לי שנדע אי פעם את האמת המדויקת.  אנחנו חיים בעידן של התפוצצות מידע,  והרשתות החברתיות כביכול מגלות לנו את כל מה שהדורות הקודמים לא זכו לדעת,  אבל לדעתי אנחנו שרויים בדיוק באותה אפלה כמו מקודם,  רק שלרוע מזלנו,  האפלה בימינו מוצפת בפטפטת שאין לה סוף, וזה הרבה יותר גרוע.

*

ראש המשפחה העביר את רוב היום בהרכבת פאזל (שזה הלהיט החדש אצלנו),  ואילו אני קראתי.  למרבה הפלא אני כבר בחלק השלישי של הרומנים הנפוליטניים.  האמת שהוא לא רע,  והסקרנות מדרבנת אותי להמשיך.  אני עדיין המומה מאיך שלילה היטיבה להגדיר את נינו בדייקנות:  אם יוציאו לו מהראש את כל מה שהוא קרא בספרים,  לא יישאר שם יותר כלום.  איזו טביעת עין נהדרת.

*

בין לבין עוד הספקתי לקרוא לאחרונה את אוסף קטעי היומן והמכתבים של אתי הילסום (השמיים שבתוכי),  שאותם כתבה בהולנד בשנים 1941 – 1943,  כמעט עד מותה באושוויץ.  עם היומן (ועם עריכתו הלוקה בחסר) היה לי קשה בהתחלה,  אבל זה השתפר מאוד בהמשך.  היא פיתחה לעצמה דת מיוחדת במינה,  לחלוטין לא דתית,  שבאמצעותה ביקשה גם לעזור לאחרים.  עשרות שנים אחרי מותה,  דומה שהיא עדיין מצליחה לעשות זאת.

*

להבדיל אלפי הבדלות (אם כי,  למרבה האימה,  לא כולם מבדילים),  צפיתי  לפני יום הכיפורים בתוכנית המקור על משפחתה של עהד תמימי. ניסיתי לגייס את כל סובלנותי ואת האובייקטיביות שלי ואת ההבנה לסבלותיהם של בני אדם,  ולא הצלחתי.  בעיקר התעצבנתי בשל האופי המניפולטיבי של מה שהמשפחה הזאת עושה,  וחשבתי ברוגז שלו היה משקיעים עשירית מן המחשבה ,  המאמץ,  העורמה והאינטליגנציה שלהם בניסיון לשפר את תנאי חייהם,  במקום בחתירה הבלתי נלאית לעורר את אהדתם ורחמיהם של תיירי-כיבוש נבערים מדעת,  היה מצבם טוב פי אלף.  או שאולי זה רק ניצני הפשיזם שהולכים ונובטים ומשגשגים בתוכי.  נקווה שלא.

*

ושתהיה לכולנו שנה טובה ורגועה.  אמרו שצפויים בה גשמים בכמות העולה על הממוצע.  הלוואי.  אבל אני אאמין רק כשאיווכח במו עיניי.

מודעות פרסומת

עיניים חדשות

לא ממש קשור ליום הכיפורים שעומד ליפול עלינו שוב.  רק טיפה קשור.

נדמה לי שזה כבר ארבע שנים שאני משתתפת בשיעורי ציור (אקוורל,  אצל איריסיה). לפני כן לא למדתי אף פעם,  חוץ מאשר בשיעורי ציור ספורדיים בבית הספר. בחרתי באקוורל כי התבוננות במה שצויר בצבעי מים (לאו דווקא על ידי) עושה לי טוב.  משהו בשקיפות שלהם מתיישב לי נוח בנשמה.

אני רחוקה באופן מעציב מלהיות תלמידה מצטיינת.  אבל שמתי לב שעם הזמן,  ההתבוננות שלי בכל מה שקשור בציור משתנה. רשמית הייתי תמיד ידועה כמי ש'לא מסתכלת ולא רואה'.  לא רואה מה אנשים לובשים,  לא שמה לב לצבעים של שום דבר,  ונוטה להירדם במוזיאונים.  אבל זה משתנה בהדרגה.

לאחרונה,  כשאני צופה בטלוויזיה, אני תופסת את עצמי בודקת מבלי משים את מבנה הפנים של הדוברים על המסך.  פתאום אני רואה מה זה פרופיל ומה זה חצי פרופיל,  ואיך אחת הגבות באמת מתחברת לשורש האף,  כמו בציורים.  נחיריים הם תמיד בעיה (איבר מוזר),  אבל אני שוקלת כל העת איך אפשר להתגבר על מוזרותם.  גם הצפייה שלי בנוף של ים,  או של הרים,  מתורגמת עכשיו לא פעם לתהייה 'איך מעבירים את זה לנייר',  ואני רואה פתאום את נצנוצי האור שמשחקים בין עלי העצים. כשאני מתבוננת בציורים של אחרים אני ערה לפרטים שלא שמתי לב אליהם אף פעם לפני כן.  אפילו בציורים שאני לא מאוד אוהבת.  פתאום מוזיאונים הם הרבה פחות משעממים משהיו.  ולפני שאני נרדמת אני חולמת לפעמים,  נים-ולא-נים,  על מכחולים מושחים צבע-מים על נייר.

בשיעור של השבוע ציירה מישהי צלחת זכוכית בצבעי-מים.  זה יצא כל כך מוצלח, שהקדשנו זמן-מה לעיון בשאלה איך מעבירים את האין-צבע של הזכוכית באמצעות אקוורל.  מסתבר שאפשר לעשות זאת (בין היתר) בעזרת סימון של קווי-המתאר של הצלחת בצבע טורקיז.  מה פתאום טורקיז בצלחת שקופה.  אז הנה,  הבוקר ראיתי,  במתקן לייבוש כלים במטבח שלי:  צלוחית זכוכית שקופה לגמרי שהאור צייר עליה משהו כחלחל.  מי היה מאמין.

כלומר,  אני מניחה שראיתי את כל אלה גם קודם   –  אבל איכשהו הדברים לא באמת נרשמו במוח ולא נשמרו במגירה נגישה,  אלא סתם פרחו להם לאשר פרחו.  עכשיו זה משתנה.  אז למרות שאני ציירת חלושה מאוד,  קיבלתי משהו חשוב מהלימודים האלה:  עיניים שרואות אחרת.

*

ובלי קשר,  בכל זאת, ובלי להרבות בדיבורים מיותרים:  שיעבור יום הכיפורים הזה בטוב על כולנו.

לערב יום הכיפורים

לכבוד הבחירות המתקרבות בארצות הברית מתרבים בכבלים הסרטים על נשיאים.  למשל הסרט החמוד "הנשיא מאוהב",  שהוא קצת כמו אגדת סינדרלה,  ושראיתי אותו אולי כבר מאה פעם,  ועדיין אני נהנית לצפות בו כל פעם מחדש.  אבל אתמול בערב היה סרט על בחירות לנשיאות בקולומביה (או בוליביה?) דווקא.  לא כל כך הייתה לי סבלנות בשבילו ודי התרשלתי בצפייה,  ורק פרט אחד מתוכו אני זוכרת היטב   –  כשמישהו מספר שם על מועמד כלשהו לנשיאות (בארה"ב?),  שבתום נאום מוצלח שלו ניגשה אליו מישהי ושיבחה אותו מאוד,  ואמרה לו,  אדוני,  כל מי שיש לו שכל יצביע עבורך,  והוא ענה לה,  זה לא מספיק טוב בשבילי,  כי כדי להיבחר אני זקוק לרוב.

וזה מתקשר גם למשפט ההוא מאיזה סרט אחר ששכחתי מה הוא,  על אלוהים שכנראה אוהב מטומטמים,  שאם לא כן לא היה בורא כל כך רבים מהם.

איך שלא יהיה,  בחירות טובות וחתימות טובות לכולם.  ושנשתדל כולנו להיות חכמים,  אפילו כשאנחנו צודקים,  ועל אחת כמה וכמה כשאנחנו לא.