אז מה היה השבוע.
פעמיים שמעתי ביום הזיכרון את תפילת 'אל מלא רחמים' מפי שי אברמסון (בטלוויזיה, בשני הטקסים הרשמיים של יום הזיכרון). הוא שר נהדר, והמילים היפות ('כזוהר הרקיע מזהירים… בעל הרחמים יסתירם בסתר כנפיו לעולמים'). אמא שלי תמיד בכתה כששמעה את התפילה הזאת.
וגם תליתי את הדגל במקומו הקבוע מחוץ לתריסולים. אני והרגליי הקבועים.
בערב יום העצמאות נשארנו בבית. הפורמט של החגיגות שוּנָה עקב/בעקבות הקורונה, ולא הצלחתי להבין איפה יהיו הזיקוקים, אז לא היה טעם לצאת לצוד אותם. ולמרות זאת זה היה מאוד שונה משנה שעברה, שנת הקורונה. אומנם כל הפרטים מן השנה שעברה הופכים בראשי לסלט עמום (עדה ק. מעירה שזה עונשה של בלוגרית עצלה שממעטת בפרטים ומתהדרת בכך שהפוסטים שלה 'בלתי אינפורמטיביים' – בסוף היא לא זוכרת מה היה ואין לה איפה לחפש). אבל אני כן זוכרת שהיה כמעט כלום, והשנה יותר טוב.
טקס הדלקת המשואות בהר הרצל הפך בחוגים מסוימים לנושא כאוב ממש. לפעמים נדמה שהספורט הלאומי הוא לקטול אותו או להתהדר באי-צפייה בו. אני חייבת להתוודות שדווקא כן צפיתי, כבכל שנה. אני עוד זוכרת את- ומתגעגעת אל הימים שבהם הוא היה קצר, רשמי מאוד, ענייני ובשחור-לבן, ודי עייפה כיום מכל הפירוטכניקה והריקודים. השנה התרשמתי שהטקס היה קצת פחות מייגע מאשר בשנים האחרונות: הנאומים היו פחות ארוכים, היו קצת פחות ריקודים, והפירוטכניקה, רוב הזמן, הייתה פחות היסטרית, כך שהרחבה הישנה והטובה (עם המשבצות) הייתה גלויה לעין בדרך כלל. והיו הרבה דגלנים, והם עשו עבודה יפה (אני כנראה הולכת ונעשית יותר ויותר פשיסטית, מה לעשות, אבל אני אוהבת אותם, וגם את משמר הכנסת עם הכפפות הלבנות שלהם, כמו בארמון בקינגהאם, לרגע קט). אמרתי לראש המשפחה שהדגלניות, במיוחד, הן שוס. הן צועדות מצוין ונראות נהדר, ואהבתי את החצאיות הארוכות והגרביים הלבנים הקצרים (ככה בדיוק היינו מתלבשות לטקסים כשאנחנו היינו חיילות, הרחק במאה הקודמת – והידעתם, גרביים לבנים קצרים נראים נהדר בתרגילי סדר). תרגיל המזרק הפך לבדיחת היום, ובאמת היה קצת ילדותי – אבל חייבים להודות שהמזרקים היו מוטיב מרכזי בחיינו בחודשים האחרונים, אז לא נורא בעיניי שהם כיכבו גם בטקס. וחוץ מזה ראש המשפחה הפנה את תשומת ליבי הרופפת לכך שהייתה למזרק גם בוכנה שנעה קדימה ואחורה. משעשע.
כך או כך – עם הקוראים הסליחה, אבל לא שנאתי. וכאמור: כפפות לבנות וגרבים לבנים קצרים זה לא תמיד רע.
ובעיקר, יש במדינה הזאת עוד כמה דברים חוץ מנתניהו. לא הכול קשור בו ולא הכול נובע ממנו, ואפשר למשל להודות שמבצע החיסונים אורגן באופן מופתי, וזה למרות שאישית אין לי הרבה דברים טובים להגיד על משרד הבריאות באופן כללי. אז יש ויש, ומותר לפעמים להתבונן במשהו לרגע בנחת לפני שהחיים הקשים יחזרו ויתנפלו עלינו שוב במוצאֵי.
חג עצמאות שמח!