השנה באמת יש פחות דגלים. זו עובדה. לא רק בפייסבוק כותבים על זה (לפעמים בשמחה של ממש), אלא אפשר פשוט לספור ולראות. אני תוהה אם ידו של עיתון הארץ בדבר: אלון עידן שם אמנם קרא לקוראיו לתלות את הדגל למרות הסירחון ('לסתום את האף, ולתלות'), אבל גדעון לוי ענה שאי אפשר ('זה כבר לא הדגל שלי'). גם לא קיבלנו מהם השנה את הדגל כשי לקוראים, בניגוד לנוהג בשנים הקודמות. ראש המשפחה מגחך ואומר, כמה אנשים בארץ כבר מושפעים מן העיתון הזה – וטוען שבטח התקלקל פס הייצור בסין ולא יובאו מספיק דגלים. אבל האמת היא שנדמה לי שיש כאן איזו מגמה, איזה מצברוח שנפל על רבים, מסיבות כאלה או אחרות. ציניות, או ייאוש, או אופנה. ואולי אנחנו פשוט עוברים בהדרגה לעולם הדיגיטלי, ומניפים (או נניף בעתיד) את הדגלים דווקא ורק שם.
איך שלא יהיה, אני, בדבקותי הרגילה במוכר ובקיים, וכהרגלי בכל שנה, תליתי את הדגל באותו מקום מחוץ לתריסולים, כמה דקות לפני שהתחיל יום הזיכרון, ואסיר אותו מן הסתם מתי שהוא לקראת סוף השבוע. בינתיים אני נהנית לראותו מתנפנף ברוח הקלה מבעד לרפפות (ואפילו ניקיתי אותן אתמול מכל האבק של השנה החולפת). כך נהג אבא שלי וכך עושה אני, ויגידו מה שיגידו. ואת התכנים לסמלים שלי אני יוצקת בעצמי, ולא אניח לפראי אדם כאלה או אחרים לקבוע בשבילי מה הם מסמלים.
*
קראתי הרבה על הטקס האלטרנטיבי של יום הזיכרון, ועל האופן המכוער והאלים שבו הותקפו משתתפיו על ידי מפגינים היסטריים שמתנגדים לו. אני דווקא מוצאת בטקס הזה הרבה היגיון, משום שמנקודת מבט אובייקטיבית, מרוחקת וקרה, כל הצדדים של מלחמה הם קורבנותיה, וכל שכול הוא שכול, וכל צער הוא צער. הצרה היא שלא כל בני האדם מסוגלים להגיע לתובנות כאלה בדיוק כשהם שרויים עמוק כל כך בתוך הקלחת הרותחת: עבור רבים מאוד נחוץ שיעבור זמן רב מאוד לפני שיתבוננו בזה כך. אולי רק הדורות הבאים יוכלו. צריך להבין את חוסר היכולת הזה ולכבד גם אותו, ממש כמו שמבינים ומכבדים את השכול של האויב. לו היו שואלים אותי, הייתי מציעה למארגנים לשקול לקיים את הטקס הזה ביום אחר בשנה. אבל הם לא שואלים אותי, וגם לו היו שואלים לא היו מקבלים את עצתי, ואני אפילו יכולה לנחש מה היו עונים. ניחא, שיהיה כך.
*
נאומים של יום הזיכרון והעצמאות הם עניין מייגע. אני בדרך כלל מרשה לעצמי לדלג עליהם – ממילא הקשב שלי בעניינים כאלה איננו משהו. אבל אני צופה ברוב הטקסים, ולסיום ראיתי אתמול – כבכל שנה – גם את טקס הדלקת המשואות מהר הרצל. אמנם הוא הולך ונעשה דומה יותר ויותר לאירוויזיון, עם כל הפירוטכניקה, אבל זה העולם החדש, וככה זה מתנהל, ומה לי כי אלין. רק טקס הדגלנים והחלפת הדגלים לא השתנה הרבה, ואני מחבבת אותו גם היום. במיוחד אני מתבוננת בתימהון מחויך בכפפות של משמר הכנסת. כפפות!(?!?)! זה חגיגי כל כך וחמוד. יפה בעיניי המאמץ שהושקע בבחירת המשתתפים ומדליקי המשואות ובניסיון להקפיד שיהיה ייצוג לכולם – לכל הקבוצות שחיות כאן בערבוב מופלא, גם אם מייגע, כל ימות השנה. ושמעתי בחצי אוזן את יושב ראש הכנסת אומר שלא כל ימני הוא פשיסט ולא כל שמאלני הוא בוגד. הוא כמובן צודק, רק חבל שהממשלה המובלת על ידי מפלגתו אינה מקפידה על ההבחנה הדקה הזאת כל ימות השנה. בכלל אם יבינו כאן ש'שמאל' ו'ימין' אינן מילות גנאי, יש סיכוי שמצבנו ישתפר.
*
לסיום הערב הלכנו לגבעתנו הקבועה (בעירנו השטוחה כרקיק מצה, אם להשתמש במטאפורה של קארין מיכאליס), ששם יש לנו מבט פנורמי מרהיב על הזיקוקים. מסתבר שעוד כמה וכמה מבני עירנו עלו על סוד הגבעה הזאת, והמעקה שעליו אנחנו יושבים מדי שנה התמלא בצופים שממתינים לזיקוק המבשר הראשון. כבר יש בינינו שם איזו אחווה – מתייעצים בעניין שעת ההתחלה הצפויה, מחייכים אל האמהות מרוטות העצבים, מנידים ראש בהסכמה לאיומי האבות ('אם זה לא מתחיל תוך עשר דקות, אנחנו הולכים הביתה'). כל המשפחות הצופות בזיקוקים הן דומות, אני בטוחה שגם טולסטוי היה מסכים אתי.
הזיקוקים היו מקסימים.
*
באמצע כתיבת הפוסט עבר כאן, ממש מעל לראשי וברעש מחריש אוזניים, חלק מן המטס החגיגי. לא הצלחתי לראות, אבל, הו אלוהים, שמוע שמעתי. הכלבה של השכנים מלמעלה נבחה שוב בבהלה. ימים קשים עוברים על הכלבים לאחרונה. אבל ממחר יירגע הכול, והחול ישוב.
*
חג עצמאות שמח!
