אולי אפשר לומר עכשיו שהגענו ל'אחרי החגים'. או שלא. כי אצלנו כל הזמן חגים, אחרי ולפני. היה פורים בלי עדלאידע, פסח בלי ליל הסדר, חול המועד בלי טיולים, יום השואה עם טקס בזום, יום הזיכרון כנ"ל, ערב יום העצמאות עם מצעד דגלנים מצומק ובלי זיקוקים (לא הלכנו לגבעה 'שלנו', לא היה טעם), יום העצמאות עם סיבוב רגלי בתחום המותר ועם ריחות מנגל מן המרפסות. עוד מעט ל"ג בעומר, שלא אתנגד לביטול המדורות שבו, ואחר כך שבועות, עם או בלי עוגות גבינה. אחר כך יהיה קיץ, שבו המסכות ימררו את חיינו בחום ובלחות, ואז – הופ: חגי תשרי. נראה מה יהיה. עדה ק., תפסיקי להתלונן.
כמו תמיד, סובבים הזיכרונות שלי סביב קולות. למשל הזיקוקים: זה לא רק קולות הנפץ מחרידי השלווה – אלא גם הקול המיוחד הזה (והלא בלתי נעים) שהזיקוקים משמיעים כשהם מתפוגגים ברקיע. או למשל האורז בבלון של הילד כשהיה קטן.
זה היה ככה: כשהילד היה בערך בן שנתיים, עוד לפני שאחותו נולדה, קנו לו הוריי בלון ענק לערב יום העצמאות. באמת ענק, ועד כדי כך כבד, שלא התנופף אל-על על החוט שלו, אלא דווקא כלפי מטה. בצבע לבן, עם רישום קטן אדום, אולי של מיקי מאוס. בתוכו היו גרגירי אורז שהרעישו בכל תנועה שלו. הילד היה מוקסם, וגם כל הסובבים אותו, חוץ ממני, שדמיינתי כל הזמן איזה רעש מבהיל ומעציב ישמיע הבלון כשיתפוצץ. אבל הוא לא התפוצץ באותו ערב, וטיילנו איתו (ועם הילד, ועם הוריי) ברחבי העיר, ברחובות המוארים. היינו אז אנשים לגמרי אחרים: צעירים, שמחים, אופטימיים. ביקום אחר. עדה ק., תפסיקי.
מה קרה לבלון בהמשך אני כבר לא בדיוק זוכרת – כנראה מה שקורה לכל בלון. הילד גדל בינתיים, אפילו אחותו שלא נולדה אז כבר גדלה מאוד, הוריי כבר מזמן אינם, ואנחנו לא צעירים ולא אופטימיים (טוב, תלוי את מי שואלים), ועוד הקורונה הזאת קפצה עלינו לבלבל את מוחותינו. אבל משום מה נזכרתי ברעש ההוא של גרגירי האורז בתוך הבלון המתוח. כמה רחוק הכול.
זהו, אין פואנטה. סליחה על החמיצות.
*
ויהי ערב ויהי בוקר, יום שישה עשר.