שעון החול

אחרי שזיפזפתי בין כמה ערוצי טלוויזיה הגעתי לסרט תעודי על הניסיונות להצלת יהודי הונגריה,  וכבר נשארתי לצפות.  מדובר במשהו ישן למדי,  כנראה,  עם קריינות בקולה הערב של זהרירה חריפאי,  וכמובן המון עדויות בהונגרית,  שאותה אני שותה בצמא.  סיפורי שואה תמיד כרוכים אצלי בהונגרית,  כי בה שמעתי את הדיווחים והשיחות של אמא שלי.

הקדרות שמשרים סרטים כאלה מובנת מאליה,  והנופים האפורים-מושלגים עם העצים בשלכת מורטים את עצביי.  וזה עוד אחרי שבבוקר ניסיתי להתעמק בפרשת קסטנר,  אף היא בעניין ההונגרי,  וקראתי פה ושם ולא הגעתי לשום מסקנה.  הצטערתי שאני לא יכולה לשאול את אמא שלי מה הייתה דעתה על זה.  נדמה לי שכמו בכל עניין אחר הייתה לה על זה דעה פרגמטית בעיקרה,  כלומר נדמה לי שהיא חשבה שטוב שהצילו את מי שיכלו  ולעזאזל העקרונות וההתחשבנויות,   אבל אני כבר לא זוכרת.  נדמה לי שהיא אמרה,  אתם פשוט לא מתארים לעצמכם את חוסר האונים שהיה שם,  אתם לא יכולים להבין. יש דברים שאני ממש מיטיבה לזכור,  ואילו אחרים פשוט מתאדים מן התאים האפורים שלי ונמוגים ונעלמים ואינם.

בין לבין אני קוראת כל מיני דברי בלע שמתפרסמים בפייסבוק בגנות יום השואה.  אני מקפידה לא להתערב:  אין לי כוח לוויכוחים,  בטח שלא בפייסבוק,  שהוא פלטפורמה-ויכוחית מאוסה בעיניי.  ורק אני זוכרת שקראתי פעם משהו שמישהו כתב (לא זוכרת מי,  מתי ואיפה) על כך שרוב הישראלים סובלים מאיזו פוסט-טראומה שואתית:  חלקם משוכנעים בגללה שכל העולם עומד עלינו לכלותנו ברגע הבא ממש   –  ומנגד סבורים אחרים שישראל היא זו שעומדת לכלות את שאר העולם (או,  למצער,  את הפלסטינים).  אולי יש משהו בתאוריית הטראומה הזאת,  זה נשמע לי די הגיוני.  מכל מקום נראה לי שחוסר היכולת הזה להתייחס לשום עניין בן זמננו  –   פוליטי, חברתי,  ביטחוני  –  בלי להשתמש בשואה כבסרגל מדידה  –  חוסר היכולת הזה אינו מעיד על בריאות נפשית טובה של כולנו.  אולי אפשר להסביר זאת בכך שטראומות קולקטיביות מן הסוג הזה קשות מאוד לטיפול  –  אחרי הכול,  לא כל כך יש ממי ללמוד איך להתגבר עליהן.  אני רק מקווה שהזמן יעשה את שלו.  בספר לימוד היוונית שלי היה פתגם על הזמן שהוא הטוב ברופאים.  אמנם הוא רופא איטי במקצת,  אבל יש להניח שהוא עוד ירפא.  אני מקווה.

ובעניין אחר,  בערך:

שוב תורן של החוטמיות הזיפניות בשולי הכבישים.  למרות שמן האיום,  הן מלאות חן בוורוד שלהן המואר באור השמש השוקעת.  הייתי רוצה להאריך קצת את שהותן ולעכב את היעלמותן הצפויה,  משום שאני יודעת שאחריהן,  כבכל שנה,  ישרור כאן רק הצהוב והמאובק,  עד בוא החצבים.  אתמול ירדו השמיים המעוננים נמוך-נמוך,  קרוב לפני האדמה,  ותרמו את שלהם למועקת הימים האלה שבין יום זיכרון ליום זיכרון.  כל שנה אותו הדבר בדיוק,  והפרק הזה חוזר תמיד:  חוטמיות,  צפירות,  ציפורים שנבהלות מקול הצופרים,  ואחר כך הצהוב שמשתלט על הכול.  תמיד לפי אותו הסדר. אולי היה הסדר הזה יכול לנחם בזכות יציבותו הקבועה   –  לולא היה נדמה שהרווחים בין החזרות של הפרק הזה הולכים ומתקצרים משנה לשנה.

קצת ליום השואה

בשנים האחרונות נדמה לי שאני מעדיפה לשתוק על יום השואה.  יש כל כך הרבה מלל מכל הצדדים,  וחלקים אחדים ממנו כל כך צווחניים,  שנראה לי שהשתיקה יכולה אולי לאזן את זה קצת. אני קוראת,  רואה ושומעת הכול,  אולי כל שנה אפילו יותר מאשר בקודמתה  –  אבל מוצאת שאני לא רוצה להוסיף כלום.

רק כמה מילים על טקס יום השואה שהתקיים אצלנו במכללה אתמול בבוקר.  בין השאר הייתה הרצאה מאוד מעניינת על הייחודיות של הגורל הנשי בשואה.  סופר בה על הרבה דברים שלא ידעתי עליהם שום דבר,  מנקודת התבוננות לא מוכרת.  אני בדרך כלל לא פמיניסטית מאוד נלהבת,  אבל אמא שלי דווקא הייתה,  וגם הייתה באושוויץ,  וגם סיפרה הרבה  –  ובכל זאת על הזווית הזאת לא שמעתי ממנה.  חשבתי שהייתי שמחה לדווח לה על מה שנודע לי מההרצאה הזאת,  ואני בטוחה שהיא הייתה מוצאת בזה עניין  –  אבל עכשיו כבר מאוחר מדי.

וחוץ מזה הייתה בטקס שירת נשים.  דומה שלאחרונה זה כבר לא לגמרי מובן מאליו בכל מקום,  אבל אצלנו דווקא כן;  יש במה להתגאות.  וחוץ מזה,  זה היה טקס 'מונגש ומתומלל'.  שזה אומר,  בין היתר, שהיה 'תרגום סימולטני' של כל הנאמר,  בצורת כתוביות המוקרנות על מסך צדדי;  וגם תרגום לשפת הסימנים של 'התקווה',  על ידי מישהי שעמדה על הבמה,  במרכזה,  לצד הזמרת.  ומישהו בקהל,  בשורה הראשונה,  חזר על הסימנים מהצד שלו.  לפני כן אף פעם לא ראיתי המנון בשפת הסימנים.  היה בזה משהו נוגע ללב עד מאוד.