ב-11 בספטמבר

ממש לפני שיום הכיפורים על שלל מטעניו הכבדים מסתער עלינו, היה אתמול ה-11 בספטמבר. מתכון בטוח לתוספת מועקה (כאילו שלא היה לנו מספיק ממנה). 20 שנה עברו מאז, אבל הרשמים לא מתיישנים. ראינו בערב את הסרט התיעודי המטלטל שהוקרן ב'כאן 11'. אני נזכרת שוב כמה זמן לקח לי להבין, אז, איזה אירוע משנה עולם מתרחש לנגד עינינו בכל המסכים. הייתי שקועה מדי בטרדות הקטנות שלי (בדיוק ביקור עם הקטנה במרפאת השיניים לצורך שתי [!] עקירות), ובכלל היו אז ימי פיגועים אינסופיים אצלנו, כך שהמחשבה הראשונה שהתאומים עוררו אצלי הייתה 'תודה לאל שלשם שינוי זה לא כאן'. אבל בהמשך הבנו.

בלי קשר, נסענו אתמול לראות את השקיעה מהצוק בגן לאומי חוף השרון. נדמה לי כבר כמה זמן שהתחביב הישראלי בימי קורונה הוא צפייה בשקיעות מנקודה זו או אחרת בקו החוף הארוך שלנו. זה ברוח 'הנסיך הקטן'. אפשר להבין את זה: מעבר לעובדה שזה יפהפה ומרגיע, זה גם לא מסוכן. באוויר הפתוח, ואפשר להביא ילדים וכלבים ולא להתעסק באישורי תו ירוק. יושבים מול השקיעה ולפעמים שותים משהו, והטרדות נדחקות הצידה לזמן מה. ברגע שהשמש התקרבה לעמדת השקיעה נעשה גם קריר ונעים, עם רוח די רצינית: אשכרה לבשתי סוודר, בחיי. וראינו המון חבצלות חוף.

ישבנו שם על איזו אבן על הצוק, ואני שלפתי נייר ועיפרון וכתבתי כמה דברים קטנים על השקיעה. עלה בדעתי שאני כל פעם חוזרת לכתוב קטעי שקיעה כאלה, וכולם דומים זה לזה, וזה כבר די מייגע. מצד שני זה אולי כמו שציירים חוזרים כל פעם לצייר את אותו המוטיב, כדי להיטיב לדייק אותו ככל האפשר. אולי גם אני איטיב מתישהו.

שקיעה סתווית בגן לאומי חוף השרון:

אף שענן זהוב-שוליים
מחביא את השמש –
היא עדיין שופכת
מלוא החופן קרניים
על פני המים
של הים החלק במרחק –
מאפיר והולך
ושרוי בשאונו –

*

וזאת התפאורה:
הכול כבר מוכן לשקיעה:
אורות הבמה –
כתומים וּוְרודים –
נדלקים
מאחורי העננים
בשולי חלקת המים
המאפירים

*

נגמר.
שָקעה.
מעתה –
ממלכת הלילה.
רק נר-הלילה לבדו
מצהיב באור המתמעט –
פורח
זורח

אחרי ערה"ש תשפ"ב

פתאום עלה בדעתי שלא כתבתי בבלוג שנה טובה, ובינתיים ראש השנה עבר.

היה בסדר. אירחנו קצת, בישלתי די הרבה, נלחצתי יותר (בישולים זה לא הקטע המובהק שלי, למרות שעבר בשלום). אפילו אפיתי את עוגת הלימון הפשוטה הנצחית שלי, וראש המשפחה דרש (וקיבל) שדרוג עם קרם שוקולד, ואפילו הוסיף בהמשך קצפת(!!). מן הקצפת לא טעמתי, אבל זאת עוגה נחמדה, ולדעתי היא מנחמת לא פחות מעוגת דבש (אולי אפילו יותר).

הפנסיה פרצה אצלי בכל עוזה. יצרתי קשר עם מחלקת המתנדבים העירונית, וכבר הייתי בשיחת פגישה ומילאתי טפסים וכו', ונראה שאחרי החגים אתחיל להתנדב בעזרה בלימודים בבית ספר כלשהו. מצד אחד זו עבודה שיש לי בה הרבה ניסיון, מצד שני לא צריך לחבר סילבוסים ומבחנים ולהתעסק עם ציונים וכיוצא בזה, וזו ברכה אמיתית בשבילי.

בינתיים – ובכן – אני לומדת דנית. התוודעתי אל תוכנה/אפליקציה שאפשר ללמוד בה שפות (duolingo), וגיליתי שם עולם ומלואו. בתור התחלה בחרתי בדנית.

אל הדנית התוודעתי עוד כשהייתי סטודנטית, כי עבדתי (חלקית) בעזרה בשיעורי בית לילדים עולים חדשים שידעו רק דנית ואנגלית. דנית ידעו יותר, כי זו הייתה ממש שפת אימם. אני עשיתי איתם שיעורים בתנ"ך וכדומה, והם בתמורה לימדו אותי מילים בדנית והתפוצצו מצחוק בכל פעם שניסיתי להגות איזו מילה חדשה. דנית בעצם די דומה לאנגלית ולגרמנית, אבל המבטא שלה – הסמטוכה שהם עושים מאיך שהוגים לעומת איך שכותבים – היא באמת דבר נדיר. שום דבר לא נשמע כמו שהוא כתוב. עולם הפוך (ומקסים מאוד, לטעמי).

אחר כך למדתי קצת דנית בירח הדבש שלנו, כשהיינו בסקנדינביה. קניתי ספר לימוד, וכשראש המשפחה נתקע שעות באיזו פינה כדי לצלם אותה מכל זוויות האור האפשריות, שלפתי אני את הספר ושיננתי. וכשהתחלנו לפני כמה שנים לצפות בסדרות טלוויזיה דניות (או שבדיות/נורבגיות, שדומות מאוד לדנית), גיליתי לשמחתי שאני מבינה די הרבה.

אז עכשיו לימודים מסודרים. נחמד.

מעבר לזה, ראש המשפחה כבר רוקם תוכניות למסעות. קורונה או לא קורונה, מנוי וגמור איתו לגרור אותי לאנשהו, והיות שאני כבר לא עובדת, לא נותרו לי תירוצי עבודה ו'מה יהיה אם חזרתנו תתעכב בגלל קורונה'. אני צריכה להתרגל לחיי החדשים, שיש בהם פחות חובות מקודם. אין עבודה מסודרת ואין הורים מבוגרים וחולים, ועוד מעט נהיה אנחנו בעצמנו זקנים וחולים מדי, אז אם לא עכשיו אימתי. בדרך כלל אני לא שוחרת מסעות, אבל בשנה האחרונה פיתחתי מעין ערגה למרחקים: רק לברוח מפה, הרחק מדיבורי הקורונה ומהדיונים האינסופיים בעד חיסונים ונגד מי שלא התחסנו, ועל איך שאנחנו ראשונים בעולם במשהו כזה או אחר.

כרגיל אני מוצאת את עצמי תקועה בתווך: מצד אחד התחסנתי, אפילו את ראש המשפחה שכנעתי בסוף לקבל חיסון שלישי (עד עכשיו הוא חושב שזה היה מיותר, אבל הרים ידיים) – ובכל זאת מצד שני משתגעת כשאני שומעת/קוראת את דיבורי הזוועות נגד מי שלא התחסנו (מסיבות שונות). מוטב שלא ארחיב בעניין (אם לא למען הבריאות הנפשית של הקוראים, אזי לפחות למען הבריאות הנפשית המקרטעת שלי).

אז כמו שאמרתי: לברוח. הרחק מכאן. זה מה שבא לי באמת. מי היה מאמין.

בינתיים: שנה טובה לכולם! בתקווה שתהיה טובה מקודמתה. כי באמת, מה כבר ביקשתי…

מבחוץ

בתוך הבליל של טרללת וקשקשת שמלווה את ימי קורונה האינסופיים, מפציע איזה פנס קטן: המנכ"ל הנוכחי של משרד הבריאות, נחמן אש. לא שאני יודעת אם הוא פועל נכון או לא – וגם לא יודעת אם בכלל אפשר לדעת: הרי איך אפשר להיות בטוחים במשהו בתוך העלטה הזאת של חוסר ודאות. אבל כשמתקיפים אותו באולפן החדשות מכל הכיוונים (שהרי כתבים ומגישים אינם טועים לעולם, ועל כן יש להם זכות מולדת לתקוף את כל מה שזז) – הוא לא מאבד את שלוותו. לא חשוב כמה יברברו וינופפו ידיים, הוא עונה בקיצור ובשקט. לא נבהל, לא מתרגז, לא מצטדק, לא מטביע את כולם בצונמי של דקלומים, לא מונה את הצלחות העבר הפנומנליות ולא מנבא עתידות. בהתחלה חשבתי שיש לו הבעת פנים נוגה במקצת, עכשיו אני שוברת את ראשי בניסיון להבין אם הוא סתם משועמם, או משועשע, או שניהם. אין לי תשובה ברורה, אבל יש בהופעות שלו משהו מאוד מרגיע.

שנה"ל תשפ"ב החלה. בשיחת מייל בחוג שלי הודעתי, בין היתר, שהחל מהבוקר אני בחוץ. זה נשמע לי מוזר, אבל זה ממש ככה. אני שומעת שכולם חרדים מפני ההורים שיחפפו (שלא לומר ירמו) עם הבדיקות שהם עושים לילדיהם בבית לפני שהם שולחים אותם לבית הספר. בתקשורת עסוקים כל הזמן בשאלה מי ישגיח, מי יאכוף ומי יעניש. הייתי רוצה להמליץ להם להרגיע סופסוף. מגפה היא אירוע חברתי, לא אישי. אין הצלחות של מאה אחוז, יש רק ניסיון להוריד את גובה הלהבות. במקום להתייחס לכולם כאל פושעים בפוטנציה, כדאי לזכור שרוב בני האדם מתנהגים רוב הזמן פחות או יותר באחריות. ואכיפה היא לא מה שישפר תוצאות. את זה אני אומרת מניסיון של הרבה שנים, אפילו שאני בחוץ: שום דבר לא הולך בכוח.

ממתק לסיום:
קראתי באיזה מקום שווטרינרים (אמריקאים?) מדווחים לאחרונה שהם נתקלים בהרבה חתולים שלקו בדיכאון בשל העובדה שבעליהם יושבים בבית כל היום (בגלל מוראות הקורונה) ומעצבנים אותם. כלבים, לעומת זאת, לא מפתחים תסמינים דומים. אני לא יודעת כלום על חתולים, אבל מהכלבים המעטים שאני מכירה (טיפ-טיפה), גם אני מתרשמת שבעלים שנשארים בבית ומנדנדים להם מבוקר עד ערב דווקא תורמים לשגשוגם הנפשי.

מאחלת שנת לימודים מוצלחת, גם לחתולים 🙂

גשר וולטה

נו, מה לי ולגשר וולטה.

בשיעור ציור היום (אצל איריסיה) נתקלתי בספר הילדים סלינה שלי מאת ימימה שרון (עם ציורים של אילה גורדון). אני הכרתי אותו היטב מימי ילדותי. אימא שלי קנתה לי אותו כשהייתי אולי בת שמונה, ואהבתי אותו אהבת נפש. מסופר בו על הילדה הישראלית יסמין שחיה באפריקה (נדמה לי שבגאנה) ומתיידדת עם הילדה האפריקאית סלינה. ויש בו גם שני שירים על ציפורים, עם תווים, ואני זוכרת את מנגינותיהם עד היום. איזו נוסטלגיה. מחממת לב, עם צביטה קטנה, אבל חזקה.

רשמתי בשיעור, בעיפרון, כמה מן הציורים שמצאתי בספר. בין השאר את הציור של הגשר שעל נהר הוולטה. וכשחזרתי הביתה בדקתי בוויקיפדיה ומצאתי צילום של הגשר, שהיה די דומה. אולי זה באמת אותו הגשר, שהוא כנראה מפורסם למדי.

בימי קורונה האלה אני מתגעגעת כל כך לברוח מכאן (זה לא ממש אופייני לי), שכל העניין עורר בי געגועים אפילו לגשר וולטה (וגם געגועים לילדותי, אבל זה סיפור אחר). אשכרה געגועים לגשר וולטה באפריקה, עד כדי כך.

אבל לא אסע.

על פי ציור של אילה גורדון בספר סלינה שלי. אפשר להקליק להגדלה. ותודה לאיריסיה על הצילום

חוכמת הנסתר

היום הייתה לי נחת רוח אמיתית כשקראתי בעיתון 'הארץ' את מאמרו של יוסי קליין ('הם לא יודעים כלום'). צחקתי כל כך הרבה עד שרוחי ממש התעודדה (וזה לא קורה לי הרבה בימי קורונה, בטח לא כתוצאה מקריאת מאמרים ב'הארץ').

יוסי קליין כותב שם על המומחים והפרשנים והעיתונאים בתקשורת, שמשגעים אותנו מבוקר ועד ערב בעניין הקורונה (הנ"ל זה ניסוח שלי, לא שלו). להלן כמה ציטוטים שקיבצתי, שמצאו חן בעיניי במיוחד:

"תראו לי מומחה אחד, לא חשוב מאיזה תחום, שמקבל הזמנה להופיע בתוכנית בוקר ואומר לתחקירן: מצטער, אני אומנם מומחה, אבל על הנושא הזה אני באמת לא יודע כלום, אז תודה, סליחה ושלום. … רוב המומחים, לענייני לא-חשוב-מה, מסתרקים, מתאפרים ולובשים את החולצה הכי יפה שלהם ואומרים בטלוויזיה בחשיבות גדולה (הם מומחים, לא?) את מה שהם לא יודעים, או משערים שהם יודעים, או שנדמה להם שהם יודעים כי פעם ידעו. מה שהם יודעים כבר לא רלוונטי, כי הם לא שותפים בקבלת ההחלטות ולא יושבים בוועדות, והמידע שיש להם הוא המידע שיש לי ולך מהעיתונים, מהרשת ומהחברים בקפה. …

הם [המומחים] לא יודעים כלום ומעמידים פנים שהם יודעים הכול. ייתכן שדווקא שם, בוועדת הקורונה, הם אומרים זה לזה: חבר'ה, בינינו? הרי אין לנו מושג מה לעשות, אבל אסור שיידעו. …

ואז הם פונים לסטטיסטיקה, שהיא מפלטו של מי שלא יודע. הם מתאמצים לשכנע את הקורונה להתיישר לפי המספרים שלהם. … חמושים בסטטיסטיקה הם חותרים אל חוף מבטחים, אל העולם שהם מכירים … ורגע! למה לא סגר? הרי בסגר הם מבינים.

על השאלות הקטנות שלפני הסגר הם מדלגים. הם לא עונים על השאלה, מה ההבדל בין חולה קשה למונשם, …. ומה סודי כל כך בהסכם של פייזר. ומה עם מכונות ההנשמה, שטובי בנינו סילקו מתחת לאפם של אויבינו? …

הם לא יודעים וגם אנחנו לא. אנחנו סומכים על העיתונות, או בשמה המעודכן 'התקשורת'. ובכן, גם היא לא יודעת כלום, אבל זה אף פעם לא הפריע לה להתבטא בנחרצות. היא עמוק בפנים, היא לא מהאו"ם, נדב אייל בעד וערד ניר נגד. הם לא יודעים יותר מכם, אבל להם יש 'מקורות'. גם המקורות לא יודעים הרבה, אבל אי ידיעה אף פעם לא סתמה אצלנו אפילו פה אחד. ותזכרו: יש להם שש שעות ניוז למלא [קריאת ביניים: רק שש?? לדעתי, הרבה יותר] – כל כך הרבה זמן וכל כך מעט תוכן. …

אנחנו לא יודעים, וזה משגע אותנו. … כשאף אחד לא יודע כלום, עובר הוויכוח למקומות שבהם כולם יודעים הכול, למקומות של שנאה והסתה. בשנאה אנחנו מבינים. תנו לנו ונראה לכם מה עושים בה. …

כשאין מידע, הנטייה היא להפוך בעיה פרטית ללאומית: שאחרים יחליטו בשבילי. אבל אני לא מתכוון שיחליטו עבורי. למומחים אני לא מאמין, גם לא לפרשנים. אז איך אחליט? אני שומע את המתנגדים, מקשיב לתומכים, מבקש המלצות וקשוב לאזהרות. אבחר להתחסן (או שלא) כמו שאבחר סדרה בנטפליקס."

כמה הערות שלי על הנ"ל:

  1. נראה לי שערד ניר דווקא כן מבין קצת יותר מעיתונאים אחרים, בזכות העובדה שהוא לפחות למד רפואה (וטרינריה, נדמה לי), מה שאומר שלפחות הוא מבין את המונחים שהוא משתמש בהם. או שלא. ויש פה ושם גם מומחים שמתבטאים בענווה הראויה. אבל הם לא רבים.
  2. גם אני החלטתי בערך כמו שבוחרים סדרה בנטפליקס: אתמול הלכתי והתחסנתי בחיסון שלישי. כולם הולכים, כולם רואים, אז גם אני. אם לא יועיל, לפחות לא יזיק (בשאיפה). עבר בשלום (בינתיים).
  3. ראש המשפחה, לעומתי, יבחר כנראה לצפות בסדרה אחרת. לפחות לעת עתה.
  4. מסקנה: יפה ענווה לחכמים, וגם לטיפשים אינה מכוערת. בקיצור, לכולנו.

איפה הוֹיה ומה עושה

את המילה 'הויה' שבכותרת כנראה המצאתי. מילא.

אז זהו, שוב ימי קורונה, בפול גז. אני לא יודעת אם מקבלי ההחלטות והמומחים השונים (שמגובים בתקשורת מטורללת) יצליחו לשמור עליי מפני קורונה (בינתיים דווקא נראה שהם מצליחים), אבל את הבריאות שלי בכל המובנים האחרים הם בטוח הורסים. אתמול הבנתי, סופית ובאיחור ניכר, שאסור לי לצפות בערוץ 12. מה שהשתולל שם במהדורת החדשות של הערב היה טירוף מוחלט. זה הגיע עד לידי כך שגבי ברבש האיץ בבני גילי לרוץ להתחסן במנה השלישית 'כבר אתמול או שלשום', כדי להגן על הציבור כולו. אחריות חברתית/סביבתית. משהו כזה.

השיגעון הזה של 'התחסנות למען הזולת' הוא באמת תופעת טבע שאני לא מצליחה להבין. מכל מה שידעתי אי פעם על חיסון, אדם מתחסן למען בריאותו. לפעמים יש בונוס נוסף (בפירוש נוסף, לא עיקרי), שבו אוכלוסיית המחוסנים מגינה בעקיפין גם על מי שלא חוסנו (ולא חשוב למה לא חוסנו). כל זה בתנאי שהחיסון מספיק יעיל במניעת הידבקויות והדבקות (דבר שפייזר הטילו בו ספק מן הרגע הראשון, משום מה כולם שוכחים את זה). וזה למשל בשונה מעטיית מסכות, שמגינה (כך טוענים) בעיקר על הזולת.

אז קודם סגרו את כל הילדים למשך שנה בבית כדי שלא ידביקו את סבא וסבתא. אחר כך הריצו אותם להתחסן (מגיל 12) כדי להגן על הזולת. ואתמול התברר שסבא וסבתא צריכים לרוץ להתחסן בחיסון השלישי כדי להגן על… ובכן, כנראה על הילדים. או משהו. הפסקתי להבין.

אני התחסנתי בשני החיסונים הראשונים, כנדרש. פחדתי פחד מוות, לא פחות, אבל עשיתי את זה, לא למען הזולת (יצור מאוס ונתעב שכמותי) אלא למען עצמי. עד עכשיו נראה שהם אכן הגנו עליי. תופעות לוואי שלהם? אינני יודעת. הבריאות שלי ללא ספק התקלקלה בעקבותיהם, אבל לא בטוח בכלל שזה בגללם. סביר יותר להניח שאני חרדה ברמות כאלה, שהן כבר פשוט פוגעות גם בפיזיולוגיה שלי. Literally.

עכשיו החיסון השלישי. הודיעו עליו ביום חמישי בערב. חשבתי עליו כל השבת. בראשון בבוקר התעוררתי עם כאב ראש, שלא כדרכי. בצוהריים זה כבר התפתח לתחושת חולי ממש: כנראה איזה וירוס מהסוג שיש לי עשרים פעם בשנה, אבל עכשיו קורונה, אז תלכי תדעי. אז דחיתי את הזמנת התור לחיסון וישבתי לי על הגדר, ביטלתי מפגשים עם אנשים, והחלטתי שאם לא יעבור אלך לבדיקת קורונה.

אבל עבר, ללא החרָפה כלשהי, לפני שהספקתי לבדוק. או שזה לא היה זה, או שהחיסון פשוט יעיל. נשארתי רק עם החרדה ועם המחשבות על חיסון ג'. הקשבתי פה וקראתי שם, והגעתי למסקנתי הרגילה עלי אדמות: אין לי מושג מה לעשות. אני מאוד לא שקטה כשמקבלים החלטות על סמך נתונים מועטים שהצטברו בזמן קצר. מה לעשות, כזאת אנוכי, ואולי זה דווקא מעיד על השכלתי המדעית ולא על בורותי המוחלטת. ולא, אני לא מאמינה בשום קונספירציות, לא דוגלת בבריאות טבעית ולא מתנגדת לחיסונים. רק לא אוהבת את החיפזון, ולא בטוחה שהוא נחוץ.

אבל הישיבה על הגדר לא מיטיבה איתי. אני מכירה את עצמי ויודעת שזה עושה לי רע. אתמול בערב ארגנתי לעצמי התקף חרדה שהפתיע אפילו אותי. אז הבוקר קמתי ונכנסתי לאפליקציה של קופת החולים כדי לקבוע תור לחיסון השלישי.

טוב, אפליקציות, כדרכן, מחייבות אורך רוח. האפליקציה הודיעה לי על תור קל"ב בעוד שעה, אבל כשביקשתי אותו התעקשה לטעון שאין תורים בכלל. חרקתי שיניים והחלטתי לא לוותר לה, נכנסתי דרך המחשב, ובסוף קבעתי תור ליום רביעי הבא. זהו. עכשיו נחכה ונראה. אולי המחשבה שעשיתי את מה שצריך תרגיע אותי קצת. או שלא.

בינתיים קיבלתי את ההחלטה הנבונה שמעכשיו אני צופה רק בחדשות כאן 11. הם לא תמיד יודעים שם חשבון (על אחוזים בכלל אין מה לדבר), אבל לפחות הם מדברים בשקט. והאפרוריות שלהם מתאימה בדיוק לאופי האפרורי שלי. אז עכשיו שהחלטתי, כל מה שנדרש הוא רק ליישם.

.Good luck with that

בשלולית

בימים האחרונים יש עיסוק תקשורתי מוגבר בשתי נשים דעתניות שעומדות בשורה הראשונה של הטיפול בקורונה: שרון אלרעי פרייס ממשרד הבריאות, ויפעת שאשא ביטון ממשרד החינוך. על שתיהן אומרים דברים מכוערים למדי, תכופות בעילום שם. האחת לכאורה מטורללת וצווחת, ויש האומרים שגם לוקה בניגוד עניינים, והשנייה לכאורה התאהבה באיזו פוזיציה, וכמובן גם מכחישת קורונה.

בניגוד לכל מי שיודעים בדיוק מה היה למרות שלא היו שם, לי אין מושג. אני יכולה לומר שאני לא מאוד מחבבת את שרון אלרעי פרייס, אבל לא באמת חושבת שיש לה אינטרס לרמות מישהו. אשר ליפעת שאשא ביטון – לא את כל מה שהיא אומרת אני אוהבת (נכון, היא לא הייתה צריכה להגיד 'פשע'), אבל נראה לי שיש לה שכל, ואני בטוחה שהיא לא 'מכחישת קורונה'. הצרה היא שהיא פוליטיקאית, וככזאת התרגלנו (די בצדק) לקחת את כל מה שהיא אומרת עם קמצוץ גדול של מלח.

כך או כך, לא על זה רציתי לכתוב, אלא על הפארסה של האופן שבו הוצג עניינה של האחרונה בחדשות ערוץ 2 שלשום בערב. וליתר דיוק, על האופן שבו בני אדם שופטים עובדות, גם כשהן חסרות.

אז יושבים באולפן המגישה/מראיינת קרן מרציאנו, עיניה יורות ברקים, והפרשן (המדיני, כמדומני) עמית סגל, ושרת החינוך בכבודה ובעצמה. על הפרק: שיחת הנזיפה שקיים בנט עם השרה הזאת בשל התנהגותה הפסולה בענייני חינוך וקורונה.

לולא זה היה מרגיז כל כך, זו הייתה קומדיה מושלמת: הפרשן מוסר מה היה בשיחה שלא נכח בה, ומי שכן נכחה בה (גיבורת העלילה, למען הדיוק) יושבת בשקט בצד, מחכה שיתנו לה לדבר (אחרי שישפדו אותה כהלכה). דומה שעמית סגל עצמו הרגיש שמשהו כאן מוזר, כי לכל אורך הדיווח שלו שלח מבטים נבוכים במקצת אל השרה שלצידו.

בתום הדיווח החל השיפוד, כמיטב המסורת של ערוצי טלוויזיה: כל עוד לא הוכח אחרת, המרואיין הוא הנאשם, וכל זעמנו הקדוש יופנה אליו. אחר כך נראה.

למרבה המבוכה, דחתה שאשא ביטון מכל וכול את עובדת קיום השיחה המדווחת והכחישה את תוכנה כפי שפורשן על ידי עמית סגל. כך קרה, אגב, גם לפני כשבועיים, כשדוּוח שהיא דרשה את פיטורי אלרעי פרייס, והיא הכחישה גם אז.

אולי היא משקרת – אינני יודעת. השאלה היא מנין יודעים כל השאר. הרי איש מן המדווחים לא היה נוכח כשזה קרה: בסך הכול מישהו הדליף להם, והם אפילו לא אומרים מי זה היה. יכול להיות שאכן קרה מה שהודלף. מצד שני, ייתכן שלא, והרי מדליפים לא תמיד אומרים את האמת, מטעמיהם הם.

שאשא ביטון מתנגדת לחיסונים בבתי הספר. נראה לי שהיא חוששת בעיקר מלחץ חברתי שיופעל נגד ילדים שהוריהם לא יאשרו להם להתחסן, ואי אפשר לטעון שהחשש שלה בלתי סביר. האמת שאפילו נדמה שהיא מתנגדת לרעיון בדיוק מהסיבה שהוגיו תומכים בו. ולא לגמרי הבנתי למה אי אפשר להמשיך לחסן בקופות החולים ובמתחמים העירונים כמו שנעשה (בהצלחה יתרה) עד עכשיו.

כך או כך, בדבר אחד אני בטוחה שהיא צודקת: בהערה שלה שעל כולנו להיות מוטרדים מהאופן שבו מי שמסרב להתיישר לפי תלם שהותווה מראש, מתויג אוטומטית כסרבן חיסונים ו/או כמכחיש קורונה. ואני מוסיפה – זה לא רק מטריד, זה אפילו מפחיד. מאוד.

לא נרגעת

לאחרונה עלה בדעתי שאני לא כותבת בבלוג כי אין לי מה לכתוב כי לא קורה לי שום דבר. זה די נכון בימי קורונה. קמים בבוקר, עובדים הרבה, דואגים הרבה, לא הולכים לשום מקום מעניין, לא מתכננים דברים נחמדים, לא רוקמים חלומות אופטימיים, ורק מתמלאים חרדות, הולכים לישון, ישנים או לא, קמים בבוקר, וחוזר חלילה.

אבל השבוע דווקא קרו דברים, חלקם נחמדים, והייתי בכל מיני מקומות, בכל מיני נסיבות (למשל: סידורים בתל אביב בעניין הפנסיה, ומפגש סיום לצוות החוג בעבודה, וכאלה), והיו לי שני ימי הולדת (אחד לפי תאריך לועזי ולמחרת לפי תאריך עברי), והיה אקשן. וגולת הכותרת הייתה הצהרת ראש הממשלה אתמול בערב. אז פתאום נהיה לי על מה לכתוב.

מאז אתמול בערב אני לא נרגעת. קודם כל הצהרות רוה"מ בשעה שמונה בערב עושות לי רע. אבל מעבר לזה, תוכן ההצהרה הבהיל אותי באמת, כי היא הייתה מוקדשת ברובה לדיבורים נגד מי שלא התחסנו נגד קורונה.

למען הסר ספק: אני התחסנתי. מסתמן שבקרוב ישלחו אותי לחיסון שלישי, ולמרות שזה ממש לא לטעמי, יש מצב שאציית – כי אני פחדנית מטבעי ורגילה לעשות מה שהרופאים אומרים שצריך (עם חיפופים קלים פה ושם, לא אכחיש). כל המעגלים הקרובים לי חוסנו. ולמרות זאת פה ושם אני יודעת על אנשים שלא התחסנו, מסיבות מגוונות, ומעולם לא עלה על דעתי להציק להם בעניין. לא שואלת, לא מטיפה מוסר. זה לא הסטייל שלי, ואני מקפידה לשחק במורה רק כשאני בתוך חדר הכיתה, ובדרך כלל מודעת לעובדה שאני לא בהכרח תמיד צודקת. וכשאני נמצאת בין אנשים, אני עוטה מסכה ומשתדלת לשמור על עצמי. ככה פשוט. אני מנסה לשמור על עצמי גם נגד מחלות אחרות (מסוגים שונים), ולגמרי יודעת שלא בטוח שאצליח. מתי שהוא משהו רע ישיג אותי. זה מדרך הטבע, וככה זה החיים: מלאי סכנות, וכמו שאומרת אחותי הגדולה, האלטרנטיבה לא הרבה יותר טובה.

פעמיים במהלך ימי הקורונה נפלה רוחי קשות עד מאוד: הפעם הראשונה הייתה כשממשלת ישראל סגרה את גבולות המדינה בפני ישראלים שמבקשים לחזור הביתה מחו"ל, והריצה אותם במשך שבועות ארוכים בכל מיני ארצות תבל, בין טופסולוגיה חסרת תוחלת ותקנות סותרות וועדות חריגים חמקמקות. בעיניי זו הייתה התגשמות כל הסיוטים, כשמדינה מפקירה את אזרחיה לגורלם מחוץ לגבולותיה. אני יכולה לקבל את הדרישה להיכנס לבידוד עם הכניסה – אפילו את כליאת החוזרים במלוניות אני יכולה לעכל. אבל סגירת השערים – לראשונה כמדומני מאז הספרים הלבנים של הבריטים – היא בלתי נתפסת בעיניי. כמו גם השלווה שבה זה התקבל כאן, למשל בקרב עיתונאים שבדרך כלל עולים על בריקדות בנוגע לכל פסיק שמצאו בדרך.

הפעם השנייה שבה נפלה רוחי ללא תקנה הייתה אתמול בערב, כשראש הממשלה עודד את האזרחים להציק למי שלא התחסנו, מפני שהם 'מסכנים את- / פוגעים בכולנו'. על זה אפשר לכתוב ספרים, ואני חושבת שגם היו מי שכתבו על זה. זה מחריד בעיניי, כולל העובדה שרוב העיתונאים שאני עוקבת אחריהם בטוויטר דווקא חשבו שזה רעיון מזהיר.

בזמנו היה צריך להזכיר לנתניהו השכם והערב שהוא ראש הממשלה של כולם – אפילו של ערבים, אפילו של יהודים שהחמיצו, רחמנא ליצלן, ואפילו של אזרחים שטסו לחו"ל (ברשות ובאישור!) ומבקשים לחזור הביתה למשפחות שלהם.

בחלומותיי הגרועים לא פיללתי שגם לראש הממשלה החדש, נפתלי בנט, יהיה צריך להזכיר שהוא ראש הממשלה של כולם: גם של מי שלא התחסנו. והם לא מסכנים את כולנו, הם בראש ובראשונה מסכנים את עצמם. במיוחד כשמתברר שיעילות החיסון בירידה (זה לא אני אמרתי, זה משרד הבריאות אומר), ושגם מחוסנים עלולים להידבק, וגרוע מזה – להדביק (וגם זה לא אני אמרתי, זה הם אמרו).

אז זהו, נפלה רוחי עד מאוד. מגיפות עושות דברים איומים לחברות אנושיות. אמרו את זה קודם, לפני, אבל זה לא משנה: בכל פעם שאני רואה את זה קורה שוב, אני נחרדת מחדש. ולא יכולה להירגע.

במעגל נחוגה

כבר היה לי פוסט על חכמי חלם. אז יהיה עוד אחד.

באחד האמשים הפריח מישהו במשרד הבריאות בלון ניסוי, והפיץ את הידיעה שיש כוונה לשקול מתן חיסון שלישי לכלל האוכלוסייה, או לחלקה, ומהר, עוד במהלך חודש יולי. שזה דבר שלא עשו בשום מקום בעולם, ולא יודעים עליו כלום, ואפילו בפייזר לא מתלהבים ממנו.

כל זאת על רקע עליית מספרי הנדבקים בקורונה מחד, והעובדה שתוקף החיסונים במקפיאים עומד לפוג בסוף יולי מאידך, מה שאומר שיש להזדרז ולחסן במנה הראשונה כבר השבוע (את מי שעדיין לא התחסנו כלל), כדי להספיק לתת את המנה השנייה עד סוף החודש, ועדיין יישאר עודף גדול.

השאלה את מי בדיוק יחסנו בחיסון השלישי לא זכתה למענה ברור – שקלו לחסן את מדוכאי החיסון, או את קבוצות הסיכון, או את הזקנים (כמוני וצפונה ממני), או את כל מי שירצה – שזה אומר כולם, או אף אחד, תלכו תדעו.

פחות מעשרים וארבע שעות מאוחר יותר הודיע מישהו במשרד הבריאות שיעילות (סליחה, מוֹעִילוּת) החיסונים במניעת הדבקה ירדה ל-64 אחוזים (הכרזה שזכתה בהמשך לגינוי עולמי נרחב, בצדק או שלא בצדק). קצת מוזר בעיניי לנסות לשכנע אנשים להתחסן במנת-חיסון לא נודעת ובו בזמן לרמוז שהחיסון לא-משהו, או לפחות לא מה שחשבנו. אבל מה כבר אני מבינה. אמרו שחיסון שלישי חשוב לבריאותי, מי אני שאתווכח.

מקץ עשרים וארבע שעות נחתמה עסקה שתעביר את עודף החיסונים המתיישנים במהירות לדרום קוריאה. לא הבנתי מה יספיקו בדרום קוריאה שאי אפשר להספיק כאן, ואיש גם לא הסביר (עד שרכבת המטוסים תנחת שם, כבר יהיה סוף השבוע, לא ככה?), אבל כבר עייפתי מלשבור את הראש כל הזמן על כל הדברים שאני לא מבינה.

מה שהיה הכי מעניין הוא שמרגע שנחתמה העסקה הזאת עם דרום קוריאה, ירד רעיון החיסון השלישי לגמרי מסדר היום, ואיש לא זוכר שאפילו דובר על זה. כלומר, פתאום לא חשוב לבריאותי לקבל עוד חיסון. האמת, אני דווקא שמחה על כך, חסכו לי הרבה התחבטויות ודאגות – אבל בכל זאת הספק ממשיך לנקר. אם זה כל כך נחוץ, למה לא? או שלא באמת היה נחוץ מלכתחילה? אז בשביל מה לדבר על זה?

ובכלל, מתי יבינו כל הפונקציונרים הנכבדים שלא כל רעיון שנובט במוחם הקודח חייב מיד לקפוץ החוצה דרך השפתיים, בעיקר לא באוזני כתבים זריזים שלא מבינים כלום בכלום, על אחת כמה וכמה בהתחשב בעובדה שבעלי הרעיונות עצמם אינם סובלים מאמון ציבורי אופטימלי? לא עדיף להיזהר? לנשום, לספור עד עשר, וכאלה, כמו שלימדונו בגן?

מה שמפריע לי הוא לא היעדר ההיגיון, אלא העובדה שהיעדרו לא מפריע לאיש.

למשל, האופוזיציה ממשיכה לפמפם בתחושת ניצחון את הטיעון, שנתניהו הושיע את כולנו מן הקורונה באמצעות החיסונים (שהוא השכיל לקנות בזמן, בכספנו) – והנה באה הממשלה החדשה (ממשלת הזדון והנוכלות וכו' וכו'), ותכף ומיד הקורונה חזרה.
אבל, חמודים, נניח שזה נכון, וגם אם נניח שזה באשמת הממשלה החדשה – האין זה מוכיח שנתניהו וחיסוניו הושיעו אותנו קצת פחות ביעילות ממה שחשבנו?
המממ… אולי, אבל בואו לא נחשוב על זה עכשיו. נחשוב על זה מחר, כמו סקרלט או'הארא.

או, למשל, המפגינים מול ביתו של בנט ברעננה:
למה אתה מפגינים?
בשביל להרגיז ולנקום על הפגנות בלפור, וכדי שבנט עצמו יעבור לבלפור.
ומה זה ייתן לכם?
כדי שנוכל ללכת להפגין נגדו בבלפור, יש שם יותר מקום ברחוב.
ולמה לדעתכם בנט לא עובר לבלפור?
כי נתניהו גר שם בינתיים.
אז למה לא תלכו לבלפור להפגין שייצא משם, כדי שתוכלו להפגין שם נגד בנט?
אה. על זה לא חשבנו.

זה תמיד מחזיר אותי לנסיך הקטן. נדמה לי שאין כשל לוגי אנושי שסנט-אקזופרי לא חשב עליו כבר. למשל הביקור של הנסיך הקטן בפלנטה של השתיין. זה הלך בערך ככה:
מה אתה עושה?
אני שותה.
למה אתה שותה?
כדי לשכוח.
לשכוח מה?
לשכוח את חרפתי.
איזו חרפה?
חרפת השתייה.

בום.
לא לחינם הסיק הנסיך הקטן שהמבוגרים הם באמת מוזרים מאוד. על אחת כמה וכמה אלה מהם שגרים בפלנטות.

חדשות ישנות

בעצם, אין שום דבר חדש. הקורונה חזרה, מה שהיה צפוי. אולי החידוש היחידי הוא שהפונקציונרים של משרד הבריאות נראים יחסית רגועים בינתיים. נראה איך זה יימשך. אני מכל מקום חזרתי מיד לנוהל האבוד של מסכה במקומות סגורים. לא שהבנתי למה היה צריך לוותר עליו בדיוק שבוע-שבועיים לפני סוף שנת הלימודים, אבל נניח לזה. ובינתיים ראש הממשלה הנוכחי גם לא מכריז מראש כל יומיים שתהיה מסיבת עיתונאים בשמונה ואז נותן לכולם להמתין בנשימה עצורה לפחות עד שמונה וחצי. מקווה שהוא יתמיד בנוהל החדש הזה, זה באמת לא נחוץ לחכות למוצא פיו כל הזמן.

שנת הלימודים אצלנו מתקרבת מאוד לסיומה, ואיתה גם הגמלאות שלי. בשבוע-שבועיים האחרונים עשיתי כמה וכמה דברים 'בפעם האחרונה לגמרי'. ארגנתי ופתחתי את יחידות הלימוד האחרונות בהחלט באתרי הקורסים: לעולם לא אצטרך לעשות זאת שוב. חיברתי את מטלות הסיום האחרונות. קבעתי שיעור זום בפעם האחרונה. אתמול העברתי (בזום) את השיעור האחרון בחיי, ever. זה אחרון גם בזום וגם לא בזום. חישבתי ומצאתי שאני מלמדת כמעט בלי הפסקה מגיל שש בערך. נכון שבגיל שש התלמידים היו דמיוניים לגמרי, ואולי, בחלק מן המקרים, הם היו הבובות שלי שהושבתי מסביב ורשמתי להן נוכחות והרבצתי בהן תורה ודעת (חיקיתי בפניהן את המורה שלי מכיתה א', שהייתי מאוהבת בה נואשות). אבל בכל זאת זה נחשב קצת.

אז עכשיו נשארו בעיקר בדיקת מטלות הסיום שמחליפות מבחנים (כי מבחנים מקוונים נראים לי עונש קשה מדי, גם בשבילי), ואז חישוב ציונים ודיווחם וזהו. עד סוף אוגוסט זה אמור (בשאיפה) להסתיים. נראה שאני פורשת בזמן הנכון, כי השיטה הזאת של למידה מקוונת מרחוק היא ממש לא כוס התה שלי, ודומה שהיא תלך ותשתלט מעתה על כל חלקה טובה, עם קורונה או בלעדיה. ובכל זאת אחרי השיעור האחרון אתמול, שחשבתי שיביא בעקבותיו הקלה גדולה, הייתי בעיקר עצובה. גם עדה ק. התעצבה. האמת, די מתאים לשתינו.