שגרה?

אתמול – חזָרה למסלול ההליכה שעל יד שדה התעופה הזעיר. הסולנום הזיתני שוב פורח במרבדים סגולים. המטוסים הקטנים נוחתים וממריאים לעבר השמש השוקעת. מגרש החניה של המכללה עמוס מכוניות. בקיץ שעבר, כשעמד בריקנותו, הפכה אותו העירייה באופן זמני לקולנוע דרייב-אין והקרינה סרטי ילדים על קיר של אחד הבניינים. כל משפחה (ולא היו רבות) צפתה ממכוניתה, מרוחקת חברתית כנדרש. עכשיו מגרש החניה חוזר לייעודו שבשגרה. החיים הרגילים חוזרים, וזה סימן טוב, לפחות לעת עתה. ימי הקורונה מתחילים להתעמעם בזיכרון. כמעט כאילו לא היו. אבל היו, והיו רעים.

פוסט פוסט-קורונה

באמת אנחנו אחרי הקורונה? קשה לי להאמין. זה לא נגמר עד שזה נגמר, וזה עוד לא נגמר. אבל יש הפוגה. צריך לשמוח על מה שיש.

*

אף פעם לא חשבתי שחובת המסכות היא החלק הגרוע של המגפה. עכשיו כשהחובה הוסרה באוויר הפתוח, אני קצת מתגעגעת אליהן. מרגישה פחות בטוחה בלעדיהן. זוכרת איך כשהכול התחיל הייתי עוצרת את הנשימה כשמישהו עבר מולי ברחוב. וגם, בשנה החולפת המסכה הגנה עליי מרוב הווירוסים והאלרגנים. זו העונה הבוערת של האלרגיות עכשיו, בערך עד אחרי שבועות: האוויר מלא אובך, אבק וחלקיקי פריחה. זה יפה, אבל מגרד בעיניים, וכבר החלה נזלת. אז אתמול ושלשום כבר חזרתי לעטות מסכה גם באוויר הפתוח. כיוון שאני גרה בעיר של יורמים, גיליתי לתדהמתי שאני לא היחידה. יש עוד אנשים ברחוב שמרגישים בטוחים יותר כך. וגם, אני מנחמת את עצמי – בין כך ובין כך אני מעוררת גיחוך אצל רבים, אז עכשיו לפחות תהיה סיבה טובה לגחך.

*

בכל תקופת הקורונה התגעגעתי לשבת בבית קפה. וזה למרות שאני לא מזמינה קפה אף פעם, כי אם אני שותה קפה אחרי חצות היום, אני כבר לא אישן בלילה. (קראתי בספר של עופר דקל [האיש שלנו בווהאן] שבזמן הסגר הגדול שהיה להם גם הוא היה מוכן למכור את נשמתו לשטן כדי לשבת בבית קפה, וגם הוא בכלל לא שותה קפה. זה כנראה משהו אוניברסלי, הגעגועים האלה). עכשיו שבתי הקפה כבר פתוחים, אני לא ממהרת לפקוד אותם, מוזרה שכמותי. שהרי, כזכור, את הקפיצים המתוחים קשה מאוד להחזיר למצבם המקורי, וזה לוקח זמן. אבל מה שבכל זאת עושה את ההבדל הוא שאני יודעת שאם יתחשק לי, אני יכולה. בזה יש הרבה הקלה.

*

עוד הקלות: הפסקתי לעיין במידע שבאתר משרד הבריאות. לא מעניינת אותי הספירה שלהם. וגם: אם חסר משהו במקרר, אני רק רושמת ולא ממהרת לקנות: לא דחוף, אין סגר מחר (אני מקווה). עוד הקלה: ראש המשפחה הלך להסתפר במספרה כבר פעמיים מאז שמשהו (שכחתי כבר את כל השלבים של השחרור מהסגרים), ולא נזקק לתספורת ביתית ממכונת-הגיזום, כמו שאני קוראת לה.

*

נחמות קטנות: הרחובות התמלאו אדם. האורות בחנויות ומחוצה להן דולקים לפנות ערב. יש חיים, והעסקים שנסגרו והתרוקנו אינם בולטים כל כך בתוך ההמולה הכללית.

*

אחותי הבוסטונית מדברת שוב על ביקור בארץ. מאז ינואר 2020 לא ראיתי אותה, חוץ מאשר בשיחות וידיאו. אבל הכללים כל כך לא ברורים, וכל אחד אומר משהו אחר, ובקונסוליה לא עונים לטלפון, ומשרד הבריאות… לא, אל תתנו לי להתחיל לדבר על משרד הבריאות. בקיצור, המידע על כן-בידוד-לא-בידוד חלקי ולא יציב, ובסוף הוחלט לדחות. אמרתי לה: חכו עוד קצת, זה יתייצב בהדרגה. אולי מתי שהוא אפילו תהיה לנו ממשלה, מי יודע.

*

חיסונים זה מאוד נחמד (נניח), אבל החידה העכשווית הגדולה היא לכמה זמן הם טובים. נראה לי שאף אחד בעולם לא יודע בינתיים, חוץ מנתניהו שכבר פקד עלינו להכין את הכתפיים לחיסון שלישי (אם כי במשרד הבריאות מיד אמרו שהם לא יודעים על זה כלום). ישר התרגזתי. אחסוך מן הקוראים את הפירוט והנימוק.

*

יתרונות הקורונה? התרגלתי לקרוא ספרים בקינדל ובסמרטפון. הזמינות שלהם מפתה כל כך. זה נוח וזול, בחלקו חינמי ממש. וכשהאחיין הפסנתרן שלי מנגן קונצרט בסטוקהולם, אני מקבלת קישור ושומעת מהבית. איפה היו לי דברים כאלה אי פעם. איזה כיף זה. ורק לדבר אחד עוד לא התרגלתי: פודקסטים. אומרים שזה נהדר, אבל לי אין סבלנות להקשיב: בקריאה זה יותר מהיר לי. אבל אולי עוד אתרגל. העולם משתנה, ואני משתנה, ואוטוטו פנסיה, ויתפנה לי זמן.

*

בינתיים, כהכנה לזמן שאולי יהיה לי (בינתיים עוד לא כל כך יש) חזרתי לפסנתר שלי. הוא מאובק לגמרי, ודורש כיוון. בינתיים אני משתמשת ב'פֶּדל של השכנים', שמעמעם את הקולות, עד שהאצבעות יתרגלו שוב לנוע על הקלידים וזה לא יהיה בושה להישמע. אם כי אולי יפריע גם אז.

*

הסחלב חוגג את הפוסט-קורונה: נפתח עוד ניצן. בהתחלה הם היו אח גדול ואח קטן, עכשיו שניהם בגרו. נראה מה הלאה, יש עוד שישה בקנה.

*

פוסט-קורונה שמח(ה) לכולם!

האיש שלנו בווהאן

בין לבין שאלתי מאפליקציית עברית (הידעתם? קוראי ספריות ציבוריות יכולים לשאול גם ספרים דיגיטליים!) את ספרו של עופר דקל (הלא הוא עופר מסין, שעליו כבר כתבתי כאן לא פעם, וראו בתגית), האיש שלנו בווהאן. הוא מתעד שם את ימי סגר הקורונה שעברו עליו ועל משפחתו הקטנה בעיר ווהאן שבסין, העיר שבה החל הכול.

זה כתוב יפה מאוד ונוגע ללב, כמו שעופר מסין יודע לכתוב, ודי דומה לקטעים משלו שקראתי בזמנו בפייסבוק (אם כי הצטרפתי לקוראיו שם בשלב מאוחר יחסית של הסגר ההוא). זה קצת מורט עצבים לקרוא על תקופות קשות שהכרתי אישית (בשבילי זה לפעמים כמו לקרוא על תקופות הפיגועים הגדולים: זה מעיר מרבצם את כל השדים), אבל עופר מסין יודע להחליק את זה איכשהו, ולפזר מעל לכל זה כל כך הרבה חמלה ואנושיות, שזה מרגיע קצת.

היום קראתי את הקטע על בית חב"ד בצ'אנגדו שניסה לשלוח לעופר מזוזות (בדרך לא דרך, למרות האיסור). אני מצטטת כאן משהו קטן משם בעניין המזוזות, מחודש מרץ 2020 (אבל אין לי מספרי עמודים של ספרים דיגיטליים בעברית):

"… אבל אלה ימים משונים וזמנים קשים, ואני נאחז בכל מיני דברים. שואב כוחות. ואני מודה, המזוזות שעושות את דרכן אליי [מבית חב"ד] נותנות לי הרגשה טובה. לאמונה כנראה יש כל מיני דרכים לקנות אחיזה בלבבות. וגם להשגחה.

חוץ מזה אני אוהב את המילה להסליק. החיים שלנו סרט. אני עוזר להסליק מזוזות לעיר נצורה בגלל וירוס. אלוהים, אין ספק שאם אתה קיים, אתה חובב קולנוע." (ההדגשות שלי)

שאז אני מוכרחה לחייך. מעניין מה אלוהים היה חושב על תחביבו החדש.

*

ותצטרכו לסלוח לי שלא כתבתי כלום על יום השואה. וזה למרות שבערב יום השואה, אחרי הטקס, התעמקתי מאוד בחיפוש מידע בגוגל על השיר של גיא ההריגה פונאר ('שקט שקט בני נחרישה / כאן צומחים קברים'), שזכרתי במעורפל שיש לו (לשיר) היסטוריה מעניינת. ואכן. את הלחן היפהפה שלו כתב הפסנתרן אלכסנדר תמיר כשהיה בן 12, בגטו וילנה. אפשר למצוא בגוגל את כל המידע, הקלטות של השיר, וגם סרט שלם שעשו על כך. אז זה היה ערב יום השואה הפרטי שלי, וביום השואה עצמו הייתה לי כל כך הרבה עבודה (הייתי חייבת לגמור משהו בזמן) שלא התפניתי לכתוב עוד. וכבר הבא בתור, יום הזיכרון, עומד בפתח. איך הזמן טס.

זה מה יש

עד כדי כך התרגלתי כבר לבחירות, שהנחתי להן להתקרב, לעבור ולהתרחק בלי שכתבתי עליהן מילה. כי כמה אפשר. למרות שזממתי להחרים אותן, או להצביע בפתק לבן, זנחתי לקראת הסוף את תוכניותיי הפרועות, והלכתי כמו ילדה טובה לקלפי. ועל אף שכבר נשבעתי שלעולם לא אצביע שוב למפלגת העבודה, הצבעתי עבורה שוב. יש לי סיבה טובה: הפעם זו באמת לא אותה מפלגה, ואת מרב מיכאלי אני מעריכה ומחבבת. לא יודעת כמה רחוק היא תגיע, אבל הנחישות שלה, וההומור שלה, והאופן שבו היא נלחמת נקי ולא מתלהמת ולא יוצאת בהבטחות מופרכות, מדבר אליי: סטייל חדש במקומותינו, ונראה לי שרבים כבר צמאים לחידוש כזה. לראשונה מזה זמן רב יצא שהמפלגה שעבורה הצבעתי הגיעה להישגים יפים (טוב, הכול יחסי). כך שבסך הכול לא בעטתי בעצמי בכעס כשהתבררו סוף סוף התוצאות.

בעיקר התרשמתי מן העובדה שיותר ראשי מפלגות נמנעו הפעם מלנפנף מראש בהצהרות מסוג 'לא אשב עם'. לא כולם, כמובן – יש טיפשים שאף פעם לא לומדים. אבל יש מי שכבר למדו שהרעיון של משטר קואליציוני הוא לשבת עם, לא בלי. לא צריך להתחתן עם מי שיושבים איתו, רק לעבוד קצת, ולהשתדל שזה באמת יהיה 'לטובת העם והמדינה', כמו שכולם שמחים להצהיר אבל פחות ששים לקיים. העם והמדינה הגיעו הפעם לקלפיות פחות או יותר על ארבע, ובאמת, עם כל הקורונה הזאתי והטרלולים שמסביבה, תש כוחנו כמעט לגמרי. אז קדימה תקחו כבר את חוות הדעת שמסרנו לכם במיליוני פתקים (ויותר מפעם אחת), ותסיקו מסקנות ותעשו עם זה משהו. טיפ קטן ממני: ככל שפחות ראשי מפלגות ישאפו להיות ראשי ממשלה, כך ייטב. תרדו כבר מהעץ הזה, אתם לא עד כדי כך מוכשרים, כפי שנוכחנו לדעת היטב.

גם על פסח לא דיברתי, והנה הוא כאן כבר מחר בערב. ניסיתי לנקות קצת – למשל רוקנתי כמה מגירות וארוניות שאכסנו הרבה חומר שלי שקשור לעבודה (יותר מ-40 שנה, ואפילו מחברות מימיי כסטודנטית עוד יש לי): זרקתי הרבה מזה (לקראת הפנסיה כבר מותר), ואת הנותר ארגנתי באופן קצת יותר אינטליגנטי – עד שעייפתי ועזבתי את כל השאר בבלגן המקורי. כמובן כל האבק שניקיתי היה טרחה לבטלה אחרי האובך שהשתולל כאן השבוע (ולא, הגשמון שיורד עכשיו והופך הכול לבוץ לא מנחם אותי). אבל, כמאמר הכותרת, זה מה יש, ועדה ק. כבר התלוננה השנה מספיק, גם היא כבר יכולה לצאת לקצת פנסיה, לפחות מן הבחינה הזאת.

תכף הולכת לבשל מרק עם קניידלעך. דווקא טוב שלא כל כך חם, לפחות אפשר יהיה ליהנות מן המרק. ואיזה נחמד שהפעם אפשר לרוץ לסופר ברגע האחרון כדי לקנות את מה ששכחנו בלי לתהות אם שווה להסתכן לשם כך במחלה קטלנית. מאחלת לכולם ימים נינוחים, ושניהנה קצת מזה שקורונה הזאתי משחררת אותנו (לפחות זמנית) מאחיזת הצבת שלה, ואולי אפילו עדה ק. ואנוכי נשתחרר מעולָהּ ונשמח קצת (למרות שעדיין אנחנו לא ממש מרשות לעצמנו: קפיץ שנמתח יותר מדי, קשה לו לחזור לשלוותו המקורית [והגששים היו שואלים כאן, ובצדק: הייתה שלווה?]).

חג פירורים שמח לכולם!

עידן הסנקציות

אתמול לפנות ערב שמעתי באחת מתוכניות החדשות דיווח על המחשבות של משרד הבריאות בנוגע להטבות עתידיות למתחסנים נגד קורונה. מטרת ההטבות היא כנראה לשכנע את הנמנעים מלהתחסן שכדאי להם מאוד.

עד כאן אפשר להבין. ה'הטבה' שקורצת במיוחד לי אישית היא שאולי עכשיו, שבועיים אחרי שחוסנתי בחיסון השני (ואפילו תעודת מתחסן יש לי!), אני באמת אהיה פטורה מאימת הבידוד, שעולָה לי בבריאות כבר קרוב לשנה (כל סמס מקפיץ אותי, והמחשבה על איכוני השב"כ מוציאה לי עשן מהאוזניים). למרות שאני לא משוכנעת שבמשרד הבריאות לא ישקלו בקרוב לבטל את ההטבה הזאת, הם כבר הזכירו את זה פעם.

הכתבת והמגישה באולפן דנו קצת בהטבות, והרחיבו בשאלה מה יכול לפתות את הצעירים במידה הרבה ביותר (חדרי כושר? חוצלארץ?), אבל זה כמובן לא נעצר שם. חיש קל עלתה מילת הקסם 'סרבנים', ואחריה מילה קסומה אפילו יותר: סנקציות (נגד סרבנים).

מילה על סרבנים: צריך להבחין בין מפיצי תאוריות קונספירציה של מתנגדי חיסונים (שלא לדבר על מי שקובעים תור לחיסון ובכוונה לא באים, כדי לקלקל, כדי לגרום לבזבוז של חיסונים שייזרקו לפח, שזה באמת גועל נפש) – ובכן, להבחין בין מתנגדי החיסונים שהם באמת בעיה (לא חדשה, אגב), לבין אנשים שפשוט פוחדים (ושנראה לי שהם רוב ה'סרבנים'). בין אם החששנים אכן מזיקים לבריאות הציבור או לא (ובעצם, איך הם יכולים להזיק למי שכבר התחסנו? שאלת תם) – אפשר להבין את החששות: אנשים נוטים לפחוד מפני הלא נודע; הזמן שעובר והניסיון שנצבר בדרך כלל מרגיעים אותם. אני, למזלי, הייתי פטורה מן הצורך לחשוב הרבה, כי אני שייכת לקבוצות הסיכון, ובגילי כבר לא דואגת לעתיד המאוד רחוק, והיה לי די ברור שעדיף לי להתחסן. אבל אנשים צעירים, חזקים ובריאים, שהסיכוי שלהם למחלה קשה עדיין נמוך יחסית – האם באמת זה פשע מצידם לשקול את העניין, להסס, לחכות עוד קצת על הגדר, ללקט עוד הסברים ועדויות מרגיעות? והאם באמת הם יכולים לסכן את מי שכן התחסנו, שמספרם עולה מיום ליום, למרות היללות הבלתי פוסקות בעניין הקצב היורד?

ההצעה שהוזכרה בשידור אתמול הייתה לדרוש מכל עובד להגיע לעבודה עם תעודת מתחסן, ואם לא התחסן – לדרוש אישור על בדיקת קורונה שלילית אחת ליומיים. אפשר לומר שגם את זה אני יכולה להבין, פחות או יותר. אבל זה כמובן לא נעצר כאן: עכשיו היגגו, בקול רם ובלי בושה, איך חושבים במשרד הבריאות להערים קשיים על 'סרבנים' שיתבקשו להביא אישורי בדיקות שליליות: לדרוש תשלום עבור הבדיקות, ויותר מזה: להקטין את מספר מתחמי הבדיקות ואת הנגישות אליהם, כך שלנבדקים יהיה יותר קשה למצוא מקום להיבדק בו, וזה יגזול מהם יותר זמן, כוח ועצבים. לא פחות.

מה שהיה מופלא בעיניי זה שהדיון הזה נמשך באולפן בשלוות נפש מוחלטת. איש מן המשתתפים לא הרים גבה ואמר: רגע, למה? למה להציק ולרדוף? מצד אחד לדרוש בדיקה, מצד שני להקשות בכוונה על מי שמתבקש להיבדק? למה זה נורמלי שמשרד הבריאות מתעסק בכלל עם דברים כאלה? כל כך התרגלנו לשב"כ שרודף אחרינו, ולקלות הבלתי נסבלת שבה כולאים אותנו בבתינו כבר קרוב לשנה – שעכשיו זה כבר בסדר גמור להתעלל במי שפוחדים מחיסון? התחרפנתם?

וזה מה שמחריד בעיניי במיוחד במגפות: שהפחד והמתח ועייפות החומר מוציאים מבני אדם רשעות ושנאה בכמויות שלא תתוארנה. ובעיקר, שהם אפילו לא ערים לכך.

אפרופו ערנות:
היה פעם סיפור (למיטב זיכרוני אמיתי) על ניסוי כלשהו שבו סטודנטים התבקשו במבחן במתמטיקה (או הנדסה) לחשב את מערכת הצינורות שתוביל דם מחבל ארץ אחד למשנהו, על פני מאות קילומטרים. הסטודנטים שקעו מיד בתכנון ובחישובים, ועמלו שעה ארוכה על הפתרון, מבלי שאיש מהם תהה לרגע, בע"פ או בכתב: אבל רגע, למה להעביר דם בצנרת? ממי תקחו את הדם הזה, ואיך? ובשביל מה?

אז זה מה שרציתי להגיד. ונניח עכשיו למוסר ההשכל.

במכלאה

אז למה אני לא כותבת?

כי קשים וקשים הימים. לא רק אצלי – אצל כולם, כמעט, ואולי בלי כמעט.

למרות שבעצם, מצבנו סביר בהחלט. לפחות יחסית. אין דאגות פרנסה, הילדים כבר גדולים ומסודרים (הפעם האחרונה שראיתי אותם, וגם זה בהרכב חלקי, הייתה ב-25 בדצמבר, ממש לפני פרוץ הסגר האיזשהו. ההוא שאולי הבנתי נכון ומסתיים מחר בבוקר, שאז יהיה מותר לנסוע מעיר לעיר, אולי). הספקנו להתחסן בזמן, אז נחשבים למוגנים פחות או יותר. ובכלל למדנו לתפקד במכלאה הביתית שלנו ומסתדרים לא רע.

אז למה לא כותבת?
כי אני עצובה, מודאגת וחרדה. מרגישה כמי שמהלכת על סף תהום, ונזהרת מאוד לא לצנוח מקצה הצוק. לא תמיד בטוחה שאצליח. זה קצת כמו קפיץ שמתחו אותו יותר מדי: אחר כך כבר קשה לחזור למצב הראשוני. וגם כועסת כל כך, על שהמדינה (על שפעת סגריה ובידודיה, איכוניה ומעקביה, איומיה והפחדותיה) כל כך מנסה לשמור עלינו מפני הקורונה, עד שהיא הורסת לנו את הבריאות מכל הבחינות האחרות.

אז בגלל זה אני לא כל כך כותבת. לא נעים להתלונן כל הזמן. מדי פעם משרבטת במחברת לא-פרוזות קטנות, ומדי פעם מעלה חלק מהן לבלוג. לא-פרוזות מרגיעות אותי בגלל שהן כל כך לא אינפורמטיביות. ומדי פעם כותבת פוסטים של טענות ומענות, וגונזת אותם. וחוץ מזה עסוקה, עובדת, מנסה לשרוד איכשהו. ויוצאת מדי יום לסיבוב הרגלי שלי בטווח הקילומטר (פלוס מינוס). אבל זה כבר באמת עולה לי על העצבים.

הנה לא-פרוזה קטנה, מהחיים:

Let Go
את הרי יודעת:
את לא יכולה –
לא, את לא יכולה –
לשלוט.
ולמרות זאת
את לא מפסיקה
לנסות.

*

אבל הגבעול של הסחלב ממשיך במסעו אל האור. לאט לאט, ואני מקווה שבטוח.

אולי*

קרן אור זרחה פתאום באפלה:
הסחלב
שלח את היונה
לראות הֲקַלּוּ,
והוציא עמוד פריחה:
זעיר
חדש כולו
חותר
מַתְמיד
למעלה
אל האור
של קצה המנהרה.

(* לט"ו בשבט)

ברחוב הראשי, בצוהרי שבת של סגר

רוח מסיעה
עלי שלכת
על פני מדרכות
שהתרוקנו.
לפני חלון ראווה
של חנות שנעזבה
מתכווץ ביללה
חתול שחור.

בכל אשר אפנה
רפָאים

דו"ח צפייה

הסדרה 'חזרות' הגיעה אתמול בערב לסיומה. היא נהדרת. התסריט, הבימוי, המשחק, הכול. כולל כמובן ארבעת השחקנים הראשיים, כולל שחקני המשנה, כולל יבגניה דודינה המופלאה ('אתה תשחק אפילו כרוב אם אני אגיד לך!') ראש המשפחה אמר לי אחרי הפרק האחרון, 'אבל הוא היה קצר מכרגיל!' לא, הוא לא היה פרק קצר, פשוט היה מצוין, והזמן רץ עד שהצטערנו שנגמר.

קראתי שתהיה עונה שנייה. מקווה שיצליח להם. אני לא מאמינה גדולה בעונות המשך, לפעמים עדיף לפרוש בשיא. אבל כן, סקרנית מאוד בנוגע למה שיסופר בעונה השנייה, כי הראשונה השאירה טעם ברור של עוד. ואיך, איך למדו פה לעשות כאלה סרטים נהדרים.

במה עוד צפינו? בתחקיר של אורלי וגיא על הטיפול בקורונה והסגרים וכדומה. ערוצי הטלוויזיה סירבו להקרין, אבל ברשת אפשר למצוא בקלות. אני לא מתה על אורלי וגיא, אבל בענייני קורונה אני קוראת ושומעת את כל מה שאני יכולה להבין. למרות שהתחקיר לא שודר בערוצים הקונבנציונליים, כל הארץ מדברת עליו. קראתי גם את מה שכל הארץ אומרת.

לראשונה בחיי אני מצטערת שלא שמעתי בקול אבא שלי ולא למדתי רפואה. אחרי שנה אחת של ביולוגיה ברחתי. לו הייתי לומדת, אולי הייתי מבינה יותר ויודעת לקרוא את המאמרים הרציניים ולא נאלצת להסתפק בתיווך של כתבי תקשורת שבקושי מבינים את המונחים שהם משתמשים בהם. אבל זה כבר מאוחר מדי – החלב הזה כבר נשפך מאוד מזמן.

אז בתחקיר של אורלי וגיא השתתפו להערכתי אנשי מקצוע רציניים. לא ליצנים, לא רודפי פרסום, לא רמאים, לא טיפשים. לא חסרי אחריות. אין לי מושג אם הם צודקים או לא, אבל מה שהם אומרים נשמע הגיוני, ומושמע בצורה מסודרת ולא מתלהמת. בניגוד להאשמות שהומטרו עליהם, הם לא מכחישי קורונה ולא מתנגדי חיסונים. נכון, הנתונים שלהם מתאימים למה שהיה כאן בסביבות נובמבר, שאז התקיים התחקיר. מאז השתנו הרבה דברים, רובם לרעה. אבל למיטב זיכרוני הם לא ניסו להתנבא, אלא דיברו על סמך הנתונים שהייתה גישה אליהם אז. והמשפט של אחת מהם על כך שבעוד כמה שנים 'לא נבין איך נתנו לזה לקרות' טורד את שלוותי עד עכשיו.

תגובות הנגד הנסערות קצת הפתיעו אותי – בראשן התגובה של שרון אלרעי פרייס, שהיא היחידה מבין הדוברים של משרד הבריאות שאני ממש מעריכה. זה שוב נראה כמו חלק מן הצורך הבלתי נשלט לשלוט במה שתשעה מיליון בני אדם עושים וחושבים. חס וחלילה שלא ינבוט בראשם איזה רעיון אחר, פסול: היות שהם נטולי מוח, זה עלול להזיק להם. אני קוראת לזה 'סינדרום המורה הלא-מנוסה'. צריך הרבה ניסיון בהוראה (ובדברים אחרים) כדי להגיע למסקנה שאי אפשר לשלוט על כלום, וששום דבר לא הולך בכוח. אי אפשר לסתום למתנגדי המדיניות של הממשלה/משרד הבריאות את הפה. אני גם לא בטוחה שצריך.

מה כן רצוי? להקשיב, לכולם. תמיד.

אחרי הספירה

הידוק הסגר שיבש לי את הספירה. לא יודעת אם עכשיו זה סגר שלישי או רביעי, או אולי שלישי-מועד-ב' (שמשום מה מזכיר לי פתאום את רציף תשע-ושלושה-רבעים בתחנת הרכבת בהארי פוטר). אז בזאת אני מפסיקה לספור עונות ופרקים. ובכלל לא בא לי לכתוב על קורונות. עייפתי.

במקום זה, רק זה:

דמיון מודרך
זה תמיד מקווה מים:
לדמיין ים
או אגם
או נהר
או נחל,
אפילו מאגר
או שלולית –
גם הם יתאימו,
ואם אפשר
מרפסת
שצופה אֲליהם
הרחק מֵעל,
ואם אַיִן –
אזַי
להתקרב
מאוד
לראות אדָוות,
קִפלי מים,
והרוגע
ולשמוע –