אינטרמצו

לא Bloganuary. כבר שבוע שלא כתבתי על הנושאים של הפרויקט הזה, וגם הנושא של היום לא מדבר אליי, אז אני מקווה שמחר-מוחרתיים, שהם הימים האחרונים, עוד יהיה לי משהו להגיד על זה. או שלא.

בינתיים היה השבוע של הסופה אלפיס (שזה, למיטב ידיעתי ביוונית קלסית/מודרנית, 'תקווה'. מה מעורר תקוות בסערות לא הבנתי, אבל לא חשוב).

מתחילת השבוע ראש המשפחה התחיל לנדנד שניסע לגליל כדי לראות שלג, לכשיירד, ואני לא רציתי. זה הולך ככה: ראש המשפחה עלה לארץ מארץ מושלגת בגיל שלוש, ועד אז ראה שם שלגים לרוב, אבל לא זוכר מהם כלום. לחו"ל הוא נוסע בדרך כלל בקיץ, אז מקסימום הוא רואה שם פסגות מושלגות מרחוק. פה ושם לקח אותי לעבודה בירושלים אחרי שלג, אבל גם אז ראה רק ערמות בצידי הכבישים ולא את הדבר האמיתי בזמן אמת. והוא כבר ממש התחיל לפתח רגשות החמצה קשים. אשר לי עצמי, ילידת מישורים צבריים שכמוני – ראיתי שלג בפעולה פה ושם (למשל כשהייתי חיילת בצפת, ופעם גם בניו יורק), ובאופן כללי אני חושבת ששלג יפה במיוחד כשרואים אותו מרחוק. אבל את ראש המשפחה זה לא שכנע.

בבוקר יום שלישי, יום לפני הסופה, התעוררתי עם נזלת מהאגדות. ממש כמו ברז. עטישותיי החרישו את הרחוב. הייתי בטוחה שזאת קורונה אומיקרונית, וכבר התחלתי לחשוב איך אפשר להפריד ביני לבין ראש המשפחה כדי למנוע הדבקה (כי כשמתעטשים כל הזמן ממש קשה לשלוט על מסעות הווירוסים בחלל האוויר). מצד שני קיוויתי שזאת אולי רק אלרגיה: יש לי תרופה נגד אלרגיה שעוזרת לי יפה, וחיכיתי שיבוא הערב כדי שאוכל להתחיל לקחת אותה (לוקחים פעם ביום ותכף נרדמים), אבל בינתיים התחילו להיגמר לי חבילות הטישיו. קיוויתי שזה יפטור אותי מהמסע אל השלג, אבל, כמאמר חז"ל, האדם מתכנן ובינתיים אלוהים מתפוצץ מצחוק, ולפנות ערב הציע לי פתאום ראש המשפחה, בנדיבות מחשידה, לקחת אותי לבדיקת קורונה, למרות שהוא היה משוכנע שאין לי כלום. חיפשתי באינטרנט וראיתי שקופת החולים שלנו בודקת זקנים במתחם PCR מיוחד, לא כל כל רחוק, ומיד נסענו לשם חצי שעה לפני הסגירה. היה די שומם והבודקים באוהליהם נראו קפואים לגמרי מקור בחכותם לתמהונים כמונו. בדקו אחת ושתיים (את שנינו, אגב), הבטיחו תשובה תוך 24 שעות, ונסענו הביתה. ואני אמרתי לעצמי: עד שתגיע תשובה השלג כבר יחסום את כל הדרכים לגליל, ואני הצלחתי להימלט הפעם בעור שיניי ממסע מיותר.

אבל שוב אלוהים צחק, והתשובה הגיעה ברביעי בבוקר, ממש לפני ההתנפלות של אלפיס. תשובה שלילית, לשנינו. בריאים כשוורים. מה שהגיוני, כי אכן לקחתי את כדור האלרגיה לפני השינה בשלישי בלילה, ועד הבוקר הנזלת והעיטושים עברו כמעט בלי להשאיר שריד (כמובן, בזכות התרופה הפכתי לזומבי, אבל זה עניין אחר).

עכשיו הבנתי את פשר הנדיבות של ראש המשפחה בעניין ההסעה לבדיקה, ואפילו את התנדבותו להיבדק בעצמו: הוא ניטרל כך את תירוצי הקורונה שלי (את לא חולה ולא מדביקה, בואי ניסע), ומיד התיישב לחפש מלונות בגליל.

אני – האדם המעשי בבית – שמתי פעמיי אל תחזיות מזג האוויר, והוכחתי לראש המשפחה באותות ובמופתים שבצפת וסביבותיה לא צפוי שלג משמעותי. בירושלים, לעומת זאת, כן. זה לא ייאש אותו. הוא מיד פנה לחיפוש מלונות בבירה, מצא משהו, הזמין וזהו. תוך כשעה החלטנו, הסכמתי (כמי שכפאה שד), ארזנו שני תיקים ויצאנו לדרך. מה לא עושים כדי שראש המשפחה הילדותי יראה סוף סוף שלג נושר מהשמיים ויירגע.

כשהגענו לירושלים עוד ראו שאריות של שמש בשמיים, אבל כבר התחיל לטפטף גראופל, למי שמכיר. המלון היה שומם למדי, כי מי משוגע לבוא בקורונה ובחורף (על כל פנים, כך חשבתי), והייתה רוח לא נעימה והכול היה אפור וקר. אבל לפנות ערב ראינו מחלון הקומה התשיעית שזה מתחיל להיות שלג ולא גשם (ראש המשפחה פתח חלון כדי לוודא). בסביבות שמונה בערב זה כבר היה ממש שלג, ויצאנו לראות: ראש המשפחה מאושר עד ראש הגג, ואני ועדה ק. נגררות אחריו, ממורמרות ונרגנות, ובעיקר קופאות מקור. זה לא היה שלג שיורד בעדינות מהשמיים, אלא כזה שיורד כמעט במאוזן, בגלל הרוח הקרה. המגפיים שלי הן ממישור החוף, לכן יש בהן ריצ'רצ' שמגיע עד לסוליה, וכמובן תכף התחילו להיכנס לתוכן מים קפואים, וחוץ מזה היה צריך להתאמץ מאוד לא להחליק ולשבור עצם או שתיים. שמחתי לשוב למלון ולהתחבא בתוך גרביים חמים יבשים ונעלי בית.

קמנו לבוקר מושלג כהלכה. בארוחת הבוקר התברר שהמלון ממש לא ריק, אלא מלא באנשי מישורים קפואים אך נלהבים. העובדים הסתובבו בינינו לא מאמינים: יש להניח שכבר מזמן לא ראו מראה כזה של מלון מלא אורחים, ושמחתי בשבילם. יצאנו שוב לסיבוב ניצחון ברחוב, ואחרי שכמעט טבעתי בשלג, חזרתי לחדר ומילאתי את המגפיים בעיתונים. ראש המשפחה יצא שוב לבדו לסיבוב צילומים וחזר נפעם ביותר.

את רוב שהותנו במלון ביליתי ליד החלון בקומה התשיעית. יש אין סוף דברים לראות בשלג, מרחוק ומגבוה. במיוחד את הילדים ששיחקו בחצר הבניין הסמוך וניסו לבנות איגלו. אחרים התאמצו לעזור למשפחותיהם להסיר מרכביהן את שכבות השלג שכיסו אותם. והקטנטנים נעטפו במעילים גדולים והידסו במגפי הגומי שלהם ונראו מרחוק ככדורים קטנים, צבעוניים. והחרדים שכל כך מתורגלים בזה כבר, עם שקיות הניילון שעטפו את כובעיהם רחבי השוליים, דמויי המטריות. והשלג על צמרות העצים. ירושלים זה חוצלארץ, כמעט מכל הבחינות.

חששתי שלא נוכל לצאת מהעיר, אבל בשעות הצוהריים הצירים הראשיים כבר נפתחו, ונסענו בין הררי השלג המפונה לעבר גשר המיתרים. אחרי כשעה היינו במישור החוף הרוגע, ואני נשמתי לרווחה.

אז כמו שאמרתי, זה מאוד יפה, אבל בעיקר מרחוק. ואני מקווה שראש המשפחה נרגע כבר, אבל אף פעם אי אפשר לדעת בביטחון.

וגם זה:

לילה ירושלמי מושלג
מחלון הקומה התשיעית
נִצפָּה פנס רחוב
ממטיר פתיתים

מזה עידן ועידנים

מזה עידן ועידנים לא כתבתי. יום הכיפורים עבר, סוכות עבר, שמחת תורה מתקדם בריצה, או-טו-טו כבר אחרי החגים – והנה סוף סוף אני פוקדת את בלוגי הזנוח לאנחות.

למה לא כתבתי? בעיקר כי לא מתחשק לכתוב על ענייני אקטואליה – שאז עדה ק. משתלטת על הכול ומפזרת כל מיני דיבורים נרגזים ועצבניים. שתינו משתגעות לגמרי מהדיבורים האינסופיים בעניין מחוסנים, ובעיקר בעניין לא מחוסנים. וזה למרות ששתינו התחסנו כדבעי ונלך אפילו להתחסן שוב אם יצוו עלינו. הביטחון שלנו בחיסונים קצת התערער בעקבות הגל הרביעי, אבל אנחנו אזרחיות מאוד ממושמעות, שלא לומר פחדניות, ועושות מה שאומרים לנו שצריך.

אבל הדיבורים האינסופיים על זה משגעים אותנו, ועדה ק. פשוט לא מסוגלת לסתום את הפה כשזה מתחיל. כמו למשל הוויכוחים עכשיו על מכונות האקמו. הדיבורים האלה נשמעים כמעט כמו 'לכולם מחלקים סוכריות ורק לנו לא יישאר'. כאילו, מה עובר על אנשים? זה לא ברור שנותנים את הטיפול הנדיר (ובלי לשאול יותר מדי שאלות) למי שמצבו קשה יותר ויש לו יותר סיכוי לשרוד אותו? הרי בינינו, לא מדובר בטיול בפארק. וראש הממשלה שלא מתבייש לומר שהוא רוצה שהורים לילדים מחוסנים יריבו עם הורים לילדים שלא התחסנו. שזה פשוט ניצול בוטה של לחץ חברתי, שהנהגה אחראית הייתה צריכה לשאוף לנטרל אותו. את זה בדיוק ניסתה שאשא-ביטון למנוע כשהתנגדה לחיסונים בבתי הספר. כשנתניהו אמר דברים כאלה עלינו על בריקדות (אפילו אני צפרתי מתחת לגשרים), ואילו עכשיו זה מתקבל בשלוות נפש. והעיסוק הבלתי פוסק בחולים הלא מחוסנים, והדיבורים האיומים – וזה לא רק עניין של דיבורים ונימוסים, זו דרך מחשבה. מבהילה ביותר, מונהגת מלמעלה ומולהטת על ידי תקשורת היסטרית.

לא משנה. אמרתי שאני לא רוצה לתת לעדה ק. להשתלט, והנה היא השתלטה בכל זאת. זה מה שקורה בדרך כלל להחלטותיי היפות.

אז איפה הייתי ומה עשיתי. בסופ"ש האחרון היינו בירושלים. גרנו בבית ההארחה החמוד של הכנסייה הסקוטית, טיילנו פה ושם, ראינו הצגה בחאן, וככה. עם תווים ירוקים ומסכות וכל השפיל. עשינו דברים שלא עשיתי כבר כמעט שנתיים. הרגשתי מאוד הרפתקנית. וגם התבשמנו מהשקט הבלתי נתפס ברחובות הירושלמיים בסוף השבוע. אמרתי לראש המשפחה, אצלנו זה ככה רק ביום כיפור, והוא ענה לא, אפילו אז לא, כי האופניים. מה שנכון.

בגן הבוטני התוודעתי לראשונה אל פרחי הלוטוס. עכשיו זו לא העונה שלהם, ומה שנשאר מרובם זה מין שאריות יבשות שנראות כמו עוגיות אצבעון (מסאיקס), עם החורים. אבל פה ושם נשארו גם כמה לוטוסים גדולים, ורודים, והתברר לי להפתעתי שהם בכלל שייכים למשפחה של חבצלות המים (הנימפאות). כלומר, אם הבנתי נכון. והם צומחים בתוך אגם, והעלים הירוקים שלהם כל כך ענקיים, והרוח נושבת בתוכם ומסיעה אותם כמו מרבד גלי יפהפה. כמעט כמו הרוח בערבי הנחל, למרות שאין דמיון.

סמוך ליציאה מן הגן הבוטני הייתה תערוכת צילומים קטנה של פרחי בר, ונתקעתי שם מול צילום של שתי רקפות שאחת מהן פורחת איכשהו הפוך, כלומר הסנטר הסגול שלה כלפי מעלה והעלים הוורודים כלפי מטה, כמו שיער גולש, ולכן היא נראית כמי שמרימה את פניה להתנשק ואכן מתנשקת עם הרקפת שמעליה. תמיד חשבתי שהן אנושיות – ענוגות אבל עקשניות, אמיצות באופן יוצא דופן, ממתיקות סוד עם החברות שלהן במושבה, וכל זה. עכשיו התברר שהן גם מתנשקות.

שכחתי את שם הצלם, וניסיתי לחפש את הצילום בגוגל ולא מצאתי, אבל זה היה מקסים ביותר.

אגוז היגון של הסנאי

הספר לא העזנו לדעת של איריס לעאל עוסק בשכול, אבל גם בהרבה דברים אחרים. לפעמים נדמה שהוא מתרכז קצת יותר מדי במה שיכול להיקרא כרכילות על סכסוכים משפחתיים. אני לא מתה על הספר הזה, אבל הוא מעניין, ויש בו דברים יפים. כמו למשל ההרהור על הבדידות שבאבל:

"ואולי כך מתאבלים רבים שיקירם מת מוות אלים: לחוד, כל סנאי עם אגוז היגון שלו" (סוף פרק 21).

אני לא יודעת לומר אם זה נכון, אבל יש בזה משהו שובר לב, בעיקר כשכביכול מעבירים את ההתבוננות אל עולם הסנאים. בכלל, סנאים ואגוזים הולכים טוב ביחד. העניין עם אגוז היגון מזכיר לי את הביטוי 'בקליפת אגוז', שמכוון למשהו תמציתי אך חזק, מה שבהחלט עשוי להתאים ליגון. אבל יותר מזה אני נזכרת בהתבטאות החביבה עליי שקראתי איפה שהוא, מתי שהוא (לא זוכרת מי ומה, הייתכן שבחלף עם הרוח?) על סנאי שמחביא אגוז: היא מכוונת אולי לכך שהסנאי חושב שאיש לא רואה, אבל כולם יודעים שהאגוז שם. למרות שאני לא יודעת כלום על סנאים, חוץ ממה שראיתי בסרטים מצוירים של וולט דיסני.

*

אבל נניח לסנאים וליגונות. במקום זה אשמח את לב הקוראים בדיווח קצר על מסעי הנוסף ברכבת החשמלית מירושלים לנתב"ג. לפני ימים אחדים שמתי נפשי בכפי וירדתי שוב למעמקי האדמה במדרגות הנעות (כבר סיפרתי עליהן איפה שהוא בבלוג). הצלחתי להכניס את עצמי לחרדה בעניינן, והיה מנוי וגמור עמי לנסות להתגבר עליה. הצרה היא שכנראה עוד אנשים פוחדים, כי המדרגות האלה די נטושות, לא רבים יורדים בהן (כנראה הם מעדיפים את המעלית, ואפשר להבין למה). אחרי שמתחילים בירידה במדרגות הנעות נראה שאין ברירה אלא להמשיך (או לעלות חזרה באמצע הדרך במדרגות נעות אחרות), כי בחניות שבין גרם לגרם אין דרך מילוט שתוביל למעליות (או למדרגות נורמליות), ואם יש – החביאו אותה היטב.

תוך כדי ירידה (מבוהלת אך מוצלחת) שאלתי את עצמי אם כך מרגישים כורים שיורדים לעבודת יומם (או לילם) במכרה, כמו בספרים ובסרטים שקראתי/ראיתי. יש להודות שמעמקים כאלה הם לא כיף גדול, במיוחד לא המחשבה עליהם: כשאין מתקפת טילים גרעיניים, באמת שאין מה לעשות שם.

אבל הרכבת מהירה, די ריקה, בינתיים נקייה – ונחמדה. ובקרוב, יש מצב שתגיע עד תל אביב וצפונה משם, שזה בכלל שיפור מארץ החלומות.

*

פוסט שני השבוע. הייתכן שקצב עדכון הבלוג שלי חוזר ועולה?

מסע אל בטן האדמה

כבר כתבתי כאן פעם על מסעי ברכבת הקטנה מבית שמש לתחנת מלחה בירושלים, בין כרי הדשא המנוקדים כלניות ורקפות, במסלול שכוח-אל במקצת, אם כי חביב מאוד. אז אתמול נסעתי באחותה הגדולה שנולדה הרבה אחריה – הרכבת החשמלית הגדולה והחדשה מנתב"ג לירושלים. דחיתי את הנסיעה הזאת הרבה זמן, כי שמעתי יותר מדי דיווחים על תקלות ועיכובים קשים, וחוץ מזה רוב הנסיעה היא במנהרות ואני לא אוהבת מנהרות. אבל בכל זאת הגיע הזמן להתנסות בזה, גם בשל סקרנותי, וגם כדי לשקול את המשך השימוש בקו המופלא הזה בשנת העבודה הבאה.

כרגיל ברכבות – כשזה עובד טוב, זה נהדר. כשיש תקלות – ירחם השם. אבל אתמול לא היו תקלות, והנסיעה התקדמה כשורה ותוך עמידה בזמנים, בלי איחורים משמעותיים. התברר לי שזה סיפור מהיר, די נוח (למרות החלפת הרכבות הכרוכה בזה בנקודות שונות של המסע מן הבית), וממש זול, בעיקר לאזרחים ותיקים כמוני. וזה למרות שכל המדינה הייתה בדרכים: החרדים במסעות 'בין הזמנים' שלהם, הערבים במסעות עיד אלאדחא, וכל השאר – כולל סבתות ונכדים – במסעות החופש הגדול: שמחה וששון. על המנהרות אין לי הרבה דברים טובים לומר, אבל הנסיעה מחוץ להן היא מרהיבה, גם אם די קצרה. קצת כמו מטוס כשהוא כבר מתקרב לנחיתה, בגובה נמוך יחסית, כשכל הנוף ההררי נפרש תחתיו. כולל הנסיעה על הגשר היפהפה ההוא שכבר קרוב לכניסה לירושלים, שמוטב לא לחשוב על כמה שהוא נורא-נורא גבוה.

הרכבת הזאת מגיעה לתחנת יצחק נבון בירושלים – קרוב מאוד לכל מה שאני צריכה שם – וזה היה יכול להיות ממש מעולה, לולא החליטו מתכנניה לחפור אותה בעומק של כעשר קומות (או יותר??) מתחת לפני האדמה. עכשיו, אני לא טובה בקלסטרופוביה. אפשר לעלות מבטן האדמה כלפי מעלה במעלית, אבל גם במעליות אני לא טובה. אז אמרתי: נעלה במדרגות הנעות. הא. מסתבר שגם בהן אני גרועה. יש שם כשישה גרמי מדרגות, מתוכם שלושה ארוכים כאורך הגלות ובעלי שיפוע שהפריח ממני את נשמתי. משהו כזה היה לי כשעברתי בבודפשט מתחת לדנובה וירדתי לשם במדרגות נעות – אבל שם היה רק גרם אחד, וכאן הרבה יותר. הו, האימה. לדעתי חטפתי ממש התקף חרדה, ומזלי שראש המשפחה היה איתי ושמר שלא אצנח לאן שהוא מרוב בהלה.

אני לא יודעת לומר מה יותר מפחיד – העלייה מבטן האדמה או הירידה אליה בדרך חזרה. שתיהן לא ממש לטעמי, אבל אני שוקלת את האפשרות שאפשר אולי להתרגל אליהן עם הניסיון (כאילו, פעמיים בשבוע נסיעה לעבודה בירושלים – בסוף מתרגלים, לא?) כדאי כבר עכשיו להתחיל בתרגול מסיבי של נשימות ארוכות, עמוקות ומרגיעות. אם לא יועיל, לא יזיק.

איך שלא יהיה, זה מסע מרגש ומרתק. למרות הכול התלהבתי. על כן לקינוח, הנה שוב, בפעם השלישית לפחות מאז שאני כותבת בלוג, הרכבת הקטנה של הקאיפירה: לא הצלחתי להתאפק.
הנה כאן.

פסנתר בתחנת הרכבת

בהמשך לפוסט הקודם:  אחרי שכתבתי אותו נזכרתי שבתחנת הרכבת של מלחה,  שהיא די ריקה כל הזמן כי היא מקושרת לשאר העולם רק על ידי הקו האחד ההוא של בית שמש    –  ובכן,  באולם הגדול והריק שלה ראיתי פתאום שיש פסנתר כנף שחור.  מישהו שעבר שם אפילו ניגן כמה דקות.  לא ראיתי אותו מנגן,  רק שמעתי מקצה אחר של התחנה.   זה היה מאוד מוזר,  אבל אחרי שנתקלתי במקרה בפייסבוק בתמונה של תחנת רכבת אחרת שיש בה פסנתר כנף (שחור),  הבנתי שיש כאן איזה pattern,  וחיפשתי בגוגל ואכן מצאתי שזו יוזמת פסנתרים בתחנות רכבת בכל מיני מקומות בארץ.  שזה נחמד,  גם אם מוזר,  וגם ממש רומנטי.  אני תוהה מאיפה הפסנתרים.

לי בבית יש בסך הכול פסנתר קטן נטול כנף,  שאני קוראת לו פסנתר-קיר.  אבל פסנתר הכנף ההוא בתחנה עשה לי חשק,  והיות שאני עכשיו עדיין בחופש (נניח),  שלפתי את חוברות התווים הישנות והמתפוררות שלי וניסיתי את כוחי בקצת נגינה (בבית,  כמובן;  לא בתחנה).  השתמשתי ליתר ביטחון במה שנקרה 'הפֵּדָל של השכנים',  כלומר ההוא שמעמעם את קולות הנגינה,  כי באמת שאין במה להשוויץ בציבור.  אבל הפסנתר כבר זקוק לכיוון והפדל של השכנים עייף, ויש איזה קליד אחד או שניים שהוא לא מצליח להשתלט עליהם, ולכן הם מרעישים עולמות בין הקלידים השקטים והמעומעמים שמסביבם,  מה שיוצר תערובת מוזרה של שקט עם איים פתאומיים של רעש. איך שלא יהיה, לא מאוד הצטיינתי,  אבל היה נחמד לכחצי שעה,  ושמחתי להיווכח שוב שיש דברים שלא שוכחים.

אחר כך חזרתי לבדוק בחינות, כי יש דברים שלא מומלץ לדחות.

מסע ברכבת הקטנה

ביום חמישי האחרון יצא שנסעתי ברכבת מבית שמש לירושלים (עד תחנת מלחה,  ואחר כך חזרה לבית שמש,  כמעט שעה בכל כיוון).  זאת לא רכבת רגילה:  היות שהמסילה מלאה עיקולים חדים,  היא נוסעת ממש לאט (וצופרת בהתרגשות כמעט בכל סיבוב,  ויש הרבה). והיות שאין הרבה נוסעים בקו הזה (כי למי יש זמן),  זאת רכבת ממש קצרה ודי ריקה.  המסילה מתפתלת בתוך נוף הררי מאוד יפה.  נחל רפאים זורם למטה,  ויש הרבה-הרבה שטחי עשב ירוק,  עם כלניות ורקפות שנראות היטב מן החלון.  אני כידוע ממפלגת הרקפות,  אבל לכלניות יש היתרון הזה,  שהן מעיזות לפרוח גם בבודדות ולא רק במושבות,  ולכן הן נראות כנקודות אדומות על מרבד ירוק,  וזה ממש יפה.

כל הדרך חשבתי על הרכבת הקלה של הקאיפירה (של וילה-לובוס),  שכבר כתבתי עליה פעם בבלוג הישן.  אני תמיד מתפעלת מאיך שהתזמורת שם מתחפשת באופן משכנע כל כך לרכבת ומשמיעה קולות רכבתיים של נסיעה שלמה:  המעבר בין המסילות וההאצה והגלגלים החותרים קדימה ללא ליאות  ושקשוק הקרונות המיטלטלים מאחור,  וגם הצופר והקיטור המשתחרר ואפילו ההאטה והבלמים בסוף.  נורא נחמד.  כאן.

תביטי בוֶרד

אפשר היה כמובן לכתוב על ענייני ירושלים שהוכרה סוף סוף כבירה   –  לתהות מה לקח להם כל כך הרבה זמן להכיר בעובדה יומיומית פשוטה,  ומה יהיה המחיר שכולם (בעיקר אנחנו) יצטרכו לשלם עכשיו,  ואיך זה שהנימוק הפלסטיני  'לא מוצא חן בעינינו אז נשתולל' נחשב תמיד לגיטימי.  אבל כדרכי, מה שהתמיה אותי יותר מכל היה הנבואות שכל זה עורר:   מסתבר שרבים מאוד במקומותינו  יודעים בדיוק מה עומד לקרות בימים הקרובים. אושיית פייסובק אחת אפילו יעצה לידידיה הירושלמים לעזוב את העיר,  ליתר ביטחון,  נוכח הרעה הממשמשת ובאה.  היות שאני לא נוטה לאופטימיות,  יש בעיניי היגיון לא מבוטל בהגיגי-יום-הדין האלה,  ובכל זאת נשאלת כתמיד השאלה,  איך הם יודעים.  אני מניחה שהם פשוט מנחשים,  ומאוד אצה להם הדרך להשפיע מטוב ניחושיהם על כולם,  בהנחה שאם יתברר שצדקו,  יוכלו להתהדר בכך שהם היו הראשונים לזהות;  ואם יתבדו,  ממילא לא יזכור זאת איש,  כי איך בגלל אפשר לזכור מה מישהו אמר כשכולם מדברים כל כך הרבה.

וכמובן שאפשר היה לכתוב גם על ישראבלוג,  שבעניינו יצאה שלשום הודעת סגירה שאינה משתמעת לשתי פנים.  אפשר להבין את המהומה שההודעה הזאת יצרה,  שהרי מאות בלוגרים חייבים עכשיו למצוא לעצמם בהקדם מקום אחר לכתוב בו.  למרות שזה כבר שלוש שנים שאני  לא כותבת שם,  ולמרות שכבר מזמן מצאתי לעצמי מקום אחר לכתוב בו  –   זה בכל זאת אירוע מטלטל.  נדמה לי שמאז אפריל 2006 לא היה יום שבו לא נכנסתי לישראבלוג-החיים-זה-כאן כדי לקרוא,  לכתוב או להגיב איפה שהוא. זה לבטח יהיה לי חסר  –  אבל אני מאמינה שהקשרים בין הבלוגרים יישמרו ושנמשיך לקרוא זה את זה,  לא חשוב איפה.

שאלת השאלות של ניצולי ישרא היא,  מטבע הדברים,  לאן עדיף ללכת עכשיו  –  בלוגספוט/בלוגגר  או וורדפרס.  אני עצמי התחבטתי בעניין הזה הרבה מאוד זמן ושמחה שלא צריכה להמשיך בהתחבטות. בכל מקרה אני משתדלת לא להרבות במתן עצות מבלי שנשאלתי:  לכל אחד מתאים משהו אחר,  ואני מאמינה שכולם ימצאו בסופו של דבר את המקום שמתאים להם,  וכל חתיכות  הפאזל יפלו למקומן הנכון במועד שיהיה נכון עבורן.

איך שלא יהיה  –   במקום כל הנ"ל אכתוב על ענייניי הרגילים, ואפתח כרגיל במה שנראה מורבידי,  כהרגלי (עדה ק., הגזמת בשימוש בשורש רג"ל).  תפנית אופטימית קצרה לקראת הסוף מובטחת:

לפני כמה חודשים צפיתי בערוץ 2 בריאיון עם נורית זרחי.  בין השאר היא אמרה שם ש"מומלץ לא להיות זקנים  –  אבל זו הדרך היחידה שבה אפשר לחיות בגיל הזה.  אז אני מתמודדת עם זה כמיטב יכולתי".  אהבתי את הניסוח ואת הרוח,  אז רשמתי לי מיד,  שלא אשכח.

מאז נפל לידי ספרון מיוחד ומוזר שנורית זרחי כתבה  –  חידת הכפולים.  זה מעין ספר-הרהורים שלא את כל מה שכתוב בו הבנתי,  אבל הפרק הראשון שלו נגע לליבי,  בין השאר משום שהוא אינו בלתי-קשור לציטוט שלעיל.  בפרק הזה פונה זרחי אל מיס בריל,  שהיא גיבורת סיפור שכתבה קתרין מנספילד,  ואומרת לה:
"צריך אומץ בשביל להיות זקנים,  כדי לקבל את החיים ואת עובדת המוות,  כדי לקבל את החולשה והתמעטות היכולות;  צריך הרבה יצירתיות כדי לקבל את מצב הבדידות,  כשאפילו בני משפחתך עסוקים בחייהם.  את לא יכולה להימלט מזה, מיס בריל,  זה גורלו של האנושי" (עמ' 21).

אלה דברים נכוחים ויפים,  ואני מסכימה עם כל אות בהם,  אבל הכי אהבתי את התפנית שנורית זרחי עשתה מיד אחריהם,  כשכתבה:
"ואילו הייתי נבונה יותר,  הייתי אומרת לה [כלומר,  לאותה מיס בריל]:  תביטי בַּוֶּרֶד הזה,  איך הוא נפתח."

אהבתי את הדרך הזאת של נורית זרחי לאותת,  שבמקום כל הפילוסופיות (המדויקות כשלעצמן),  עדיף פשוט לראות את (ולהתנחם ב-) כל היופי שיש.

והרי יש.

סופ"ש בירושלים

(יום 77)

שנים רבות עברו מאז שהייתי בירושלים בשבת,  אם בכלל הייתי.  השקט הזה ברחובות (הסואנים בדרך כלל) בשישי בערב ובשבת בבוקר מוכר לי מהעיר שלי רק ביום הכיפורים.  יש מי שזה עולה להם על העצבים,  אבל אני מודה שדי נפעמתי.

*

המדרחובים החמודים,  והשווקים/ירידים של שישי בבוקר.  וגם פרפרי הנייר שהוצמדו לכל גזעי העצים.  וגם מזג האוויר הנוח שנפל עלינו במקרה.  אנחנו יודעים היטב שזה לא יישאר כך הרבה זמן.

*

שוק מחנה יהודה שובה לב אפילו כשהוא הומה אדם בשישי בצהריים.  עד אפס מקום.  כמעט אפשר לשכוח שירושלים זה לא המקום הכי בטוח בעולם בשביל מרחבים צפופים.  בין השאר קנינו ירקות בכמות חד פעמית,  עד כדי כך זעירה,  שהמוכר אפילו סירב לשקול אותה ופסק בביטול:  שני שקל.

*

ציורי הקיר במרכז העיר: על קיר שלם של אחד הבניינים בבן-יהודה צויר… קיר שלם של בניין.  כולל חלונות,  מרפסות, יונים עפות,  הכול.  ההתבוננות בו מרתקת.  הוא נראה תלת ממדי לגמרי,  למרות שהוא רק דו.

*

מעיון בחלונות הראווה של חנויות הבגדים הגעתי למסקנה שלו הייתי חיה בעיר הזאת,  לא הייתי מתקשה למצוא בגדים שמתאימים לי.  החצאיות והשמלות,  למשל,  בדיוק באורך שאני אוהבת.  הראיתי לראש המשפחה והוא קצת עיקם את אפו:  נדמה לי שהוא שמח שבשבת הכול סגור.

*

יואל משה סלומון הוא 'הרחוב של המטריות'.  בחורף נפרשו שם,  במרומיו,  עשרות (או יותר) מטריות צבעוניות.  עכשיו הן כבר לא שם,  ובמקומן יש קישוטים אחרים:  לא מאוד מרהיבים בשעות היום,  אבל מאוד יפים בתאורת לילה.  כפרס ניחומים,  בסמטאות הצרות שיוצאות משם,  נותרו כמה מטריונות קטנות,  בגובה נמוך יותר,  כדי שנזכור איך זה היה.  ובכלל,  הסימטאות הצרות והסופר-צרות (יש בכל מיני גדלים) הן בשבילי אטרקציה.  לו הייתי צלמת,  הייתי מוצאת מה לעשות שם.

*

באחד הירידים של שישי בבוקר ראיתי פיל שצויר על נייר בקו אחד.  אותה אמנית גם עשתה תליון-פיל מפס/חוט (מתכת?) אחד.  עכשיו יש לי על מה להתאמן:  איך מציירים פיל בקו אחד,  בלי להרים את העיפרון מהנייר.  ניסיתי,  והוא יצא כמו נחש-הבריח (בּוֹאַ!) של הנסיך הקטן.  אחרי שהוא בלע את הפיל.