פסנתר בתחנת הרכבת

בהמשך לפוסט הקודם:  אחרי שכתבתי אותו נזכרתי שבתחנת הרכבת של מלחה,  שהיא די ריקה כל הזמן כי היא מקושרת לשאר העולם רק על ידי הקו האחד ההוא של בית שמש    –  ובכן,  באולם הגדול והריק שלה ראיתי פתאום שיש פסנתר כנף שחור.  מישהו שעבר שם אפילו ניגן כמה דקות.  לא ראיתי אותו מנגן,  רק שמעתי מקצה אחר של התחנה.   זה היה מאוד מוזר,  אבל אחרי שנתקלתי במקרה בפייסבוק בתמונה של תחנת רכבת אחרת שיש בה פסנתר כנף (שחור),  הבנתי שיש כאן איזה pattern,  וחיפשתי בגוגל ואכן מצאתי שזו יוזמת פסנתרים בתחנות רכבת בכל מיני מקומות בארץ.  שזה נחמד,  גם אם מוזר,  וגם ממש רומנטי.  אני תוהה מאיפה הפסנתרים.

לי בבית יש בסך הכול פסנתר קטן נטול כנף,  שאני קוראת לו פסנתר-קיר.  אבל פסנתר הכנף ההוא בתחנה עשה לי חשק,  והיות שאני עכשיו עדיין בחופש (נניח),  שלפתי את חוברות התווים הישנות והמתפוררות שלי וניסיתי את כוחי בקצת נגינה (בבית,  כמובן;  לא בתחנה).  השתמשתי ליתר ביטחון במה שנקרה 'הפֵּדָל של השכנים',  כלומר ההוא שמעמעם את קולות הנגינה,  כי באמת שאין במה להשוויץ בציבור.  אבל הפסנתר כבר זקוק לכיוון והפדל של השכנים עייף, ויש איזה קליד אחד או שניים שהוא לא מצליח להשתלט עליהם, ולכן הם מרעישים עולמות בין הקלידים השקטים והמעומעמים שמסביבם,  מה שיוצר תערובת מוזרה של שקט עם איים פתאומיים של רעש. איך שלא יהיה, לא מאוד הצטיינתי,  אבל היה נחמד לכחצי שעה,  ושמחתי להיווכח שוב שיש דברים שלא שוכחים.

אחר כך חזרתי לבדוק בחינות, כי יש דברים שלא מומלץ לדחות.

מודעות פרסומת

מסע ברכבת הקטנה

ביום חמישי האחרון יצא שנסעתי ברכבת מבית שמש לירושלים (עד תחנת מלחה,  ואחר כך חזרה לבית שמש,  כמעט שעה בכל כיוון).  זאת לא רכבת רגילה:  היות שהמסילה מלאה עיקולים חדים,  היא נוסעת ממש לאט (וצופרת בהתרגשות כמעט בכל סיבוב,  ויש הרבה). והיות שאין הרבה נוסעים בקו הזה (כי למי יש זמן),  זאת רכבת ממש קצרה ודי ריקה.  המסילה מתפתלת בתוך נוף הררי מאוד יפה.  נחל רפאים זורם למטה,  ויש הרבה-הרבה שטחי עשב ירוק,  עם כלניות ורקפות שנראות היטב מן החלון.  אני כידוע ממפלגת הרקפות,  אבל לכלניות יש היתרון הזה,  שהן מעיזות לפרוח גם בבודדות ולא רק במושבות,  ולכן הן נראות כנקודות אדומות על מרבד ירוק,  וזה ממש יפה.

כל הדרך חשבתי על הרכבת הקלה של הקאיפירה (של וילה-לובוס),  שכבר כתבתי עליה פעם בבלוג הישן.  אני תמיד מתפעלת מאיך שהתזמורת שם מתחפשת באופן משכנע כל כך לרכבת ומשמיעה קולות רכבתיים של נסיעה שלמה:  המעבר בין המסילות וההאצה והגלגלים החותרים קדימה ללא ליאות  ושקשוק הקרונות המיטלטלים מאחור,  וגם הצופר והקיטור המשתחרר ואפילו ההאטה והבלמים בסוף.  נורא נחמד.  כאן.

תביטי בוֶרד

אפשר היה כמובן לכתוב על ענייני ירושלים שהוכרה סוף סוף כבירה   –  לתהות מה לקח להם כל כך הרבה זמן להכיר בעובדה יומיומית פשוטה,  ומה יהיה המחיר שכולם (בעיקר אנחנו) יצטרכו לשלם עכשיו,  ואיך זה שהנימוק הפלסטיני  'לא מוצא חן בעינינו אז נשתולל' נחשב תמיד לגיטימי.  אבל כדרכי, מה שהתמיה אותי יותר מכל היה הנבואות שכל זה עורר:   מסתבר שרבים מאוד במקומותינו  יודעים בדיוק מה עומד לקרות בימים הקרובים. אושיית פייסובק אחת אפילו יעצה לידידיה הירושלמים לעזוב את העיר,  ליתר ביטחון,  נוכח הרעה הממשמשת ובאה.  היות שאני לא נוטה לאופטימיות,  יש בעיניי היגיון לא מבוטל בהגיגי-יום-הדין האלה,  ובכל זאת נשאלת כתמיד השאלה,  איך הם יודעים.  אני מניחה שהם פשוט מנחשים,  ומאוד אצה להם הדרך להשפיע מטוב ניחושיהם על כולם,  בהנחה שאם יתברר שצדקו,  יוכלו להתהדר בכך שהם היו הראשונים לזהות;  ואם יתבדו,  ממילא לא יזכור זאת איש,  כי איך בגלל אפשר לזכור מה מישהו אמר כשכולם מדברים כל כך הרבה.

וכמובן שאפשר היה לכתוב גם על ישראבלוג,  שבעניינו יצאה שלשום הודעת סגירה שאינה משתמעת לשתי פנים.  אפשר להבין את המהומה שההודעה הזאת יצרה,  שהרי מאות בלוגרים חייבים עכשיו למצוא לעצמם בהקדם מקום אחר לכתוב בו.  למרות שזה כבר שלוש שנים שאני  לא כותבת שם,  ולמרות שכבר מזמן מצאתי לעצמי מקום אחר לכתוב בו  –   זה בכל זאת אירוע מטלטל.  נדמה לי שמאז אפריל 2006 לא היה יום שבו לא נכנסתי לישראבלוג-החיים-זה-כאן כדי לקרוא,  לכתוב או להגיב איפה שהוא. זה לבטח יהיה לי חסר  –  אבל אני מאמינה שהקשרים בין הבלוגרים יישמרו ושנמשיך לקרוא זה את זה,  לא חשוב איפה.

שאלת השאלות של ניצולי ישרא היא,  מטבע הדברים,  לאן עדיף ללכת עכשיו  –  בלוגספוט/בלוגגר  או וורדפרס.  אני עצמי התחבטתי בעניין הזה הרבה מאוד זמן ושמחה שלא צריכה להמשיך בהתחבטות. בכל מקרה אני משתדלת לא להרבות במתן עצות מבלי שנשאלתי:  לכל אחד מתאים משהו אחר,  ואני מאמינה שכולם ימצאו בסופו של דבר את המקום שמתאים להם,  וכל חתיכות  הפאזל יפלו למקומן הנכון במועד שיהיה נכון עבורן.

איך שלא יהיה  –   במקום כל הנ"ל אכתוב על ענייניי הרגילים, ואפתח כרגיל במה שנראה מורבידי,  כהרגלי (עדה ק., הגזמת בשימוש בשורש רג"ל).  תפנית אופטימית קצרה לקראת הסוף מובטחת:

לפני כמה חודשים צפיתי בערוץ 2 בריאיון עם נורית זרחי.  בין השאר היא אמרה שם ש"מומלץ לא להיות זקנים  –  אבל זו הדרך היחידה שבה אפשר לחיות בגיל הזה.  אז אני מתמודדת עם זה כמיטב יכולתי".  אהבתי את הניסוח ואת הרוח,  אז רשמתי לי מיד,  שלא אשכח.

מאז נפל לידי ספרון מיוחד ומוזר שנורית זרחי כתבה  –  חידת הכפולים.  זה מעין ספר-הרהורים שלא את כל מה שכתוב בו הבנתי,  אבל הפרק הראשון שלו נגע לליבי,  בין השאר משום שהוא אינו בלתי-קשור לציטוט שלעיל.  בפרק הזה פונה זרחי אל מיס בריל,  שהיא גיבורת סיפור שכתבה קתרין מנספילד,  ואומרת לה:
"צריך אומץ בשביל להיות זקנים,  כדי לקבל את החיים ואת עובדת המוות,  כדי לקבל את החולשה והתמעטות היכולות;  צריך הרבה יצירתיות כדי לקבל את מצב הבדידות,  כשאפילו בני משפחתך עסוקים בחייהם.  את לא יכולה להימלט מזה, מיס בריל,  זה גורלו של האנושי" (עמ' 21).

אלה דברים נכוחים ויפים,  ואני מסכימה עם כל אות בהם,  אבל הכי אהבתי את התפנית שנורית זרחי עשתה מיד אחריהם,  כשכתבה:
"ואילו הייתי נבונה יותר,  הייתי אומרת לה [כלומר,  לאותה מיס בריל]:  תביטי בַּוֶּרֶד הזה,  איך הוא נפתח."

אהבתי את הדרך הזאת של נורית זרחי לאותת,  שבמקום כל הפילוסופיות (המדויקות כשלעצמן),  עדיף פשוט לראות את (ולהתנחם ב-) כל היופי שיש.

והרי יש.

סופ"ש בירושלים

(יום 77)

שנים רבות עברו מאז שהייתי בירושלים בשבת,  אם בכלל הייתי.  השקט הזה ברחובות (הסואנים בדרך כלל) בשישי בערב ובשבת בבוקר מוכר לי מהעיר שלי רק ביום הכיפורים.  יש מי שזה עולה להם על העצבים,  אבל אני מודה שדי נפעמתי.

*

המדרחובים החמודים,  והשווקים/ירידים של שישי בבוקר.  וגם פרפרי הנייר שהוצמדו לכל גזעי העצים.  וגם מזג האוויר הנוח שנפל עלינו במקרה.  אנחנו יודעים היטב שזה לא יישאר כך הרבה זמן.

*

שוק מחנה יהודה שובה לב אפילו כשהוא הומה אדם בשישי בצהריים.  עד אפס מקום.  כמעט אפשר לשכוח שירושלים זה לא המקום הכי בטוח בעולם בשביל מרחבים צפופים.  בין השאר קנינו ירקות בכמות חד פעמית,  עד כדי כך זעירה,  שהמוכר אפילו סירב לשקול אותה ופסק בביטול:  שני שקל.

*

ציורי הקיר במרכז העיר: על קיר שלם של אחד הבניינים בבן-יהודה צויר… קיר שלם של בניין.  כולל חלונות,  מרפסות, יונים עפות,  הכול.  ההתבוננות בו מרתקת.  הוא נראה תלת ממדי לגמרי,  למרות שהוא רק דו.

*

מעיון בחלונות הראווה של חנויות הבגדים הגעתי למסקנה שלו הייתי חיה בעיר הזאת,  לא הייתי מתקשה למצוא בגדים שמתאימים לי.  החצאיות והשמלות,  למשל,  בדיוק באורך שאני אוהבת.  הראיתי לראש המשפחה והוא קצת עיקם את אפו:  נדמה לי שהוא שמח שבשבת הכול סגור.

*

יואל משה סלומון הוא 'הרחוב של המטריות'.  בחורף נפרשו שם,  במרומיו,  עשרות (או יותר) מטריות צבעוניות.  עכשיו הן כבר לא שם,  ובמקומן יש קישוטים אחרים:  לא מאוד מרהיבים בשעות היום,  אבל מאוד יפים בתאורת לילה.  כפרס ניחומים,  בסמטאות הצרות שיוצאות משם,  נותרו כמה מטריונות קטנות,  בגובה נמוך יותר,  כדי שנזכור איך זה היה.  ובכלל,  הסימטאות הצרות והסופר-צרות (יש בכל מיני גדלים) הן בשבילי אטרקציה.  לו הייתי צלמת,  הייתי מוצאת מה לעשות שם.

*

באחד הירידים של שישי בבוקר ראיתי פיל שצויר על נייר בקו אחד.  אותה אמנית גם עשתה תליון-פיל מפס/חוט (מתכת?) אחד.  עכשיו יש לי על מה להתאמן:  איך מציירים פיל בקו אחד,  בלי להרים את העיפרון מהנייר.  ניסיתי,  והוא יצא כמו נחש-הבריח (בּוֹאַ!) של הנסיך הקטן.  אחרי שהוא בלע את הפיל.