שיטת שושנה

אחרי מיכאלה של מירה מגן שאלתי בספרייה משהו ישן יותר משלה: וודקה ולחם. בינתיים – כצפוי, יש לומר – אוהבת מאוד. במיוחד את תיאורי הילד הקטן נדב, שיש לו, אם אני זוכרת נכון, כפות ידיים פריכות. נדמה לי שגם לילד אליקו ממיכאלה היו כאלה. אפשר כמובן לתהות ולשאול מה זה כפות ידיים פריכות, אבל נדמה לי שאני יודעת למה מירה מגן מתכוונת, ואני אוהבת כפות ידיים כאלה, במיוחד אצל ילדים. וגם את המילה 'פריך' אני אוהבת, למרות שלפחות רשמית יש לה צליל איום ונורא. מכל מקום, אולי אני בכלל מתבלבלת, כי אני לא מצליחה עכשיו למצוא את הציטוט על כפות הידיים הפריכות, למרות שניסיתי.

הציטוט שאני כן מוצאת מוודקה ולחם הוא זה שאהבתי על 'שיטת שושנה' (עמ' 22). שושנה היא בתו של בעל הבית שמביאה לו כל יום מרק, והיא אומרת למספרת,

למה את מתעקשת עם החיים, תזרמי איתם, … מה שקורה צריך לקרות, אל תשימי רגל לחיים, תזרמי, פשוט תזרמי (עמ' 21).

אני אוהבת את השיטה הזאת, לפחות בתאוריה, למרות שאין לי שום מושג איך ליישם אותה באמת. ואני אנסה לזרום בימים הקרובים כשיהיו פה בערך 40 מעלות או יותר (אביב. אביב?!) ונראה איך אצליח. ואנסה לא להתעצבן על החג השנוא עליי, ל"ג בעומר, ולא לשאול למה לא מעבירים אותו לחורף.

*

הודעה חגיגית לסיום:
בזמנו היו מי שכינו את הבלוגר טליק מישראבלוג 'המבוגר האחראי'. בצדק. וכמו רב-חובל של ספינה טובעת הוא שמר לבלוגיה ההיא אמונים למרות כל המשחקים הנבזיים של פתוח-סגור-פתוח שהופעלו שם על הבלוגרים בשנה-שנתיים האחרונות. אבל עכשיו שישרא באמת נעלם (סופית?), אפילו רב-החובל אמר נואש. אז תנו קפיצה לבלוג החדש של טליק בבלוגספוט, ושיהיה לו בהצלחה ובשמחה באכסניה החדשה!

הא בהא תליא

באמת היו אתמול פחות מדורות,  ושמחתי על זה שרשויות רבות לקחו יוזמה והזהירו ואסרו וכו'.  כי בשנים האחרונות זה כבר היה בלתי נסבל,  כשכול שבריר-כיתה הרגיש מחויב למדורה פרטית משלו,  ושתהיה כמובן הכי גדולה שבעולם,  יותר גדולה מעשרים ושתיים המדורות הנוספות שצצו בשכנותה, באותו מגרש עצמו.  איכשהו תמיד מגזימים כאן,  וכל טקס וכל חגיגה נעשים יותר ויותר מוגזמים ומנקרי עיניים משנה לשנה  –  החל בחתונות וכלה ביום העצמאות.  אז המים הקרים ששפכו על העניין הזה בשרב הנורא של אתמול היו לגמרי במקום.  אפשר בהחלט מדורה קטנה לקבוצה גדולה של חוגגים.   ראיתי בחדשות הערב שבתי ספר והורים גילו יוזמות מיוחדות,  ארגנו מדורות קטנות ומושגחות בחצר בית הספר,  או אפילו  מדורות של 'כאילו',  מקרטון צבוע,  בלי אש.  יש כל מיני פטנטים,  לא חייבים להבעיר את כל המדינה.

א-פרופו השרב הנורא:  כמו שאפשר להיות כמעט בטוחים שבפורים יהיה מזג אוויר מחרב תחפושות,  או לפחות מקפיא נסיכות ורקדניות  –  ככה אפשר להיות כמעט בטוחים שבל"ג בעומר תהיה רוח מזרחית,  אכזרית ומייבשת ומפיצת-גיצים.  כאילו מישהו יושב למעלה ומתבדח על חשבוננו.  כל כך חבל שהאביב אצלנו הוא עונה כזאת,  מאובקת והפכפכת ומייבשת פרחים (אבל אביב!  אביב!),  שאפשר רק לחכות שתסתיים כבר.

א-פרופו אכזריות/רשעות:  אפילו נתניהו נדרש אתמול להזהיר את הציבור מפני מדורות מיותרות.  אני חשבתי שזאת אחת ההתבטאויות היותר טובות שלו השבוע,  אבל ראיתי כבר שקטלו גם אותה,  בטיעון  שדווקא הפירומן מזהיר מפני אש.  לאמור,  לא משנה מה הוא יעשה,  יקטלו אותו.  אם לא יזהיר,  יגידו למה הוא לא מזהיר.  אם יזהיר,  יגידו למה דווקא הוא מזהיר.  אבל למה שלא יזהיר?  מבחינתי,  גם שר החינוך יכול להזהיר,  זה לבטח עניינו גם.

א-פרופו נתניהו:  לא יודעת אם מסיבת העיתונאים המתוקשרת שלו על שקרי-אירן מועילה או מזיקה.  יש לי תחושה שהיא לא מאוד מזיקה,  אבל אני מניחה שאפשר יהיה להתווכח על זה.  מה שכן,  נראה לי שבשנה הקרובה אי אפשר יהיה לומר את המילה 'קלסרים' בלי שיעלה בתגובה חיוך רחב על שפתי מישהו.  למשל על שפתיי,  במיוחד אחרי שקראתי את הצעת הייעול של חנוך דאום (לאמור,  בשביל מה היו צריכים לסחוב לארץ את כל הקלסרים,  היו יכולים לתלוש מתוכם את הדפים ולהביא ככה,  זה היה שוקל פחות).  בשבילי זה יהיה לתמיד 'נאום הקלסרים',  לא אוכל להשתחרר מזה.  אני תוהה למה ארון הקלסרים הוא זה שדווקא הותיר בי רושם עמוק כל כך,  הרבה יותר מארון הדיסקים.  כנראה עניין דורי:  אני עדיין מחוברת לניירת הרבה יותר מאשר לעולם הדיגיטלי.

ולמרות זאת,  בלוג.