אחרי עשר בליל-אתמול יצאנו לצפות בליקוי הירח. לא תמיד קל לראות ירח בעיר, כי הבניינים מסתירים. ואם לא הבניינים, אז העצים. מסתבר שיש רבים אצלנו, משני הסוגים. אז הלכנו קצת ובסוף הגענו לקרחת-היער/העיר וראינו אותו.
השמיים בסביבתו הוורידו קצת, כולל העננים, והוא שט מעליהם, בתחילה כשחלקו עוד מואר בצורת חרמש דק, ובהדרגה החרמש נעלם ונשאר רק הכדור המואפל, האדמומי. הראייה שלי לרחוק היא לא-משהו, אבל איכשהו, כשהוא אפל, תלת-הממדיות שלו גלויה יותר לעין. אפילו לעיניי.
חלק מן ההצגה נגנב על ידי כוכב גדול למדי שזרח במרחק מה מתחתיו(?), גם הוא באור צהבהב, קצת פחות בוהק מכרגיל. אינני יודעת מה הכוכב ההוא, אבל ראיתי אותו גם בכל הצילומים שהועלו לרשת מאתמול בלילה. אני אוהבת לחשוב שזה כוכב נֹגַהּ. בכלל אני אוהבת את המילה הזאת, את הצליל שלה ואת משמעותה, ואת האור שכאילו זורם ממנה, לאיטו. ואת ניקודה (עם מפיק!), ואת השם הזה, של אנשים וכוכבים.
הרחובות היו די ריקים, פרט לצעירים שהיו בדרכם לבילוי ליל שבת, וכמה מבוגרים עירוניים תמהונים כמונו, שירדו לרחוב בכפכפים ומכנסיים קצרים, עם סמרטפונים-מצלמים או בלעדיהם, ונשאו עיניהם השמימה. ראש המשפחה התעצל לקחת מצלמה, ומצלמת-הסמרטפון התגלתה כלא מספיק מתוחכמת, אבל אני אמרתי, אין דבר, העיקר שאנחנו רואים.
מדי פעם כיסו העננים את הירח ואז הוא נעלם מעינינו, מותיר מאחוריו רק את נוגה(?). שאז חשבתי, הנה ליקוי בריבוע: כדור הארץ מסתיר את השמש מן הירח, והעננים מסתירים את הירח מכדור הארץ. אבל אז נסעו העננים והירח שב ונגלה, והשמיים לבשו גוון כחול כהה, עמוק מאוד, ועם הוורוד של הליקוי זה היה ממש מושלם, בדיוק בשילוב הצבעים שאני אוהבת.
טעימת-סמרטפון לקינוח, באדיבות ראש המשפחה. אפשר להקליק להגדלה. ואיך מתאים לי שנוגה(?) יצא יותר ברור מהירח:
בלוגיעדה 