ציד ירחים

אחרי עשר בליל-אתמול יצאנו לצפות בליקוי הירח.  לא תמיד קל לראות ירח בעיר,  כי הבניינים מסתירים.  ואם לא הבניינים,  אז העצים.  מסתבר שיש רבים אצלנו,  משני הסוגים. אז הלכנו קצת ובסוף הגענו לקרחת-היער/העיר וראינו אותו.

השמיים בסביבתו הוורידו קצת,  כולל העננים,  והוא שט מעליהם,  בתחילה כשחלקו עוד מואר בצורת חרמש דק,  ובהדרגה החרמש נעלם ונשאר רק הכדור המואפל,  האדמומי.  הראייה שלי לרחוק היא לא-משהו,  אבל איכשהו,  כשהוא אפל,  תלת-הממדיות שלו גלויה יותר לעין.  אפילו לעיניי.

חלק מן ההצגה נגנב על ידי כוכב גדול למדי שזרח במרחק מה מתחתיו(?),  גם הוא באור צהבהב,  קצת פחות בוהק מכרגיל. אינני יודעת מה הכוכב ההוא,  אבל ראיתי אותו גם בכל הצילומים שהועלו לרשת מאתמול בלילה.  אני אוהבת לחשוב שזה כוכב נֹגַהּ.  בכלל אני אוהבת את המילה הזאת,  את הצליל שלה ואת משמעותה, ואת האור שכאילו זורם ממנה, לאיטו.  ואת ניקודה (עם מפיק!),  ואת השם הזה,  של אנשים וכוכבים.

הרחובות היו די ריקים,  פרט לצעירים שהיו בדרכם לבילוי ליל שבת,  וכמה מבוגרים עירוניים תמהונים כמונו,  שירדו לרחוב בכפכפים ומכנסיים קצרים,  עם סמרטפונים-מצלמים או בלעדיהם,  ונשאו עיניהם השמימה.  ראש המשפחה התעצל לקחת מצלמה,  ומצלמת-הסמרטפון התגלתה כלא מספיק מתוחכמת,  אבל אני אמרתי,  אין דבר,  העיקר שאנחנו רואים.

מדי פעם כיסו העננים את הירח ואז הוא נעלם מעינינו,  מותיר מאחוריו רק את נוגה(?).  שאז חשבתי,  הנה ליקוי בריבוע:  כדור הארץ מסתיר את השמש מן הירח,  והעננים מסתירים את הירח מכדור הארץ.  אבל אז נסעו העננים והירח שב ונגלה,  והשמיים לבשו גוון כחול כהה,  עמוק מאוד,  ועם הוורוד של הליקוי זה היה ממש מושלם,  בדיוק בשילוב הצבעים שאני אוהבת.

טעימת-סמרטפון לקינוח,  באדיבות ראש המשפחה.  אפשר להקליק להגדלה.  ואיך מתאים לי שנוגה(?)  יצא יותר ברור מהירח:

dav

מודעות פרסומת

ירֵחים

את ליקוי הירח של הלילה פיספסתי.  שעות לא נוחות לצפייה,  וזה.  אבל באחת אחר חצות,  לפני כיבוי אורות,  עוד ראיתי אותו,  טרם ליקויו,  ממרפסת האמבטיה. אני תמיד אומרת שאור הירח דומה לפנינים,  אבל באחת אחר חצות הוא נראה  כמו יהלום בוהק.  כל כך מאיר.  הסתנוורתי.

הבוקר,  כשקמתי,  התבשמתי מכל הצילומים באתרי החדשות,  בפייסבוק,  אפילו בגוגל פלוס (וכרגיל,  כמי שאינה יודעת לרשום,  אני מתבוננת בתמונות דו-מימדיות ותוהה מהו הדבר העלום הזה שמאפשר לנו לראות בתוכָן את התלת-מימד).  נוכח כל הדיווחים,  הצטערתי שלא כיוונתי את השעון המעורר להרפתקת-שחר.  אף שהבנתי שבארץ העננים קצת הפריעו.  אבל זה כל כך מושך את הלב לדעת שבכל העולם (כמעט) צפו וראו את אותה תופעה.

וזה מתחבר לי לסרט שראיתי ביום שישי בערב (Interstellar),  על מסע-בין-כוכבים לצורך חיפוש כוכב-מחליף-לכדור-הארץ.  הסרט הזה השאיר בי רושם עמוק (בזכות הסיפור,  בזכות הרלוונטיות שלו,  בזכות המוזיקה,  בזכות המיסתורין, בזכות דילן תומס [Do not go gentle into that good night/…Rage, rage against the dying of the light]). אני חייבת לראותו שוב.  מצאתי את הפסקול שלו ביוטיוב.  למעוניינים ולסבלנים אני ממליצה על שש הדקות שמתחילות ב-36:43 .  קטע טורד מנוחה במקצת,  אבל יפהפה ועתיר מסתורין,  כמתבקש.
כאן.