חיבה ודמיון

(אזהרת ספוילרים וכו')

ב-גינת בר מצליח מאיר שלו לדמיין שיחות של בעלי חיים,  צמחים ואפילו דוממים.  למשל את הזרעים הטמונים באדמה ומתדיינים ביניהם אם זה הזמן הנכון לנבוט או לא ("אני יכול לשמוע את השיחות החרדות מתחת לפני האדמה:  לנבוט? עכשיו? מישהו שמע במקרה תחזית? לחכות לעוד גשם?  לחכות לשנה הבאה?" [עמ' 194])

כך גם בפרק על הפרוקרסטינציה ועל הלגלוג,  שם הוא מספר איך הציל שני זרעים של רקפות שנפלו ונעלמו מתחת לשולחן הכתיבה שלו,  ואיך הוא יודע שאחרי שיזרע אותם והם ינבטו והרקפות יפרחו,  הוא יוכל לזהות את השתיים האלה שהוא הציל,  והן תודינה לו.

אבל,  כאמור,  אפילו דוממים:  למשל "השיחות של הגרביים שחזרו מנסיעה לחו"ל עם הגרביים שנשארו מונחים במגירה" (עמ' 201).

שלו מסביר את כל זה בכך שאיננו איש מדע,  ומשום כך הוא מרשה לעצמו "לשער לא רק השערות אלא גם רגשות" (עמ' 194).  אבל אני חושבת שזה גם בגלל שיש לו טונות של חיבה ושל דמיון.

כל פרק בספר הזה הוא פנינה,  וכל ערב,  לפני השינה,  אני קוראת פנינה אחת.

מודעות פרסומת

כדי שאלוהים יבין

בלילות האחרונים אני חולמת הרבה על בנייה,  בניינים,  מסדרונות,  פתחים ומעברים.  זה מוזר למדי,  כי אין לי איזו נטייה ידועה לאדריכלות.  אולי זה קשור למהומה הבלוגוספרית האחרונה  –  סגירת ישרא שמשפיעה על כולנו,  והמעברים לפלטפורמות חדשות שנגרמים בגללה.  בלוגים חדשים מוקמים ונבנים עכשיו כל העת,  והם סוללים את דרכם בשבילֵי הבלוגוספרה.  מטבע הדברים,  זה גורם גם לי לחזור ולהרהר איפה הכי טוב.  זה מסוג השאלות שאין עליהן תשובה ברורה,  מלבד התשובה הרגילה המוכתבת על ידי כוח האינרציה:  הבית הנוכחי,  שעוד מעט ימלאו שלוש שנים למגוריי בו,  איננו נקי ממגרעות  –  אבל הוא בכל זאת בית.

בלי קשר,  ועם ספויילרים:

[אגב,  את עניין הספוילרים אף פעם לא הבנתי.  זה באמת חשוב בנוגע לספרים?  אפילו לספרים נטולי עלילה לחלוטין? לא משנה.]

בפרק 'תפילת הגשם' שבספר גינת בר מטפל מאיר שלו בנושא כאוב במיוחד במקומותינו:  המחסור במים.  דומה שהוא תמיד רלוונטי ואקטואלי,  במיוחד השנה.   הפתרון לבעיה הוא כמובן תפילה, ולמרבה המזל  "בדרך כלל אזרחי ישראל ערים למחסור במים,  וגם מי שאינו דתי מתפלל לגשם" (עמ' 118).

אלא שהתפילה,  אם רוצים שתהיה אפקטיבית,  חייבת להיות מנוסחת כהלכה  –  ומשום כך צריך לפרט בה בדייקנות  "את סוג הגשם הרצוי,  מִשכו ומקומו,  באופן שאלוהים יבין" (עמ' 121).  במקרים שבהם אלוהים אינו נענה לתפילותיו בנידון,  מתוודה שלו שהוא איננו מהסס לפנות גם לזאוס ולבעל,  כי הוא "בעד עקרון התחרות" (עמוד 121).

מה שמזכיר לי את פנייתי שלי לאלוהויות השונות לפני החתונה של הקטנה    –  דווקא לא בהקשר של תפילה לגשם נוכח הבצורת-הגרועה-מזה-ארבעים-שנה-שעליה-הוכרז-לאחרונה,  אלא סתם בבקשה לסדר לנו מזג אוויר נסבל בצהרי יום קיץ.  כי בין כל הכל-יכולים האלה,  יש סיכוי שמי מהם יתרצה ויתנדב לעזור.  ואם לא יועיל,  לא יזיק.

מה אני אוהבת בכל הנ"ל?  שלמרות הציניות המגַחכת שיש בזה,  יש כאן בכל זאת גם איזו אמונה תמימה ונקייה שאפשר לפנות לעזרה ושיש גם סיכוי לקבל אותה מדי פעם.  ושהשמיים לא תמיד ריקים.

ובאמת אחרי שקראתי את הפרק ואהבתי אותו ירד כאן אתמול מבול לא רע.

ושוב ידיים

אם אני לא אכתוב כל הזמן פוסטים על גינת בר של מאיר שלו,  איך ידעו שאני אני?

אז מה שקראתי אתמול (ספוילרים וכו') היה הפרק 'איטליה בגינה',  שבו נמסר גם מתכון לרוטב מרווה בשביל הפסטה.   ההוראות הרלוונטיות לפוסט הזה הן כדלהלן:  צריך "חופן עלי מרווה טריים,  ישר מהגינה.  אם שולחים אל הקטיף ילד,  עדיפים חופניים,  ואם ילד קטן  –  שלושה חופנים" (עמ' 107).

אני לא מתה על פסטה ולא זוכרת מה טעמה של מרווה (בושות,  עדה ק.)  –  אבל המתכון,  מסיבות ברורות*,  מצא חן בעיניי.

_______________
(*וככתוב בסוף הפוסט הזה)

באותו עניין

בדיוק אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם הגעתי לשני פרקים יפהפיים בגינת בר: 'לילה בגינה' ו-'זמר נוגה' (זהירות,  ספוילרים).  שניהם עוסקים בקולות הלילה,  ולכן איכשהו קשורים לפוסט הנ"ל.  בפרק הראשון מבין השניים כתוב,  ש"הלילה הוא ממלכת הקולות ואת עיקר ההתרחשויות הליליות קולטות האוזניים" (עמ' 97). ובשני מתואר השָׂעיר המצוי, שהוא סוג של ינשופון חולה אהבה.  בלילות הוא שר אל אהובתו שטרם נמצאה לו,  והגנן מקשיב לו.  בסוף הפרק מדמיין שָלו שהנה מגיעה ינשופונת כמענה לתפילת/שירת החיזור,  ושהשעיר המצוי אינו יודע את נפשו מרוב נחת. "וכל זה אצלי בגינה,  ממש מעל לראש," מתמוגג הגנן לסיכום (עמ' 102).

אכן,  יש סיבה להתמוגג.  זה פרק ממוגג במיוחד.  בגללו אני מפרסמת פוסט יום אחרי הפוסט הקודם,  למרות שאני בדרך כלל לא חוטאת בזה.  אבל הייתי מוכרחה.

תמורות

הבלוג שלי מישראבלוג היה מגובה אצלי על קבצים כבר מזמן.  עכשיו כשקדחת הגיבוי אחזה בכולם נוכח הסגירה הממשמשת ובאה,  וכשהתברר שאפשר להעביר את קובצי הגיבוי מן המחשב לוורדפרס  –  נדבקתי גם אני בהתרגשות הזאת.  לכן פתחתי כאן בוורדפרס בלוג נוסף,  מיוחד לגיבויים,  ניסיתי ונסיתי לגבות עליו את בלוגי הישן מישרא  –  ולא הצלחתי.  כשכבר כמעט נואשתי הפנתה אותי מניפה לבלוג של צ.,  שבו היו הסברים מפורטים מאוד על שיטת העבודה המומלצת (אי אפשר לקשר לשם היום כי האתר של ישרא נעלם,  בשאיפה ישוב מחר).  עקבתי אחר ההוראות עקב בצד אגודל,  ואחרי חריקות ותקלות אחדות זה הצליח לי סוף סוף.  עכשיו יש לי כאן בוורדפרס בלוג נפרד לגיבויי ישרא. אני מניחה שלא תהיה בו הרבה תנועה,  שהרי לא יקרה בו שום דבר חדש,  כי הוא בסך הכול מחסן.  אבל הפונקציה של החיפוש עובדת בו יפה,  כך שאם ארצה לחפש איזה פוסט ישן ומאובק שלי,  אוכל למצוא אותו בקלות על מדף זה או אחר   –   מה שלא יכולתי לעשות כשהכול היה מגובה רק על קבצים.

היות שיש לי אופי חקרני,  ויש שיאמרו דקדקני וטרחני עד מוות,  אני שוברת את ראשי בניסיון להבין מדוע לא הצלחתי לגבות לפני שהגעתי להדרכה ההיא של צ. (ותודה לצ.! ולמניפה!),  הרי עשיתי גם קודם את אותו הדבר.  ההסבר היחיד שעולה בדעתי (לתועלת מי שאולי עוד מתחבט באותן בעיות) הוא שניסיתי כל הזמן לשמור את הקבצים על המחשב שלי לפני העלאתם לוורדפרס  –  וכנראה שמרתי אותם בפורמט לא נכון.  עצתה של צ. הייתה לא לשמור את הקבצים במחשב,  אלא להעבירם לוורדפרס ישירות מתיקיית ההורדות.  יכול להיות שזה ה-catch.  מצד שני ייתכן  –  כפי שהילד שלי הטעים בפניי לא אחת ולא שתיים  –  שכשאני מדברת על ענייני מחשבים אני משתמשת במילים שאני בכלל לא מבינה את פירושן. אז ראו הוזהרתם,  יכול להיות שההסבר שהצעתי זה עתה היה בגדר קשקוש בלבד.

כמעט בלי קשר:
כשהתחלתי לקרוא את הפרק 'עונות' בספר גינת בר של מאיר שלו,  חשבתי שהנה נפלתי על פרק משעמם.  וזאת לדעת:  יש הטוענים שהספר כולו משעמם במקצת  –  כנראה משום שהוא נטול עלילה.  אבל בדרך כלל זה לא מפריע לי.

בקיצור,  בסוף הסתבר שלא רק שהפרק איננו משעמם,  אלא שהוא כולל גם עיסוק בשמות החודשים  –  הלועזיים והעבריים (שגם הם לא עבריים),  ונדרש אפילו לכתובת העתיקה הידועה בכינוי לוח גזר,  מן המאה העשירית לפני הספירה.  מדובר בלוח שנה חקלאי עם שמות (עבריים?) עתיקים של ירחים=חודשים  –  ולחשוב שבמאה העשירית לפני הספירה היו חקלאים כותבי עברית באזור של לטרון בערך,  זו לא מחשבה של מה בכך.  אני תוהה,  ברוח הימים האלה,  אם היה להם בכלל מספיק גשם.  היות שיוצא לי לא פעם להתייחס לכתובת הזאת בשיעורים שונים שלי,  שמחתי למצוא את אזכורה בפרק הזה.

איך שלא יהיה,  בתום הדיון על תמורות העונות,  החודשים והשעות, מגיעה פתאום תפנית,  או שמא רק חצי-תפנית  –   בדמות המשפט היפה ביותר בפרק (זהירות,  ספויילר).  זה קורה ממש בסוף, כששָלו מציין,  במידה רבה של השלמה:  "גם בעוד כמה שנים אזרע [בגינה] חצבים,  אבל כבר לא אראה אותם פורחים" (עמוד 83).

בום.

כי הכול מתחלף:  שעות וחודשים ועונות-שנה ושנים,  חצבים ואנשים,  גינות וגננים  –

וגם בלוגוספירות.

צודק אבל חכם

בין לבין יוצא לי לקרוא פה ושם פרק או שניים מגינת בר של מאיר שלו,  העוסק בגינת צמחי הבר שהוא מטפח במסירות.  כל פרק מוקדש ליסוד אחד ממרכיביה (פרחים,  עצים,  כלי עבודה,  מזיקים, נופים ועוד).  מעבר לציורים היפים של רפאלה שיר, אהבתי (בינתיים) גם את הפרקים שקראתי.  יש בהם משהו נינוח ומחויך ומתובל בהרבה חכמת חיים.

בשבוע שעבר הגעתי לפרק על החולד.  הוא היה כל כך משעשע שהתחלתי לצחוק בקול רם אף שהייתי לבדי בחדר (יש בזה משהו מביך למדי,  שהרי הצחוק אמור להיות,  כך נדמה לי,  אירוע חברתי).

לפני כן לא ידעתי כלום על חולדים (אין לי מושג אפילו איך להגות את המילה הזאת). נדמה לי שנתקלתי אי-אז בחולד רק בסיפור על האצבעונית(?) הזעירה והקסומה ששטה על עלה על פני המים.  היה שם איזה עניין עם חולד (נדמה לי) זקן ומרושע שחפץ לשאת אותה לאישה  –  תוכנית מעוררת חלחלה שאינני זוכרת אם יצאה לפועל.

אבל מן הפרק בספרו של שלו (זהירות,  ספויילרים) למדתי שהחולד הוא "יצור מכוער וסומא בגודל של בטטה" שחי מתחת לאדמה,  חופר מנהרות ומחסל שורשים ופקעות של פרחים שהגנן אוהב.  באופן זה הוא הורס צמחים וגינות,  ועל כן יצאו לו מוניטין של אימת הגננים.

מאיר שלו ניהל נגד החולד קרב איתנים שבו הפעיל כל מיני שיטות אלימות והרסניות שפגעו בעיקר בו עצמו ובגינתו.  הוא הפסיד בקרב,  משום שהחולד,  אף שהוא סומא בגודל של בטטה,  הוא חיה חכמה ומנוסה שהצליחה להתחכם לגנן הנלהב ולהתגבר על כל תחבולותיו.

עד שהגנן החליט לוותר.  תחילה הרהר בעצב שבמלחמתו-עתירת-הנזקים נגד החולד, הוא עצמו הפך לבעל חיים מזיק אפילו יותר מיריבו התת-קרקעי.  ואז החליט להעביר את הצמחים בעלי הפקעות לאדניות,  שבפניהן החולד  חסר אונים   –  והניח את נשקו.  וכך הוא מסכם את הפתרון שבחר בו לאחר מלחמותיו הסוערות:

"קמתי,  ויתרתי על צדקתי,  מחלתי על כבודי וכבשתי את נקמתי…  מאז אני והחולד לא נלחמים אלא מנהלים סכסוך…   נכון,  לא מיגרתי,  לא ניצחתי,  והצורר ממשיך בשלו מתחת לאדמה.  אבל אני נהנה מפרחיי שמעליה,  אז מה רע?" (עמ' 50).

כמובן יש מקום לתהות אם שלו מדבר רק על החולד,  או שמא על הדרך הוא גם מביע את דעתו המאופקת על משהו אחר.  או שלא.  מי יודע.

מילים כתובות

בשתיים דובים של מאיר שלו, רותה אומרת לוורדה כל מיני דברים על כתיבה ועל ההבדל בינה לבין דיבור. למשל היא מספרת לה על "זוגות שמדברים בכתב כי על הנייר לא צריך לראות זה את הפרצוף של זה ולא שומעים את הצעקות".

לא עם כל מה שהיא אומרת שם אני מזדהה בדיוק,  אבל עם זה כן:
"מילים נראות אחרת משהן נשמעות."
ובעיקר עם זה:
"מילים כתובות אולי מחייבות יותר אבל הן גם יותר שקטות" (עמוד 37).

זה מדבר אליי ונראה לי נכון,  אם כי יש לפעמים מילים כתובות לא-שקטות שאני קוראת בכל מיני מקומות ואומרת לעצמי,  ישמרנו אלוהים מאיך שהן היו נשמעות אם היו גם אומרים אותן.