שניים שנסתיימו אתמול – גם מונדיאל וגם וימבלדון. הטור-דה-פראנס עוד סוער במלוא עוזו, אבל לפחות השניים הראשונים כבר מאחורינו.
משחקי הגמר של שניהם נערכו פחות או יותר באותה שעה, ואני הנחתי את שניהם מאחוריי (כי נו, כמה אפשר), והלכתי לכמה סידורים בעיר. המדרכות נראו לי קצת יותר ריקות ושקטות מכרגיל. אבל במדרכה שלפני אחד מבתי הקפה (או שאולי לא לגמרי בית קפה, כי מוכרים שם גם פיצות וסלסות[?]) התאסף ליד השולחנות קהל גדול בהרבה מן הרגיל. בקושי אפשר היה לעבור שם בדרכי הלאה. היו שני מסכים גדולים לתועלת הצופים, וגם כמה מאווררים ענקיים שהשפיעו מרוחם הטובה על סביבתם. אז הקהל צפה במסכים, ואני חשבתי שהצפייה הזאת בכדורגל בצוותא היא חמודה בהרבה מהצפייה המבודדת של איש-איש מול מסכו בבית.
אחרי שחציתי את הכביש והתקדמתי קצת הלאה משם, שמעתי שאגות גדולות מכיוון ההתכנסות, והבנתי שהובקע שער. האמת שלא היה לי כל כך אכפת מי הקבוצה שהבקיעה. למרות שהייתי קצת בעד קרואטיה, כי הם נראו לי קצת חמודים, ויש לי זיכרונות נחמדים מן ההֶרבַצקים הללו, מן הקיץ שעבר. אבל אני לא קנאית, גם צרפת זה בסדר (ואף מילה על הקארמה הרעה של ארגנטינה. טיפה שמחתי עליה, אבל אני לא מתגאה בשמחתי).
בערב ראיתי בטלוויזיה שבשאנז-אליזה וסמוך למגדל אייפל היו חגיגות סוערות ביותר ברוב עם. לעומתן היו שאגות השמחה בבית הקפה הנ"ל די מינוריות – אבל בכל זאת גם הן היו שמחות מאוד, ובתור קהל שאיננו ממש מעורב בעניין, ורק צופה מאי-שם בחום הלח של עיר חוף אפורה ומהבילה, תפקדנו יפה מאוד.
אשר לטניס – כבר הסבירו לי את הכללים וכבר הספקתי לשכוח כמה פעמים. במובן מסוים זה אפילו יותר גרוע מכדורגל, כי זה נמשך ונמשך עד אין סוף, כמעט. הכי התעניינתי בפרפר גדול למדי – לבן-ירקרק – שנקלע בטעות אל המגרש המקורה באחד ממשחקי חצי הגמר ולא הצליח למצוא את דרכו החוצה. המצלמה התמקדה בו כמה פעמים כשרִפרף בין השחקנים ועל הדשא, ואני תוהה מה עבר בראשו, אם בכלל עובר שם משהו. נדמה לי שחייו של פרפר הם קצרים במיוחד – יממה אחת בלבד, או בדומה לזה? ולהעביר אותם בשלמותם במגרש טניס נראה לי בזבוז איום. מצד שני, הוא זכה להנצחה ולתהילת עולם, ואולי השיממון של המשחק הוא מחיר שראוי לשלם לשם כך. איך אמרה אמי תמיד? מי יודע, אף פעם לא הייתי פרפר.
בלוגיעדה 