לא כל כך מהר

בהמשך לפוסט הקודם, נזכרתי בציטוט הראשון שאהבתי משל עמוס עוז: קראתי את מיכאל שלי כשהייתי כמעט ילדה, ולא הרבה הבנתי ממנו – אבל בין השאר אהבתי את דמותו הקומית של דוקטור אורבך, שהיה הרופא שטיפל בתחלואיהם השונים של חנה ומיכאל גונן, ושנהג לדבר אל מטופליו בלשון 'אנחנו' יֶקית (כנראה) ולקנח בפסוק שיעודד את רוחם.

חיפשתי את זה היום בספר, ומצאתי, בעמ' 149. אני מעתיקה לכאן קטע קצר מאחד המונולוגים הרפואיים שלו, ומדגישה את המשפט שנשא חן בעיניי כבר בילדותי והצחיק אותי במיוחד:

"אנחנו צריכים להמשיך לנוח עוד איזה ימים. לנוח הרבה מאוד. לא להתאמץ במחשבות. השינה היא התרופה היותר טובה. במובן מסוים, השינה היא גם-כן המצב היותר-טבעית אצל בן-אדם. הכאבי-ראש אינם צריכים להפחיד אותנו. מול המיגרֶנה נצא חמושים באספירין. המיגרנה איננה מחלה עצמאית. דרך-אגב, בן-אדם לא מת כל-כך מהר כפי שאולי נדמה לנו במצב-רוח קיצונית. רפואה שלמה."

איכשהו, למרות צוק העיתים והעצב על דאבדין ואווירת הנכאים הכללית שהשתלטה על מקומותינו לקראת הבחירות, יצא פוסט די אופטימי. והתודה לדוקטור אורבך.

מודעות פרסומת

חנה ואני חושבים

מסתבר שחמישים שנה מלאו עכשיו להופעת הספר מיכאל שלי של עמוס עוז.  לכבוד התאריך הזה פורסם במוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ' (בחמישה באפריל) מאמר יפה שכתב עמוס עוז ('אז איפה את עכשיו') ובו הוא פונה למבקרי הספר ומבקש מהם:  "שחררו קצת… אל תרתמו את הרומאן הזה,  אל תרתמו שום רומאן,  למשוך כמו פרד צולע את כל העגלות המלאות או הריקות [של האידיאולוגיות השונות]".

למיטב ידיעתי זו הפעם הראשונה שעוז מגיב לביקורות,  וטוב שכך:  לא נראה לי שסופרים צריכים לנהל דיאלוג עם מבקריהם. אבל לזכות המאמר הזה ייאמר שהוא לא מצטדק ולא שולח את המבקרים 'לקרוא שוב כדי להבין יותר טוב',  שזה לדעתי נוהל מרגיז במיוחד.

סמוך להופעת הספר מיכאל שלי  קנתה אותו אמא שלי וקראה אותו.  אני זוכרת שהיא מאוד התרשמה ממנו ותהתה איך ייתכן שגבר צעיר כל כך יודע מה מתרחש בנפשה של אישה מבוגרת ממנו (אבל האם הייתה חנה באמת מבוגרת ממנו?).  היות שהייתי אז תולעת ספרים של ממש (כבת שתיים עשרה),  הסתקרנתי וקראתי גם אני את הספר.  לא את כולו הבנתי,  אבל אהבתי אותו וחזרתי וקראתי אותו (או חלקים ממנו) פעמים רבות מאז.  את חנה גונן לא הבנתי כלל,  אבל למרות הכול חיבבתי אותה  –  ואפילו את מיכאל, שהיה בו משהו עצי ודמוי-לפת, למדתי לחבב.  מאז,  בכל פעם שאני עוברת ליד טרה-סנטה בירושלים,  אני חושבת לעצמי:  הנה,  כאן,  על המדרגות,  הם נפגשו.

אני נגד פסיכולוגיזציה על דברים שאני לא יודעת  –  אבל אחרי שקראתי גם את סיפור על אהבה וחושך,  שיש בו יסודות אוטוביוגרפיים רבים,  חשבתי לעצמי כך (בתשובה לתהייתה של אמי):  שמי שגדל עם אמא כמו אמו של עמוס עוז,  ואחר כך עם אובדנה הטרגי,  יכול אולי להבין כל מיני דברים שאנשים אחרים מבינים רק בגיל מאוחר יותר.

המאמר שפורסם עכשיו ב'הארץ' הזכיר לי שוב למה אני אוהבת את הכתיבה של עמוס עוז:  כי היא ממוקדת,  בלי פטפוטים מיותרים,  בלי הטפות מוסר,  ועם הרבה חמלה והומור,  אפילו כזה שמופנה כנגד עצמו.  אהבתי את העובדה שחנה גונן עדיין חיה בכתיבה שלו  –  עד כדי כך שהיא שותפה לו בכתיבת המאמר:  "חנה ואני באנו להפציר בכם… ,  חנה ואני אוהבים לקרוא…".  לקראת סוף המאמר הוא אפילו פונה אליה ישירות:
"אני כל כך מקווה שאחרי שהספר שלנו נגמר את הלכת לעבוד באיזה מקום ושהעבודה היטיבה אתך.  אני מקווה שלך ולמיכאל נולדו עוד ילדים. אני מקווה שאולי חידשת את לימודייך.  אני מקווה שהבן שלכם,  יאיר,  עדיין בארץ ועדיין אוהב אותה…".

גם אני מקווה שסוף הספר לא היה סוף פסוק בשביל הקשר בין חנה ומיכאל שלה.  אמנם הם לא באמת התאימו זה לזו,  ומיכאל באמת היה עצי במקצת ודמוי-לפת  –  אבל בכל זאת היה איש טוב,  ואת מה שהוא לא הבין הוא דווקא התאמץ מאוד להבין,  וזה לא דבר של מה בכך.  ולכן אהבתי את סיום המאמר,  שנכתב בזו הלשון:
"אני אפילו מאחל לכם,  חנה שלי ומיכאל שלי,  שלפחות בטיפ-טיפה מן הפנטזיות הנ"ל [שנזכרו בפסקה הקודמת של המאמר],  אתם אכן התנסיתם,  ויצאתם בשלום.  הלוואי על כולנו ואמרו אמן."

אז הלוואי,  ואמן.