גמרתי אומר, וכו'

מי שעקבו אחרי הפוסטים של הימים האחרונים יכולים אולי לנחש מה תהיה השורה התחתונה של הפוסט הזה.  אבל לפני שאגיע לשורה האחרונה עוד אספר על עיניים כחולות מדי של מירה מגן,  שהיום הגעתי לסופו.  אכתוב למשל על סימונה,  שאין לה הרבה ימים של שמחה,  אבל זר אחד במכונית חשוכה נהג בה יפה,  וסימונה,  שהיא "בראשיתו של היריון ומחפשת נקודות זכות לעולם וראָיות לטובו",  מציינת את הנ"ל לטובה.  "העובר הזערורי אמנם לא ביקש ממנה להצדיק את בריאתו אבל מי יודע,  אולי יבוא יום אחד וישאל, למה הבאת אותי לעולם, ותגיד לו כי חשבתי שהעולם הוא מקום לא רע,  הנה,  יש לי כמה הוכחות. …אתה רואה תינוקצ'יק,  פה ושם ישנן תגליות ששווה להיוולד בשבילן" (עמוד 229).

ועוד אספר על מה שכתב יגאל שוורץ על הכריכה של הספר   –  על כך שהדמויות בו "מוארות"   –  כמו בספרים קודמים של מירה מגן   –   "באור של חסד.  אך כאן,  לראשונה באורח מכוון ובולט,  אור זה אינו מטשטש סדקים וחולשות החורצים את חייהן."  לא יודעת אם לראשונה או לא,  אבל זה נכון.  ומצד שני,  זה רק מעצים את אור החסד.  למשל,  בסיום,  כששניים עומדים בחצר,  מאוחר בלילה,  מתבוננים בשמיים ומחפשים כוכבים ולא מוצאים אף אחד:  "עמדו דמומים וחבוקים וחיכו ואחרי שעה ארוכה הבחינו בבוהק נקודה חיוור,  אור מהבהב זעיר נוסע מצפון השמיים לדרומם ואף שידעו שזה מטוס אמרו,  הו,  הנה כוכב" (עמוד 270).  שזה, בקליפת אגוז,  בשבילי,  סדק עמוק שהואר באור חומל של חסד.

ועכשיו לעצם העניין:  גמרתי אומר להפסיק את הדיווחים המרוצים היומיים בבלוג.  זו לא בעיה בשבילי להמשיך לשרבט אותם במחברת,  או בפנקס,  והאמת היא שאני עושה זאת תמיד,  במידה זו או אחרת.  ולא רק במחברת.  גם לפני פרויקט פוליאנה היו בבלוג הזה לא מעט דיווחים כאלה (וזה למרות שאני מטבעי אדם מתלונן,  ומי שלא מאמין,  שישאל את האיש שלי.  אבל בבלוג,  הקטגוריה 'טענות ומענות' כמעט ריקה).  איך שלא יהיה,  נוכחתי לדעת שדיווח יומיומי בבלוג פשוט גוזל יותר מדי זמן:  לבחור מתוך המחברת מה כן ומה לא,  להקליד,  לארגן,  להגיה,  לסמן קטגוריות ותגיות, לפרסם,  לוודא שוורדפרס לא טעה בכלום, לשחרר תגובות שהוא הכניס להסגר (הו,  וורדפרס ושגעונותיו),  ועוד כהנה וכהנה   –  והנה כמעט עבר יום וצריך להתחיל הכול מהתחלה.

בקיצור,  אני לא מספיקה.  אז אני חוזרת למתכונת הרגילה שלי: פלוס-מינוס שני פוסטים בשבוע.  ואני מאמינה שהם יכללו גם דברים פוליאניים.

והנה פריט פוליאני לנחמה:  לא עמדתי בפרויקט מאת הימים,  אבל התמדתי בו עשרה ימים,  שהם עשרה אחוזים,  והיה לי גם פוסט טרום-יום-ראשון,  ועוד הפוסט הנוכחי,  שהוא פוסט פוסט-יום-אחרון,  ובסך הכול 12 מתוך 100,  שזה,  בשביל עצלנים חלזוניים כמוני,  הישג לא רע לגמרי.

מודעות פרסומת

היום החמישי

(מתוך מאת הימים)

שוד ושבר,  פספסתי אותו.  כבר אחרי חצות,  סינדרלה.  אז הנה, באיחור:

1.  הפרק השבועי של 'שטיסל',  בחמישי בערב בערוץ הראשון:  אני לא מאמינה כמה הסדרה הזאת מוצלחת.  רֶב שוֹלם מלמד את ילדי החיידֶר על תנועת כוכבי הלכת סביב השמש   –  תמונה בלתי נשכחת.  האיש שלי אומר לי:  כבר כל כך התרגלתי לראות את דובל'ה גליקמן עם זקן,  אני כבר לא זוכר איך הוא נראה בלי.   וכמה טוב הוא משחק שם.

2.  ושוב מירה מגן ב-עיניים כחולות מדי, על המילים:  "…אבל צריך לומר משהו אז אומרים,  כשאין קיר להישען עליו עושים מהמילים קיר,  תערובת של טיט וסיד וכלום,  מריחה שמצפה את הריק" (עמוד 180).  זה לא ציטוט משמח,  אבל טוב שיש מי שיודעת לכתוב את זה ככה.

3.  אחה"צ ראיתי שוב חלקים מ-Awakenings ('התעוררות'),  שזה אולי הסרט העצוב ביותר שראיתי מימיי,  ועם זאת אחד האופטימיים ביותר.  כשהרופא (רובין ויליאמס) שואל שם את עצמו איזה מין חבר טוב הוא,  שנתן לחברו חיים ואז לקח אותם בחזרה,  הוא נענה:  אבל לכולנו ניתנים חיים ואז נלקחים מאתנו.  לא זכרתי את המשפט הזה למרות שראיתי את הסרט המון פעמים.  אני אוהבת אותו (את המשפט,  לא רק את הסרט),  כי מה שהוא אומר,  בעצם,  זה שלמרות שמראש ידוע שנפסיד,  זו לא סיבה מספיק טובה לא לנסות.

היום הרביעי

(מתוך מאת הימים)

1.  ספיח מהיום השלישי,  נזכרתי פתאום:  התלמידים מטעינים את הסמרטפונים שלהם בשקעי החשמל שליד עמדת המחשב שלי בכיתה.  הסמרטפונים הנטענים לצדי (בדרך כלל שניים או יותר) מזכירים לי עדרים שמצטופפים ליד השוקת.  שותים חשמל.  מעוררים חיוך.

2.  ב- עיניים כחולות מדי של מירה מגן יש כל כך הרבה דברים יפים,  שקשה ממש לבחור על איזה מהם לספר.  אם לא ארשום לעצמי,  אשכח.  מצד שני הרי אי אפשר לשבת ולהעתיק את כל הספר.  אז הנה מקבץ קטן (מעמודים 179 – 180):  "…והיא קיוותה שכל האושר הזה הוא לא הריונו של הצער הבא,  כאילו ברחמה של כל שמחה צנופים העוברים של העצב הבא"   –  שזה לא משפט מאוד משמח,  אבל מיד אחריו כתוב ש"אדים מלוחים עלו מהים ומילאו את האוויר והשמש החלה לשקוע והגיפה עצמה במסכים ורודים כהים ומנקודת הזמן והמקום ההם קל היה להאמין שהטוב הזה יהיה רצוף וקבוע",  שזה קצת תיקון לקודם.  שעת חסד. ואז מחשבה שהיא קצת זרה לי ובכל זאת אני מבינה אותה: "השקט היה אלים ובלתי נסבל יותר מכל דיבור."  איך זה קשור לימים המרוצים? לא קשור.  שוב נִסְחַפְתְּ,  עדה ק.

3.  התברר לי היום שאני לא מצליחה להתמיד בכעס הרבה זמן.  זה פוגם בתמונת האופי העקבי שבניתי לעצמי (כלומר,  מה שבניתי זה התמונה,  לא האופי),  אבל אולי זו פגימה משמחת.

וביום הראשון

(של מאת הימים המרוצים)

  1. מירה מגן (אלא מה?):  עיניים כחולות מדי,  עמוד 155:  "לכל יום מחורבן יש לילה ששם לו סוף,  יהיה בסדר,  כדור הארץ מעביר דף."
  2. רקפות (אלא מה?):  בתוך הסדום ועמורה של כביש אחת הצלחתי לזהות מרחוק גם רקפות.  בין כל הבולדוזרים והררי הכורכר,  הן עוד שם.  וגם בעבודה    –     מושבונת של רקפות ליד השביל, ממש בסמוך למדרגות היורדות ליציאה של הרחוב הראשי. בסוף היום אני יורדת במדרגות,  והרקפות עוקבות אחריי מלמעלה במבטיהן המורכנים. כאילו התאספו לנופף לשלום.
  3. בעיפרון (אלא מה?):

רקפות מרץ 2016

עדיין זרה ורואה

עדיין קוראת את  עיניים כחולות מדי של מירה מגן.  יוהנה הרומניה עדיין גונבת את ההצגה מכולם.  עדיין זרה ורואה. וכך היא חושבת בעמוד 70,  כשהיא עומדת על הגג "ומתקרבת כך אל השמיים":

"היא הודתה לאלוהים על מה שיש,  הזכירה לו את מה שאין ושיבחה את מיליארדי הכוכבים שמצטופפים בשמיו ויודעים כל אחד את מקומו.  בני האדם יכלו ללמוד משהו מהם אילו נשאו את עיניהם למעלה מפעם לפעם.  היא לא באה ללמד את אלוהים,  אבל העולם היה צודק יותר אילו חולקה אדמת הכדור הזה לריבועים שווים לכל נפש ובני האדם היו מקבלים בלידתם את הריבוע שהוקצה להם ומחזירים אותו לאלוהים במותם.  שטויות,  זה לא היה עובד,  לתושבים של הכדור הזה יש עיניים גדולות ואלוהים כנראה יודע עם [מי] יש לו עסק."

המממ.  תיאולוגיה וסוציאליזם כרוכים זה בזה ומסתדרים לא רע ביחד.  לפחות בתיאוריה.    בשביל הסוציאליזם מהסוג הזה,  מסתבר,  אלוהים אפילו לא  צריך למות.

בהמשך לקודם, ועוד

בטורו השבועי בהארץ (יום שישי, 12 בפברואר) נדרש בני ציפר הפעם לסוגיית הח"כים הערבים שנפגשו עם משפחות המחבלים.  ציפר כותב כבר הרבה זמן מאמרים שמוציאים את השמאל הישראלי מדעתו מרוב רוגז.  ראיתי אפילו שהתארגנה נגדו מחאה (משמאל) הדורשת להגלותו מן העמוד האחורי של העיתון אל עמוד הדעות,  שנחשב,  כנראה,  פחות נחשק.  אבל דומה שעורך הארץ עומד בינתיים בפרץ,  כי ציפר ממשיך לפרסם את מאמריו במקומו הקבוע (וזוכה אפילו לאיור מלַווה מדי שבוע).

אני מודה שאותי הוא בדרך כלל משעשע.  בעיניי הוא לא באמת קרנף,  כפי שאוהבים לטעון  –  הוא סתם ילד רע,  ומה שחשוב יותר  –  הוא ילד משועשע.  בדמיוני אני רואה אותו יושב בכורסתו,  משלב רגל על רגל,  ומתפוצץ מצחוק.  על כולם.  על כולנו.  בעצם,  גם על עצמו.  מדי פעם,  ולאו-דווקא לעתים רחוקות,  הוא גם אומר דברי טעם,  ואפילו מעז להתעקש לחרוג מהמשבצת ולהיות מקורי (אף שיש לו נטייה להסתבך לפעמים בטיעוניו-הוא ולהרחיק לכת עד כדי כך,  שאי אפשר עוד ליישר את סבך הפיתולים של רעיונותיו ולחלץ מתוכם את הנימוק ההגיוני).

איך שלא יהיה  –  לא הייתי כותבת על זה לולא מצאתי בטורו האחרון משהו שקשור בעקיפין לפוסט הקודם שלי. בגדול, ציפר טוען שם שהח"כים של בל"ד לא באמת מייצגים את הציבור הערבי-ישראלי בכללותו,  ושהערבים ישראל, ש"סיפורי שהידים מעניינים אותם כשלג דאשתקד", רוצים ברובם רק להשתלב ולחיות בשקט.  "לעזוב אנשים בשקט   –   זהו סוג של חירות דמוקרטית שלא שמים לב אליה מספיק," כותב שם ציפר,  ובצדק.  והוא מתגולל על "הנשמות הטהורות מהשמאל היהודי" שדורשות מן האוכלוסיה הערבית בישראל "לנפנף בזהותה הערבית" ולהזדהות עם בל"ד.  כי "את הפריבילגיה הזאת,  לשקוע בייאוש מתוק וניהיליסטי ולבלות את היום סתם בקניון,  הישראלי ממדור הנשמות הטהורות לא מוכן להרשות לערבים" (ההדגשות שלי).  המממ.  אולי יש בזה משהו.

אז הנה,  שוב,  יאוש מתוק בקניון.  אולי גם בני ציפר קורא את מירה מגן,  מי יודע.

*

ובלי קשר לנ"ל:
התאונה הזאת של האוטובוס,  אתמול בערב,  בכביש אחת,  בין לטרון וענבה:  פעמיים עברתי שם אתמול  –  בבוקר ואחר הצהריים  –  באוטובוס.  ושוב,  כתמיד,  חשבתי,  כמעט בדיוק שם,  אחרי לטרון בואכה ירושלים,  לפני הסדום ועמורה של שער הגיא  –  כמה ירוק שם הירוק,  וכמה גבוהים ודקים וצפופים הברושים על המורדות והפסגות,  וכמה דומות צמרותיהם לצריחים של כנסיות (כמו שכתבתי פעם כאן).

כל כך הרבה תפילות בואכה ירושלים,  ואף לא אחת מהן נענית.

זרה ורואה

ועכשיו  עיניים כחולות מדי של מירה מגן.  אני עוד ברבעון הראשון,  ובינתיים מי שגונבת שם את ההצגה היא יוהנה,  המטפלת הרומנייה.  העברית שמירה מגן שתלה בפיה היא מלאכת מחשבת בפני עצמה,  וההיגיון המוצק של תובנותיה מעורר לא פעם הערכה מחויכת.

למשל,  יוהנה על הישראלים:
"כמה שהמצב יותר קשה,  ככה לאנשים יותר טוב.  אין גשם,  אין מים,  כל הזמן פצצות וטרוריסטים ואוטוטו מלחמה,  והאנשים?  בקניון.  כולם בקניון" (עמוד 30).

זה מזכיר לי את הדיווחים האלה על מדד האושר.  מסתבר שהישראלים מדווחים על עצמם תכופות שהם מאושרים,  למרות הבלגן מסביב.  אולי משום תמימותם המופלגת שאינה מאפשרת להם לראות עד כמה הכול גרוע.  ואולי דווקא להפך  –  מפני שניסיון חייהם לימד אותם שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

כך או כך,  זה לא מונע מהם  –  כלומר,  מאִתָּנו  –  להתלונן רוב הזמן על כל מה שזז.
יכול להיות שהיכולת להתלונן היא אושר קטן בפני עצמו.

 

על מילים ועל דיבורים

הגעתי לסופו של  אחותו של הנגר של מירה מגן.  הסוף כתוב יפה כל כך,  שהוא מעלה דמעות בעיניים.  אבל לא אצטט,  מאימת הספוילרים.

מה שיפה בעיניי במיוחד בספר הזה הוא המעבר ההדרגתי של המספרת (אישה שהחיים היכו בה קשות) מסגנון כתיבה אדיש-לכאורה,  ציני,  קצת מרושע, כמעט רווי-שנאה  –  לעבר כתיבה שיש בה ההשלמה של מי שאינה יכולה עוד שלא לראות גם את היופי והשמחה שמסביבה.

ובאשר למה שיבוא אחרי סוף הספר,  היא אומרת:
"ומה יהיה?  ניתֵן לימים לדבר.  אם למרות הכול רוצים לומר מילה טובה לאלוהים,  אפשר לשבחו על שהעלים מאיתנו את העתיד,  ורק הזמן המתפרט לימיו ורגעיו יגלה לנו מה יש בו ומה אין" (עמוד 319).

אז א-פרופו הימים שידברו (ויש למירה מגן גם ספר שנקרא ימים יגידו,  אנה)   –   וא-פרופו מי שידבר,  ומי שלא  –   הקשבתי בימים האחרונים ביו-טיוב לכמה שירים של חווה אלברשטיין.  זה בעקבות הפוסט הקודם והמהומה שהתעוררה בגללו,  כאן ובמקומות אחרים:  רציתי לשמוע שוב כמה מִשִּׁירֶיהָ שאהבתי אי-אז   –   ונתקעתי,  כצפוי,  ב'פרח הלילך',  שבו נאמר,  בין היתר,  שמילים הן לאלה אשר אינם יודעים לומר אחרת.  והמסר הזה,  איכשהו,  התקבל על דעתי.

יצא פוסט סתום במקצת. לא נורא.  גם לא אֲפָרֵשׁ.

הנה.

קצרים ונמוגים

עוד משהו יפה מ-אחותו של הנגר של מירה מגן   –  הקטע שבו נאווה נזכרת בילד הקטן שהיה לה:

"רק למחרת בבוקר כשהייתי במרפסת האחורית הוא צץ פתאום ועלה ממצע התלתן בחצר, … כורע אל התלתן,  ובזהירות של כירורג משחיל מחטי אורן באגלי טל,  מעתיק טיפות שקופות מהעלה אל חוד המחט ועוצר נמלים בדרכן מכאן לשם ומשקה אותן.  … ואז הגיח חתול,  חצה בריצה את החצר, וילדי צלל חזרה אל גנזך הזיכרונות ונבלע בו" (עמודים  217 – 218).

צלל חזרה ונבלע בגנזך הזיכרונות.  כמה יפה זה כתוב,  וכמה ברורה התמונה וחדה, ולא מקושטת מדי, לטעמי.

בלי קשר,  בדרך לסופר היום ראיתי על המדרכה,  בין ערימות הפסולת המחכות לפינוי,  קופסת קרטון גדולה שמישהו קרע בה חלון ותלה עליו וילון מנייר דק,  ורוד.  גם כשהתרחקתי משם עוד תהיתי אם זה היה בית-בובות ישן או אולי תיאטרון-בובות שאבד עליו כלח,  וכמעט שיכולתי לשמוע את צחוקי הילדים שהדהדו סביבו אי-אז,  לפני שסיים את חייו ונמצא ראוי לפינוי ולמיחזור.

ועוד בלי קשר,  המסך של YNET מלא בדיווחים על הלוויתו של שמואל ראדה,  אביה של תאיר שנרצחה לפני תשע שנים.  הוא החזיק מעמד עד שנחנך אתמול  –  לאחר מאמצים רבים  –  בית כנסת על שם בתו,  ואז עזבו אותו כוחות החיים בבת אחת,  וגם הוא נמוג.

יצא פוסט עצוב,  לא ממש התכוונתי.

על הביטחון ועל הזהירות

(הודעת מערכת: קודם פרסמתי בטעות פוסט ריק.  עם כל מי שהוטרדו על כך במייל  –  הסליחה.)

כשקראתי ב-YNET בראשון בערב על השריפה שפרצה בבניין של 'בצלם' בירושלים, ועל החשד שמדובר בהצתה,  רטנתי אל המסך,  בזעף,  שרק זה היה חסר לנו עכשיו,  ושהייתכן,  ומה עוד יקרה, ומה זה שעובר על החוליגנים האלה שהשרפנוּת נתחבבה עליהם כל כך.   וגם שעכשיו בטח יאשימו בכך את אילנה דיין,  למרות שזו האשמה מגוחכת.  ואכן,  עוד באותו לילה התמלא הפיד שלי בפייסבוק בכל מיני האשמות,  כל אחת מהן נטולת-ספקות יותר מחברתה.  כולם ידעו בדיוק מה קרה ולמה,  וכמובן מי אשם בכך, ורק אני הלכתי לישון בתקווה נטולת-המילים שאולי-אולי יתברר שלא הייתה הצתה.  כי באמת,  יש לנו די והותר צרות גם בלי זה.

מתי שהוא לפני צהרי יום שני התברר שלא, לא הצתה,  אלא סתם קצר חשמלי שאין בו שום עניין לציבור.  שאז תהיתי:  האם מישהו מכל הממהרים-להיות-בטוחים של הלילה הקודם יגיד עכשיו 'אה, סליחה,  טעיתי'?   אופס,  הפלא ופלא,  לא.  על כל פנים,  לא שראיתי.

חבל לי שהשמאל הפסיד השבוע כל כך הרבה נקודות,  רובן סתם בגלל תגובות לא נבונות.  אבל בלי קשר לימין ושמאל,  אני לא מסוגלת להבין את האנשים האלה שתמיד בטוחים כל כך שהם יודעים הכול, עוד אפילו לפני שהוא קרה. אני כמעט מקנאה בהם, כי אני, בעיקרון,  כמעט אף פעם לא בטוחה בכלום.

מזכיר לי משהו יפה מאחותו של הנגר של מירה מגן:  נאמר שם על שלומי,  לא חשוב עכשיו מי הוא, ש"הוא מאלה שדורכים בעולם בזהירות" (עמוד 173).  ודווקא הסוג הזה של דריכה הוא ממש לטעמי.