על הדריכה הזהירה

(פוסט שמתחיל רע ונגמר יותר טוב)

אושרת קוטלר איננה כוס התה שלי. יש בסגנון שלה איזו שביעות רצון עצמית שאני לא מחבבת. אבל שלשום היא נקלעה שלא בטובתה לעין הסערה, ועל זה בכל זאת יש לי כמה דברים להגיד.

לא ראיתי את זה בזמן אמת, אבל מסתבר שבתום כתבה שעסקה בחיילי גדוד 'נצח יהודה' שהואשמו בהתעללות בעצירים פלסטיניים, היא אמרה משהו על הילדים שלנו שאנחנו שולחים לצבא הכיבוש ומקבלים אותם בחזרה בתור חיות אדם. אחר כך היא הסבירה והצהירה כך ואחרת, אבל זה לא מנע משערי הגיהינום להיפתח – ולעת עתה הם עוד לא נסגרו.

בשני דברים אני מסכימה אתה: האחד, שהחיכוך המתמיד עם אוכלוסיה אזרחית עוינת בסיטואציה של כיבוש לא יכול לעשות טוב לשום אדם, בטח לא אם הוא איש צעיר שזה עתה סיים את לימודיו בבית הספר התיכון (או הישיבה). התגובות ל'לא-טוב' הזה יכולות להיות מגוונות, ולא כל אחד מתעלל בגללו בחפים מפשע, אבל הנזק של החיכוך המתמשך הזה הוא דבר שאי אפשר להתעלם ממנו.

והדבר השני שאני מסכימה אתה בעניינו הוא שאת ההסבר והאחריות אנחנו צריכים לתבוע בעיקר מן המדינה ומן הממשלה, שלא עושות מספיק כדי שהעניין הזה ייפסק כבר איכשהו – ולא רק מן השין גימל שנשלח לעמוד בקצה המרוחק (והנמוך) של שרשרת המזון העצובה הזאת.

יחד עם זאת, לו הייתה אושרת קוטלר שואלת אותי, הייתי מייעצת לה להימנע משימוש בביטויים כמו 'חיות אדם' אלא אם כן היא ממש מוכרחה. זה מסוג מטבעות הלשון שנכון לאווררם אולי אחת לעשר שנים, ורק אם אין ברירה אחרת – אבל בטח לא פעמיים בשבוע.

אני אדם של מילים: לפעמים אני חוששת שאם אשאר בלי מילים, לא יישאר ממני כלום. זה אולי טוב ואולי רע, אבל לפחות אני מבינה בהן משהו, ומודעת לכוחן, לחולשתן, ובעיקר לנזקיהן, שהם רבים מספור. גם בעידן הפטפטני-קשקשני-ברברני שלנו אני עדיין מאמינה שיש להשתמש בהן בזהירות ובאיפוק.

בהקשר הזה אני תמיד שמה לנגד עיני שתי אמירות: האחת של מירה מגן באחד מספריה, שבו היא מתארת מישהו כאדם שדורך בעולם בזהירות. והשנייה היא מה שאמר פעם המנחה שלי לדוקטורט, כשיעץ לי לוודא שתמיד יהיה יחס של אחד לאחד בין מילה שאני כותבת ובין משמעותה.

בקיצור, 'חיית-אדם' הוא אולי לא הביטוי שיאה להתקשט בו במהדורת סוף שבוע של חדשות הטלוויזיה, בטח שלא כלאחר יד, ורצוי לא בזמן שהנושא מתברר בבית המשפט.

כך או כך – הצונמי לא איחר להגיע: גינויים נסערים ודרישות לפיטורין, קריאות לחרם (הה, מזמן כבר לא היו לנו קצת חרמות), ניבולי פה ואיומים קשים – עד כדי כך שהיה צורך להציב לקוטלר שומרי ראש. זאת באמת בושה. וכאן המקום להדגיש: העובדה שאין לדעתי מקום לשימוש חופשי מדי באפיתט 'חיית אדם', אין פירושה שמותר לאיים על חייו של מי שאמר אותו, אפילו אם האמירה נתפסת כמאוד פוגענית.

כי לדרוך בעולם בזהירות ובאיפוק זו המלצה אוניברסלית – והיא יפה גם לאושרת קוטלר וגם למחרימיה (כמו גם, אגב, [הפתעה-הפתעה!] למחרימיו של בני ציפר). ולא מאֵימַת הימין, או השמאל, או מאימת ניבולי הפה והאיומים והאלימות, כדאי לנהוג בזהירות המוצעת – אלא פשוט מתוך יחס של כבוד למילים, הכתובות והדבורות כאחד. ומזה כבר ינבע, אני מאמינה, גם יחס של כבוד לבני אדם.

וכמובן, אם לא יודעים מה לומר, אפשר תמיד לשתוק. בניגוד לדעה המקובלת היום, זה דווקא מוצא מכובד למדי.

אז עכשיו לחלק היותר טוב שהבטחתי:

מסתובב עכשיו בפייסבוק צילום של כמה ילדים חמודים שמצטלמים ל'סלפי'. הם כנראה גרים בכפר עני אי שם בקצה העולם, וברור שאין להם סמרטפון. אבל הם מכירים את הנוהל, והם עומדים מתוחים ומחייכים כנדרש, כשאחד מהם מחזיק בידו את הכפכף שלו בפוזה המתאימה ו'מצלם'. למרות שחלק ממי שראו את התמונה (והתברכו ברגישות מיוחדת) גינו אותה בטענה שהיא לועגת למי שלא שפר מזלם בעולמנו – אני דווקא חושבת שהיא מתוקה להפליא, ושאם יש בה לעג, הוא מופנה דווקא כלפי מי שכן התברכו בסמרטפונים ובפנאי הדרוש כדי להצטלם לתוכם. אבל אפילו זה לא: כי מעל לכל זה שורה איזו חמלה מחויכת שאומרת, אפילו כשאנחנו משתטים, אנחנו בעצם נחמדים.

בקיצור, הדפסתי את התמונה הזאת בשחור לבן והבאתי אותה לשיעור אקוורל והכרזתי שזה הפרויקט הבא שלי, ירחם השם. תוך דקות ספורות התברר שזה פרויקט מאוד שאפתני: לצבעי המים לא הגעתי בכלל, בינתיים אני מנסה לרשום את הדמויות. אפילו לא את כל הדמויות, אלא בעיקר את הילדונת השובבה ההיא, שהילד שבצידה מגניב אליה מבט מעריץ. אוי, הם כל כך נוגעים ללב. ואני כל כך לא יודעת לצייר אותם. למשל את הפה של הילדה ההיא, שזוויותיו שמוטות מטה, ולמרות זאת ברור כל כך שהיא מחייכת. הכול בה מחייך, כולל עיניה ושמלתה וקווצות השיער שלה וידה הקטנה וכפות רגליה היחפות. רק שאין לי מושג איך לצייר את זה.

אם בעוד כמה חודשים אדע איך, אדווח.
Stay tuned.

מודעות פרסומת

גמרתי אומר, וכו'

מי שעקבו אחרי הפוסטים של הימים האחרונים יכולים אולי לנחש מה תהיה השורה התחתונה של הפוסט הזה.  אבל לפני שאגיע לשורה האחרונה עוד אספר על עיניים כחולות מדי של מירה מגן,  שהיום הגעתי לסופו.  אכתוב למשל על סימונה,  שאין לה הרבה ימים של שמחה,  אבל זר אחד במכונית חשוכה נהג בה יפה,  וסימונה,  שהיא "בראשיתו של היריון ומחפשת נקודות זכות לעולם וראָיות לטובו",  מציינת את הנ"ל לטובה.  "העובר הזערורי אמנם לא ביקש ממנה להצדיק את בריאתו אבל מי יודע,  אולי יבוא יום אחד וישאל, למה הבאת אותי לעולם, ותגיד לו כי חשבתי שהעולם הוא מקום לא רע,  הנה,  יש לי כמה הוכחות. …אתה רואה תינוקצ'יק,  פה ושם ישנן תגליות ששווה להיוולד בשבילן" (עמוד 229).

ועוד אספר על מה שכתב יגאל שוורץ על הכריכה של הספר   –  על כך שהדמויות בו "מוארות"   –  כמו בספרים קודמים של מירה מגן   –   "באור של חסד.  אך כאן,  לראשונה באורח מכוון ובולט,  אור זה אינו מטשטש סדקים וחולשות החורצים את חייהן."  לא יודעת אם לראשונה או לא,  אבל זה נכון.  ומצד שני,  זה רק מעצים את אור החסד.  למשל,  בסיום,  כששניים עומדים בחצר,  מאוחר בלילה,  מתבוננים בשמיים ומחפשים כוכבים ולא מוצאים אף אחד:  "עמדו דמומים וחבוקים וחיכו ואחרי שעה ארוכה הבחינו בבוהק נקודה חיוור,  אור מהבהב זעיר נוסע מצפון השמיים לדרומם ואף שידעו שזה מטוס אמרו,  הו,  הנה כוכב" (עמוד 270).  שזה, בקליפת אגוז,  בשבילי,  סדק עמוק שהואר באור חומל של חסד.

ועכשיו לעצם העניין:  גמרתי אומר להפסיק את הדיווחים המרוצים היומיים בבלוג.  זו לא בעיה בשבילי להמשיך לשרבט אותם במחברת,  או בפנקס,  והאמת היא שאני עושה זאת תמיד,  במידה זו או אחרת.  ולא רק במחברת.  גם לפני פרויקט פוליאנה היו בבלוג הזה לא מעט דיווחים כאלה (וזה למרות שאני מטבעי אדם מתלונן,  ומי שלא מאמין,  שישאל את האיש שלי.  אבל בבלוג,  הקטגוריה 'טענות ומענות' כמעט ריקה).  איך שלא יהיה,  נוכחתי לדעת שדיווח יומיומי בבלוג פשוט גוזל יותר מדי זמן:  לבחור מתוך המחברת מה כן ומה לא,  להקליד,  לארגן,  להגיה,  לסמן קטגוריות ותגיות, לפרסם,  לוודא שוורדפרס לא טעה בכלום, לשחרר תגובות שהוא הכניס להסגר (הו,  וורדפרס ושגעונותיו),  ועוד כהנה וכהנה   –  והנה כמעט עבר יום וצריך להתחיל הכול מהתחלה.

בקיצור,  אני לא מספיקה.  אז אני חוזרת למתכונת הרגילה שלי: פלוס-מינוס שני פוסטים בשבוע.  ואני מאמינה שהם יכללו גם דברים פוליאניים.

והנה פריט פוליאני לנחמה:  לא עמדתי בפרויקט מאת הימים,  אבל התמדתי בו עשרה ימים,  שהם עשרה אחוזים,  והיה לי גם פוסט טרום-יום-ראשון,  ועוד הפוסט הנוכחי,  שהוא פוסט פוסט-יום-אחרון,  ובסך הכול 12 מתוך 100,  שזה,  בשביל עצלנים חלזוניים כמוני,  הישג לא רע לגמרי.

היום החמישי

(מתוך מאת הימים)

שוד ושבר,  פספסתי אותו.  כבר אחרי חצות,  סינדרלה.  אז הנה, באיחור:

1.  הפרק השבועי של 'שטיסל',  בחמישי בערב בערוץ הראשון:  אני לא מאמינה כמה הסדרה הזאת מוצלחת.  רֶב שוֹלם מלמד את ילדי החיידֶר על תנועת כוכבי הלכת סביב השמש   –  תמונה בלתי נשכחת.  האיש שלי אומר לי:  כבר כל כך התרגלתי לראות את דובל'ה גליקמן עם זקן,  אני כבר לא זוכר איך הוא נראה בלי.   וכמה טוב הוא משחק שם.

2.  ושוב מירה מגן ב-עיניים כחולות מדי, על המילים:  "…אבל צריך לומר משהו אז אומרים,  כשאין קיר להישען עליו עושים מהמילים קיר,  תערובת של טיט וסיד וכלום,  מריחה שמצפה את הריק" (עמוד 180).  זה לא ציטוט משמח,  אבל טוב שיש מי שיודעת לכתוב את זה ככה.

3.  אחה"צ ראיתי שוב חלקים מ-Awakenings ('התעוררות'),  שזה אולי הסרט העצוב ביותר שראיתי מימיי,  ועם זאת אחד האופטימיים ביותר.  כשהרופא (רובין ויליאמס) שואל שם את עצמו איזה מין חבר טוב הוא,  שנתן לחברו חיים ואז לקח אותם בחזרה,  הוא נענה:  אבל לכולנו ניתנים חיים ואז נלקחים מאתנו.  לא זכרתי את המשפט הזה למרות שראיתי את הסרט המון פעמים.  אני אוהבת אותו (את המשפט,  לא רק את הסרט),  כי מה שהוא אומר,  בעצם,  זה שלמרות שמראש ידוע שנפסיד,  זו לא סיבה מספיק טובה לא לנסות.

היום הרביעי

(מתוך מאת הימים)

1.  ספיח מהיום השלישי,  נזכרתי פתאום:  התלמידים מטעינים את הסמרטפונים שלהם בשקעי החשמל שליד עמדת המחשב שלי בכיתה.  הסמרטפונים הנטענים לצדי (בדרך כלל שניים או יותר) מזכירים לי עדרים שמצטופפים ליד השוקת.  שותים חשמל.  מעוררים חיוך.

2.  ב- עיניים כחולות מדי של מירה מגן יש כל כך הרבה דברים יפים,  שקשה ממש לבחור על איזה מהם לספר.  אם לא ארשום לעצמי,  אשכח.  מצד שני הרי אי אפשר לשבת ולהעתיק את כל הספר.  אז הנה מקבץ קטן (מעמודים 179 – 180):  "…והיא קיוותה שכל האושר הזה הוא לא הריונו של הצער הבא,  כאילו ברחמה של כל שמחה צנופים העוברים של העצב הבא"   –  שזה לא משפט מאוד משמח,  אבל מיד אחריו כתוב ש"אדים מלוחים עלו מהים ומילאו את האוויר והשמש החלה לשקוע והגיפה עצמה במסכים ורודים כהים ומנקודת הזמן והמקום ההם קל היה להאמין שהטוב הזה יהיה רצוף וקבוע",  שזה קצת תיקון לקודם.  שעת חסד. ואז מחשבה שהיא קצת זרה לי ובכל זאת אני מבינה אותה: "השקט היה אלים ובלתי נסבל יותר מכל דיבור."  איך זה קשור לימים המרוצים? לא קשור.  שוב נִסְחַפְתְּ,  עדה ק.

3.  התברר לי היום שאני לא מצליחה להתמיד בכעס הרבה זמן.  זה פוגם בתמונת האופי העקבי שבניתי לעצמי (כלומר,  מה שבניתי זה התמונה,  לא האופי),  אבל אולי זו פגימה משמחת.

וביום הראשון

(של מאת הימים המרוצים)

  1. מירה מגן (אלא מה?):  עיניים כחולות מדי,  עמוד 155:  "לכל יום מחורבן יש לילה ששם לו סוף,  יהיה בסדר,  כדור הארץ מעביר דף."
  2. רקפות (אלא מה?):  בתוך הסדום ועמורה של כביש אחת הצלחתי לזהות מרחוק גם רקפות.  בין כל הבולדוזרים והררי הכורכר,  הן עוד שם.  וגם בעבודה    –     מושבונת של רקפות ליד השביל, ממש בסמוך למדרגות היורדות ליציאה של הרחוב הראשי. בסוף היום אני יורדת במדרגות,  והרקפות עוקבות אחריי מלמעלה במבטיהן המורכנים. כאילו התאספו לנופף לשלום.
  3. בעיפרון (אלא מה?):

רקפות מרץ 2016

עדיין זרה ורואה

עדיין קוראת את  עיניים כחולות מדי של מירה מגן.  יוהנה הרומניה עדיין גונבת את ההצגה מכולם.  עדיין זרה ורואה. וכך היא חושבת בעמוד 70,  כשהיא עומדת על הגג "ומתקרבת כך אל השמיים":

"היא הודתה לאלוהים על מה שיש,  הזכירה לו את מה שאין ושיבחה את מיליארדי הכוכבים שמצטופפים בשמיו ויודעים כל אחד את מקומו.  בני האדם יכלו ללמוד משהו מהם אילו נשאו את עיניהם למעלה מפעם לפעם.  היא לא באה ללמד את אלוהים,  אבל העולם היה צודק יותר אילו חולקה אדמת הכדור הזה לריבועים שווים לכל נפש ובני האדם היו מקבלים בלידתם את הריבוע שהוקצה להם ומחזירים אותו לאלוהים במותם.  שטויות,  זה לא היה עובד,  לתושבים של הכדור הזה יש עיניים גדולות ואלוהים כנראה יודע עם [מי] יש לו עסק."

המממ.  תיאולוגיה וסוציאליזם כרוכים זה בזה ומסתדרים לא רע ביחד.  לפחות בתיאוריה.    בשביל הסוציאליזם מהסוג הזה,  מסתבר,  אלוהים אפילו לא  צריך למות.

בהמשך לקודם, ועוד

בטורו השבועי בהארץ (יום שישי, 12 בפברואר) נדרש בני ציפר הפעם לסוגיית הח"כים הערבים שנפגשו עם משפחות המחבלים.  ציפר כותב כבר הרבה זמן מאמרים שמוציאים את השמאל הישראלי מדעתו מרוב רוגז.  ראיתי אפילו שהתארגנה נגדו מחאה (משמאל) הדורשת להגלותו מן העמוד האחורי של העיתון אל עמוד הדעות,  שנחשב,  כנראה,  פחות נחשק.  אבל דומה שעורך הארץ עומד בינתיים בפרץ,  כי ציפר ממשיך לפרסם את מאמריו במקומו הקבוע (וזוכה אפילו לאיור מלַווה מדי שבוע).

אני מודה שאותי הוא בדרך כלל משעשע.  בעיניי הוא לא באמת קרנף,  כפי שאוהבים לטעון  –  הוא סתם ילד רע,  ומה שחשוב יותר  –  הוא ילד משועשע.  בדמיוני אני רואה אותו יושב בכורסתו,  משלב רגל על רגל,  ומתפוצץ מצחוק.  על כולם.  על כולנו.  בעצם,  גם על עצמו.  מדי פעם,  ולאו-דווקא לעתים רחוקות,  הוא גם אומר דברי טעם,  ואפילו מעז להתעקש לחרוג מהמשבצת ולהיות מקורי (אף שיש לו נטייה להסתבך לפעמים בטיעוניו-הוא ולהרחיק לכת עד כדי כך,  שאי אפשר עוד ליישר את סבך הפיתולים של רעיונותיו ולחלץ מתוכם את הנימוק ההגיוני).

איך שלא יהיה  –  לא הייתי כותבת על זה לולא מצאתי בטורו האחרון משהו שקשור בעקיפין לפוסט הקודם שלי. בגדול, ציפר טוען שם שהח"כים של בל"ד לא באמת מייצגים את הציבור הערבי-ישראלי בכללותו,  ושהערבים ישראל, ש"סיפורי שהידים מעניינים אותם כשלג דאשתקד", רוצים ברובם רק להשתלב ולחיות בשקט.  "לעזוב אנשים בשקט   –   זהו סוג של חירות דמוקרטית שלא שמים לב אליה מספיק," כותב שם ציפר,  ובצדק.  והוא מתגולל על "הנשמות הטהורות מהשמאל היהודי" שדורשות מן האוכלוסיה הערבית בישראל "לנפנף בזהותה הערבית" ולהזדהות עם בל"ד.  כי "את הפריבילגיה הזאת,  לשקוע בייאוש מתוק וניהיליסטי ולבלות את היום סתם בקניון,  הישראלי ממדור הנשמות הטהורות לא מוכן להרשות לערבים" (ההדגשות שלי).  המממ.  אולי יש בזה משהו.

אז הנה,  שוב,  יאוש מתוק בקניון.  אולי גם בני ציפר קורא את מירה מגן,  מי יודע.

*

ובלי קשר לנ"ל:
התאונה הזאת של האוטובוס,  אתמול בערב,  בכביש אחת,  בין לטרון וענבה:  פעמיים עברתי שם אתמול  –  בבוקר ואחר הצהריים  –  באוטובוס.  ושוב,  כתמיד,  חשבתי,  כמעט בדיוק שם,  אחרי לטרון בואכה ירושלים,  לפני הסדום ועמורה של שער הגיא  –  כמה ירוק שם הירוק,  וכמה גבוהים ודקים וצפופים הברושים על המורדות והפסגות,  וכמה דומות צמרותיהם לצריחים של כנסיות (כמו שכתבתי פעם כאן).

כל כך הרבה תפילות בואכה ירושלים,  ואף לא אחת מהן נענית.

זרה ורואה

ועכשיו  עיניים כחולות מדי של מירה מגן.  אני עוד ברבעון הראשון,  ובינתיים מי שגונבת שם את ההצגה היא יוהנה,  המטפלת הרומנייה.  העברית שמירה מגן שתלה בפיה היא מלאכת מחשבת בפני עצמה,  וההיגיון המוצק של תובנותיה מעורר לא פעם הערכה מחויכת.

למשל,  יוהנה על הישראלים:
"כמה שהמצב יותר קשה,  ככה לאנשים יותר טוב.  אין גשם,  אין מים,  כל הזמן פצצות וטרוריסטים ואוטוטו מלחמה,  והאנשים?  בקניון.  כולם בקניון" (עמוד 30).

זה מזכיר לי את הדיווחים האלה על מדד האושר.  מסתבר שהישראלים מדווחים על עצמם תכופות שהם מאושרים,  למרות הבלגן מסביב.  אולי משום תמימותם המופלגת שאינה מאפשרת להם לראות עד כמה הכול גרוע.  ואולי דווקא להפך  –  מפני שניסיון חייהם לימד אותם שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

כך או כך,  זה לא מונע מהם  –  כלומר,  מאִתָּנו  –  להתלונן רוב הזמן על כל מה שזז.
יכול להיות שהיכולת להתלונן היא אושר קטן בפני עצמו.

 

על מילים ועל דיבורים

הגעתי לסופו של  אחותו של הנגר של מירה מגן.  הסוף כתוב יפה כל כך,  שהוא מעלה דמעות בעיניים.  אבל לא אצטט,  מאימת הספוילרים.

מה שיפה בעיניי במיוחד בספר הזה הוא המעבר ההדרגתי של המספרת (אישה שהחיים היכו בה קשות) מסגנון כתיבה אדיש-לכאורה,  ציני,  קצת מרושע, כמעט רווי-שנאה  –  לעבר כתיבה שיש בה ההשלמה של מי שאינה יכולה עוד שלא לראות גם את היופי והשמחה שמסביבה.

ובאשר למה שיבוא אחרי סוף הספר,  היא אומרת:
"ומה יהיה?  ניתֵן לימים לדבר.  אם למרות הכול רוצים לומר מילה טובה לאלוהים,  אפשר לשבחו על שהעלים מאיתנו את העתיד,  ורק הזמן המתפרט לימיו ורגעיו יגלה לנו מה יש בו ומה אין" (עמוד 319).

אז א-פרופו הימים שידברו (ויש למירה מגן גם ספר שנקרא ימים יגידו,  אנה)   –   וא-פרופו מי שידבר,  ומי שלא  –   הקשבתי בימים האחרונים ביו-טיוב לכמה שירים של חווה אלברשטיין.  זה בעקבות הפוסט הקודם והמהומה שהתעוררה בגללו,  כאן ובמקומות אחרים:  רציתי לשמוע שוב כמה מִשִּׁירֶיהָ שאהבתי אי-אז   –   ונתקעתי,  כצפוי,  ב'פרח הלילך',  שבו נאמר,  בין היתר,  שמילים הן לאלה אשר אינם יודעים לומר אחרת.  והמסר הזה,  איכשהו,  התקבל על דעתי.

יצא פוסט סתום במקצת. לא נורא.  גם לא אֲפָרֵשׁ.

הנה.

קצרים ונמוגים

עוד משהו יפה מ-אחותו של הנגר של מירה מגן   –  הקטע שבו נאווה נזכרת בילד הקטן שהיה לה:

"רק למחרת בבוקר כשהייתי במרפסת האחורית הוא צץ פתאום ועלה ממצע התלתן בחצר, … כורע אל התלתן,  ובזהירות של כירורג משחיל מחטי אורן באגלי טל,  מעתיק טיפות שקופות מהעלה אל חוד המחט ועוצר נמלים בדרכן מכאן לשם ומשקה אותן.  … ואז הגיח חתול,  חצה בריצה את החצר, וילדי צלל חזרה אל גנזך הזיכרונות ונבלע בו" (עמודים  217 – 218).

צלל חזרה ונבלע בגנזך הזיכרונות.  כמה יפה זה כתוב,  וכמה ברורה התמונה וחדה, ולא מקושטת מדי, לטעמי.

בלי קשר,  בדרך לסופר היום ראיתי על המדרכה,  בין ערימות הפסולת המחכות לפינוי,  קופסת קרטון גדולה שמישהו קרע בה חלון ותלה עליו וילון מנייר דק,  ורוד.  גם כשהתרחקתי משם עוד תהיתי אם זה היה בית-בובות ישן או אולי תיאטרון-בובות שאבד עליו כלח,  וכמעט שיכולתי לשמוע את צחוקי הילדים שהדהדו סביבו אי-אז,  לפני שסיים את חייו ונמצא ראוי לפינוי ולמיחזור.

ועוד בלי קשר,  המסך של YNET מלא בדיווחים על הלוויתו של שמואל ראדה,  אביה של תאיר שנרצחה לפני תשע שנים.  הוא החזיק מעמד עד שנחנך אתמול  –  לאחר מאמצים רבים  –  בית כנסת על שם בתו,  ואז עזבו אותו כוחות החיים בבת אחת,  וגם הוא נמוג.

יצא פוסט עצוב,  לא ממש התכוונתי.