זרה ורואה

ועכשיו  עיניים כחולות מדי של מירה מגן.  אני עוד ברבעון הראשון,  ובינתיים מי שגונבת שם את ההצגה היא יוהנה,  המטפלת הרומנייה.  העברית שמירה מגן שתלה בפיה היא מלאכת מחשבת בפני עצמה,  וההיגיון המוצק של תובנותיה מעורר לא פעם הערכה מחויכת.

למשל,  יוהנה על הישראלים:
"כמה שהמצב יותר קשה,  ככה לאנשים יותר טוב.  אין גשם,  אין מים,  כל הזמן פצצות וטרוריסטים ואוטוטו מלחמה,  והאנשים?  בקניון.  כולם בקניון" (עמוד 30).

זה מזכיר לי את הדיווחים האלה על מדד האושר.  מסתבר שהישראלים מדווחים על עצמם תכופות שהם מאושרים,  למרות הבלגן מסביב.  אולי משום תמימותם המופלגת שאינה מאפשרת להם לראות עד כמה הכול גרוע.  ואולי דווקא להפך  –  מפני שניסיון חייהם לימד אותם שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

כך או כך,  זה לא מונע מהם  –  כלומר,  מאִתָּנו  –  להתלונן רוב הזמן על כל מה שזז.
יכול להיות שהיכולת להתלונן היא אושר קטן בפני עצמו.

 

על מילים ועל דיבורים

הגעתי לסופו של  אחותו של הנגר של מירה מגן.  הסוף כתוב יפה כל כך,  שהוא מעלה דמעות בעיניים.  אבל לא אצטט,  מאימת הספוילרים.

מה שיפה בעיניי במיוחד בספר הזה הוא המעבר ההדרגתי של המספרת (אישה שהחיים היכו בה קשות) מסגנון כתיבה אדיש-לכאורה,  ציני,  קצת מרושע, כמעט רווי-שנאה  –  לעבר כתיבה שיש בה ההשלמה של מי שאינה יכולה עוד שלא לראות גם את היופי והשמחה שמסביבה.

ובאשר למה שיבוא אחרי סוף הספר,  היא אומרת:
"ומה יהיה?  ניתֵן לימים לדבר.  אם למרות הכול רוצים לומר מילה טובה לאלוהים,  אפשר לשבחו על שהעלים מאיתנו את העתיד,  ורק הזמן המתפרט לימיו ורגעיו יגלה לנו מה יש בו ומה אין" (עמוד 319).

אז א-פרופו הימים שידברו (ויש למירה מגן גם ספר שנקרא ימים יגידו,  אנה)   –   וא-פרופו מי שידבר,  ומי שלא  –   הקשבתי בימים האחרונים ביו-טיוב לכמה שירים של חווה אלברשטיין.  זה בעקבות הפוסט הקודם והמהומה שהתעוררה בגללו,  כאן ובמקומות אחרים:  רציתי לשמוע שוב כמה מִשִּׁירֶיהָ שאהבתי אי-אז   –   ונתקעתי,  כצפוי,  ב'פרח הלילך',  שבו נאמר,  בין היתר,  שמילים הן לאלה אשר אינם יודעים לומר אחרת.  והמסר הזה,  איכשהו,  התקבל על דעתי.

יצא פוסט סתום במקצת. לא נורא.  גם לא אֲפָרֵשׁ.

הנה.

קצרים ונמוגים

עוד משהו יפה מ-אחותו של הנגר של מירה מגן   –  הקטע שבו נאווה נזכרת בילד הקטן שהיה לה:

"רק למחרת בבוקר כשהייתי במרפסת האחורית הוא צץ פתאום ועלה ממצע התלתן בחצר, … כורע אל התלתן,  ובזהירות של כירורג משחיל מחטי אורן באגלי טל,  מעתיק טיפות שקופות מהעלה אל חוד המחט ועוצר נמלים בדרכן מכאן לשם ומשקה אותן.  … ואז הגיח חתול,  חצה בריצה את החצר, וילדי צלל חזרה אל גנזך הזיכרונות ונבלע בו" (עמודים  217 – 218).

צלל חזרה ונבלע בגנזך הזיכרונות.  כמה יפה זה כתוב,  וכמה ברורה התמונה וחדה, ולא מקושטת מדי, לטעמי.

בלי קשר,  בדרך לסופר היום ראיתי על המדרכה,  בין ערימות הפסולת המחכות לפינוי,  קופסת קרטון גדולה שמישהו קרע בה חלון ותלה עליו וילון מנייר דק,  ורוד.  גם כשהתרחקתי משם עוד תהיתי אם זה היה בית-בובות ישן או אולי תיאטרון-בובות שאבד עליו כלח,  וכמעט שיכולתי לשמוע את צחוקי הילדים שהדהדו סביבו אי-אז,  לפני שסיים את חייו ונמצא ראוי לפינוי ולמיחזור.

ועוד בלי קשר,  המסך של YNET מלא בדיווחים על הלוויתו של שמואל ראדה,  אביה של תאיר שנרצחה לפני תשע שנים.  הוא החזיק מעמד עד שנחנך אתמול  –  לאחר מאמצים רבים  –  בית כנסת על שם בתו,  ואז עזבו אותו כוחות החיים בבת אחת,  וגם הוא נמוג.

יצא פוסט עצוב,  לא ממש התכוונתי.

על הביטחון ועל הזהירות

(הודעת מערכת: קודם פרסמתי בטעות פוסט ריק.  עם כל מי שהוטרדו על כך במייל  –  הסליחה.)

כשקראתי ב-YNET בראשון בערב על השריפה שפרצה בבניין של 'בצלם' בירושלים, ועל החשד שמדובר בהצתה,  רטנתי אל המסך,  בזעף,  שרק זה היה חסר לנו עכשיו,  ושהייתכן,  ומה עוד יקרה, ומה זה שעובר על החוליגנים האלה שהשרפנוּת נתחבבה עליהם כל כך.   וגם שעכשיו בטח יאשימו בכך את אילנה דיין,  למרות שזו האשמה מגוחכת.  ואכן,  עוד באותו לילה התמלא הפיד שלי בפייסבוק בכל מיני האשמות,  כל אחת מהן נטולת-ספקות יותר מחברתה.  כולם ידעו בדיוק מה קרה ולמה,  וכמובן מי אשם בכך, ורק אני הלכתי לישון בתקווה נטולת-המילים שאולי-אולי יתברר שלא הייתה הצתה.  כי באמת,  יש לנו די והותר צרות גם בלי זה.

מתי שהוא לפני צהרי יום שני התברר שלא, לא הצתה,  אלא סתם קצר חשמלי שאין בו שום עניין לציבור.  שאז תהיתי:  האם מישהו מכל הממהרים-להיות-בטוחים של הלילה הקודם יגיד עכשיו 'אה, סליחה,  טעיתי'?   אופס,  הפלא ופלא,  לא.  על כל פנים,  לא שראיתי.

חבל לי שהשמאל הפסיד השבוע כל כך הרבה נקודות,  רובן סתם בגלל תגובות לא נבונות.  אבל בלי קשר לימין ושמאל,  אני לא מסוגלת להבין את האנשים האלה שתמיד בטוחים כל כך שהם יודעים הכול, עוד אפילו לפני שהוא קרה. אני כמעט מקנאה בהם, כי אני, בעיקרון,  כמעט אף פעם לא בטוחה בכלום.

מזכיר לי משהו יפה מאחותו של הנגר של מירה מגן:  נאמר שם על שלומי,  לא חשוב עכשיו מי הוא, ש"הוא מאלה שדורכים בעולם בזהירות" (עמוד 173).  ודווקא הסוג הזה של דריכה הוא ממש לטעמי.

עת לצטט

כמה דברים יפים,  קצרים וקולעים,  מתוך אחותו של הנגר של מירה מגן:

על ירושלים:  "לאן שאת לא מסתכלת בעיר הזאת יש לך אלוהים בכמויות" (יונינה,  עמוד 113).

על חוסר הסבלנות לקרוא ספרים,  בעקבות אסון:  "כל המילים של דוסטויבסקי ועגנון יחד לא יצליחו לדייק…שתיקה שנשאגת מקצה העולם ועד קצהו.  עם כל הכבוד,  מילים הן דבר מוגבל מאוד" (נאווה,  עמוד 106,  הדגשה שלי).

כמו שתמיד אומרים שככל שלומדים יותר מודעים יותר לכל מה שלא יודעים?  נראה שזה כך גם עם מילים:  ככל שאנשים-כותבים אמונים עליהן יותר,  הם ערים יותר למגבלותיהן האינסופיות.

את שמונה המילים שהדגשתי אני שוקלת להוסיף כמוטו לבלוג.
זהו,  ועתה  –  עת לשתוק.