בת מצווה

ארבעה באפריל:  בדיוק שתיים עשרה שנים לבלוג.  לא לבלוג הזה (שהוא רק כבן שלוש וחצי),  אבל להיותי בלוגרית באופן כללי.

הבלוגוספרה היא כבר כל כך חלק מן החיים שלי,  שמוזר לי אפילו לכתוב סיכום שנתי  –  כמעט כמו שזה מוזר לסכם את ההרגל לצחצח שיניים או לאכול ארוחת בוקר.  היא פשוט שם,  כל הזמן,  ואני לא ממש יכולה לתאר לעצמי את חיי בלעדיה.

אז מה היה בשנה הבלוגוספרית האחרונה?  הרבה קשיים בישראבלוג:  בשורת סגירה שנדחתה אחר כך ונקלעה למעין לימבו מביך.  הרבה בלוגרים נדדו לוורדפרס,  רבים אחרים לבלוגספוט.  בהתחלה הייתה התנועה ערה ונרגשת בכל מקום,  וזה השפיע מאוד גם על מונה הכניסות שלי,  אבל אחר כך העניינים נרגעו,  שלא לומר נרדמו.  איך שלא יהיה,  לרגל המהומה פתחתי גם אני בלוג-מחסן והעברתי אליו את כל הפוסטים מישרא,  למקרה שהם באמת יימחקו וייעלמו משם.

בלוגספוט/בלוגגר היא עדיין הבלוגייה שהכי מגרד לי באצבעות לכתוב בה,  כי היא כל כך ידידותית למשתמש,  בניגוד לוורדפרס שיש בו משהו קשה ועֵצי.  אלא שבסוף תמיד אני נשארת כאן: אמנם הדבר הכי כיף בבלוגוספרה זה לפתוח בלוג חדש ועתיר-הבטחות,  כמו מחברת חדשה  –  אבל אני מזכירה לעצמי שהקסם מתפוגג בדרך כלל כבר בעמוד/בפוסט השני.

***

קצת אקטואליה שלא שייכת לבלוגים,  כי כנראה שאי אפשר בלי:

אפילו אם לא הייתי בטוחה עד עכשיו שנתניהו צריך ללכת,  אז עכשיו,  אחרי הפארסה של יום שני/שלישי (לא-גירוש-כן-גירוש-כן-גרמניה-ואיטליה-לא-גרמניה-ואיטליה.  נו,  בחייכם!)  –  עכשיו  אני בטוחה.  תהיה הסיבה אשר תהיה,  אין לזיגזוגים האלה הצדקה.  מספיק.
*
לפני שני פוסטים כתבתי שתמר זנדברג אמנם איננה כוס התה שלי,  אבל שהתייעצותה עם קלוגהפט לא כל כך זיעזעה אותי ולא הורידה לה נקודות בעיניי (וזה למרות שמבחינתי היה רצוי אף מומלץ לוותר על כל היועצים כולם:  שיפסיקו כבר לשווק לנו פוליטיקה כאילו היה מדובר באבקת כביסה).  לעומת זאת,  ריצתה המהירה לדרוש ועדת חקירה דווקא לא כל כך מצאה חן בעיניי.  לטעמי,  קודם מבררים (ולא רק בפייסבוק),  אחר כך דורשים.
*
פחות או יותר באותו עניין: אין לי שום בעיה עם התביישותו המתוקשרת של קובי מידן.  מותר להתבייש ומותר להכריז על כך,  אפילו בפלטפורמה שאני לא מחבבת (לאמור,  פייסבוק)  –  וגם אם אינני חסידה של המתהדרים ברגשותיהם הענוגים בפרהסיה.   מה שאני לא מצליחה להבין זה למה שרי ממשלה (למשל אביגדור ליברמן,  למשל מירי רגב בעניין אחר)   –  למה הם מרגישים מחויבות להתייחס לכל מה שמישהו כותב בפייסבוק.  איך בכלל יש להם (או ליועציהם) זמן לקרוא את זה?  ולמה זה בכלל עניינם?
*
עכשיו אני שומעת הצטדקויות משמאל בנוסח  'אנחנו לא פחות פטריוטים מן הימין'.  שזה יפה מאוד,  ומן הסתם גם נכון, אבל בִּשביל מה ללכת בַּשביל הזה?  למה לשחק לפי הכללים של מי שרוצה להוציאכם מן המשחק?  ואם קובי מידן לא פטריוט,  זה אומר שאסור לו לכתוב את דעתו? רק לפטריוטים מותר שתהיה דעה? מוזר ביותר.

***

פתאום זה נהיה פוסט בענייני אקטואליה במקום פוסט בת-מצווש,  אף שלא ממש התכוונתי.  הלכה החגיגה. אז הנה אני חוזרת לתלם,  לצורך העניין הבלוגוספרי שלשמו התכנסתי.  רק שלא כל כך יש לי מה להוסיף על מה שכבר אמרתי,  אז מוטב למתוח כאן את קו הסיום של הפוסט.  ואם לצטט את עצמי מפוסט אחר:
אמרה ועשתה.

מודעות פרסומת

מטפורות או לא להיות

סוף סוף ראיתי אתמול את 'פוקסטרוט' (זהירות,  ספוילרים).

למי שלא זוכר,  זה היה בערך כך:
מירי רגב יצאה נגד הסרט בטענה שהוא מכפיש את חיילי צה"ל ביחסו להם פשע שהם לא באמת ביצעו.
ליאור אשכנזי יצא נגד מירי רגב בטענה שמשום שלא קראה את צ'כוב היא לא מבינה מה זאת מטפורה.
ואני תהיתי איך אפשר לטעון שסיפור על משהו רע שלא באמת קרה יכול להיחשב כאמצעי אומנותי.  אז הסתקרנתי וצפיתי.

אולי באמת אני לא עמוקה מספיק  –  אבל היה לי בעיקר משעמם.  זה סרט איטי וקודר,  יומרני ומסוגנן,  עתיר סמלים ודימויים,  שופע שתיקות דרמתיות, מבטים רבי-משמעות ומוזיקה מדכאת.  המסר העיקרי שלו (כפי שאני הבנתי) הוא שהכיבוש הוא בוץ טובעני שכולנו,  כובשים ונכבשים,  לכודים בתוכו  –  שזה דבר שרבים מאתנו ידעו עוד לפני שחלק מן המעורבים ביצירת הסרט בכלל נולדו.  וכן,  הבוץ הוא מטפורה,  אין להכחיש.

למרבה הצער, הסצנה המפורסמת של הדחפור איננה מטפורה כי אם חלק מן העלילה.  ואני רוצה לקוות שרק לי היא הדהדה את צילומי הדחפורים קוברי הגופות בברגן-בלזן כפי שצולמו על ידי הכוחות הבריטיים ששחררו את המחנה ב-1945   –  ושזה לא הקישור שאליו כיוונו יוצרי הסרט.

יש המון הבדלים ביני לבין מירי רגב:
למשל,  שבניגוד לה,  אני משתדלת לא לדבר על מה שאני לא יודעת.
למשל,  שאני קראתי את צ'כוב,  והיא לא.
ולמשל,  שהיא לא ראתה את הסרט,  ואני כן.

ולמרות כל הנ"ל,  אני מסכימה אתה בדבר אחד:  סצנת הדחפור דווקא כן מציגה את צה"ל כאשם בפשע שהוא לא ביצע  –  והצופה התמים אכן עלול לחשוב שזה דווקא מעשה אמיתי שהיה.

צריך כמובן להודות שהסרט בכללותו אינו מציג את החיילים כרוצחים אכזריים  –  ההפך הוא הנכון.  ואפשר כמובן להתווכח על האופן שבו ראוי להציג בסרטים שמוקרנים גם בחו"ל את מה שצבא ההגנה לישראל עושה.  אפשר אפילו לטעון שהיות שהוא עושה לא פעם גם דברים רעים,  אין טעם להציגו כמי שעסוק רק במעשי חסדים.  אבל לקרוא לסצנה הזאת 'מטפורה' ולקבוע שמירי רגב לא הבינה  –  זאת פשוט חוצפה.

כלת השמחה

בעצם אין טעם שאכתוב שוב על חרמות. כבר דשתי בזה מספיק.  רק אעיר שחרמות עושים שימוש בלחץ קבוצתי,  שהוא אחד הדברים שאני בזה להם ביותר.  ואין כוונתי ללחץ קבוצתי כלפי המוחרמים,  אלא דווקא כלפי מי שלא מת להצטרף למחרימים,  אבל מצטרף בכל זאת כדי שלא יגידו עליו דברים רעים.  זו בעיניי תמצית הגועל נפש,  שעושה שימוש בחולשה הפחדנית של בני אדם, ולא אשתתף בשום פעילות שנסמכת על זה,  ולא אכפת לי מה יגידו עליי.

הדבר השני שרע בחרמות הוא שהם בגדר עונשים קולקטיביים,  ואני לא חסידה גדולה של הקולקטיב.  והדבר השלישי שרע בהם הוא שהם גורמים לקבוצה המוחרמת להסתגר ולשלוף קוצים מיותרים,  ולהפוך לקנאית וקטנונית ותוקפנית אפילו יותר ממה שהייתה קודם  –  וזה לא הישג גדול בשביל אף אחד.  וכאן בדיוק אני מגיעה סוף סוף לכלת השמחה.

מירי רגב אף פעם לא הייתה כוס התה שלי.  זו הייתה בחירה אומללה למנות אותה לתפקיד שרת התרבות.  אבל במדינה שבה הנשיא לשעבר הורשע באונס,  וראש הממשלה הקודם בדרכו לבית הסוהר,  וכנגד כך וכך פונקציונרים בכירים לשעבר מתנהלים משפטים או  חקירות,  ולפחות שר האוצר הקודם לא הבין כלום בכלכלה   –  ובכן,  יחסית לכל הנ"ל ולעוד רבים אחרים,  מירי רגב היא הקטנה שבצרותינו.  ההתנהגות שלה והקטטות בינה לבין האמנים הן אכן נושא סקסי מאין כמוהו,  וזו גם הזדמנות נהדרת בשביל אמנים אחדים להרגיש שוב שהם נרדפים עד צוואר ומועמדים להגליה למחנות ריכוז    –  אבל לעצם העניין איש אינו סותם את פיותיהם,  להפך,  ותעיד על כך סדרה שלמה של אמרי שפר שהפיקו הנ"ל בימים האחרונים באין מפריע.

לא שמירי רגב מדברת יותר יפה מהם.  אלא שממי שבנתה את הקריירה שלה על עממיותה,  לא היו לי ציפיות אחרות.  מאמנים ואנשי תרבות ורוח,  לעומת זאת,  יש לי ציפיות גבוהות למדי.  אני יודעת שרבים מהם סבורים שכוחם באותנטיותם,  ושככל שיהיו תוקפניים יותר,  זה יהיה אמנותי ואמיתי יותר –    אבל,  מה לעשות,  אני חושבת שהם טועים.

עוד מילה על נאום הלחם והשעשועים.  זו אכן הייתה נפילה מביכה של מירי רגב,  והיו מי שמיהרו כמובן לעוט עליה כמוצאי שלל רב.  אבל לי דווקא נדמה שזו הייתה טעות שבתום לב.  אולי חשבה רגב על הפתגם הסיני המפורסם על הלחם והפרח (תנו לי לחם כדי לחיות,  ופרח כדי שיהיה בשביל מה לחיות).  אז כן,  זה בלבול מביך,  ושרת תרבות הייתה אמורה לגלות בקיאות מרשימה יותר בהיסטוריה וכו'.   אבל בכל פעם שאנשים מתגוללים על חוסר התרבות וההשכלה של אחרים,  אני תמהה על הסטנדרטים המקִלים שבהם הם שופטים את עצמם.

שמעתי אמנית אחת מסבירה שרוב האמנים הם שמאלנים משום שהם מלכתחילה אנשים שרגישים יותר לסבל הזולת.  אני לא אתחיל לפרק את האמירה הזאת לכל מרכיביה הבעייתיים (גם משום שאינני זוכרת את הניסוח המדויק שלה),  ורק אביע את תמיהתי על האופן הבלתי-רגיש-בעליל שבו טיפלו חלק מן האמנים בפרשת מירי רגב (מהרגע שבו נכנסה לתפקידה,  עוד לפני שהספיקה להצהיר או לעשות משהו).

ועוד שמעתי אתמול את שרית וינו אלעד קוראת לכולם  –  לכולם   –  להרגיע (והיא כנראה לא הראשונה שאמרה את זה).  אני חושבת שראוי להאזין לעצתה.  כי ההתכתשות הנוכחית עוסקת בכסף יותר מאשר בתרבות/אמנות,  ויותר מכל היא מזכירה לי קרבות בוץ    –  ובעיניי,  כל המשתתפים בשכאלה אשמים.  כדאי אפוא שיצאו מהשלולית,  כולם,  ויתרחצו ויחליפו את בגדיהם,  וישבו בצד  לרגע,  ויחשבו בשקט מה לעשות עכשיו.

ואז שיתחילו מההתחלה,  ובטונים נמוכים יותר.