אן-דן-דינו

אתמול בלילה עוד לא ידעתי עבור מי להצביע, אבל הבוקר החלטתי סוף סוף להצביע עבודה-גשר, ודחקתי בראש המשפחה שנמהר כבר לקלפי, פן אשנה שוב את דעתי. אז מיהרנו (נניח) והצבענו.

אין צורך לומר לי שזו לא החלטה סופר-נבונה, אני יודעת לבד. אבל היא מתאימה איכשהו להרגשתי, והחלטתי להניח לכל החישובים ולהצביע בעד מי שאשמח אם ישבו בכנסת הבאה. וזו גם הצבעת הצלה, שזה בכלל יפה בעיניי. נכון שחמתי בערה בי להשחית על שהנ"ל לא הצטרפו למחנה הדמוקרטי, אבל כזאת אני: ממהרת לרגוז וגם ממהרת (איכשהו) לסלוח.

אז למה לא המחנה הדמוקרטי? כי לתמר זנדברג אין לי הרבה סימפתיה. כי אני לא מחבבת את ברק, את ההיסטוריה שלו ואת הקמפיין האגרסיבי שהוא הפעיל. ומשום שאין לי כוח בשביל הלהט של סתיו שפיר: בגילי אני כבר מחפשת קצת שקט.

ולמה כן לעבודה-גשר? כי כמעט תמיד הצבעתי עבורם, ולא היה לי לב לזנוח אותם דווקא בשעתם הקשה. כי הקמפיין שלהם היה, עד כמה שיכולתי להתרשם, פחות אגרסיבי ונבזי משל אחרים. כי הם דיברו פחות על מה לא, ויותר על מה כן. כי הם טענו שהם יותר טובים (אם כי יש מצב שהם לא צודקים בזה), ולא שאחֵרים הם יותר רעים. (מילת הסתייגות: הפעם הם כמעט לא שלחו לי סמסים ולא הטרידו אותי בטלפון, אז יש מצב שהם אולי כן שלחו סמסים נבזיים לאחרים. ראש המשפחה אומר שהם בטח החליטו לא לבזבז עליי משאבים כי הם כבר יודעים שאני חתול בשק ושאצביע עבורם בכל מקרה. אם זה נכון, זה מעניין, כי הם ידעו את זה לפניי).

למה עוד לעבודה-גשר? כי אני דווקא מסמפתת את אורלי לוי. כן, למרות ליברמן. היא נראית לי אדם פרגמטי, והיא מצטרפת למי שאפשר כדי לפעול למען האג'נדה שלה. ככה צריך בפוליטיקה, שהיא אומנות האפשר, ולא אומנות הרומן הרומנטי.

נשארה העובדה שעמיר פרץ באמת קצת כבד לשון וכבד פה. אבל היות שהוא לא צפוי להיות ראש ממשלה, אקרובטיקה לשונית איננה חיונית כל כך בשבילו. וחוץ מזה, וחשוב מזה: בתור מי שכל עולמה הוא מילים, אני דווקא יודעת, ויודעת היטב, שמילים זה לא הכול.

אתמול איחלתי לכולם בחירות טובות. היום אני מאחלת תוצאות טובות.
אמן.

אחרֵי המבול

לא שאני מרוצה מתוצאות הבחירות.  בטח לא מן העובדה שמפלגת העבודה, שלה נתתי את קולי, כמעט התאדתה לגמרי. אבל הנהי והבכי מסביבי מוזרים בעיניי.  בסך הכול,  לא הרבה השתנה. אם העבודה ומרצ יסיקו מן התוצאות שהן צריכות סוף סוף להתאחד,  אולי עוד ייצא מזה משהו טוב. מה שהכי מעצבן זה שההוגה הדגול של אחוז החסימה הנוכחי,  אביגדור ליברמן,  לא ירד אל מתחתיו.  זה היה יכול להיות צדק פואטי נהדר.  אבל פוליטיקה איננה פואטיקה.

*

האיומים 'לעזוב לחו"ל' מביכים בעיניי:  תרבות ההגזמה שגורמת לאנשים להרגיש כמיעוט נרדף; היהירות המתנשאת שבגללה הם מאמינים שבלעדיהם ייגמר כאן הכול; ההשוואות הלא-מלומדות ל'תקופות חשוכות בהיסטוריה'.  כמעט נדמה שהם נהנים מזה,  מרגישים כל כך מקוריים,  אמיצים  ומוסריים.  ובו בזמן הם בעיקר חוזרים על סיסמאות שכבר נאמרו לפניהם.

במסגרת הנ"ל נתקלתי אתמול בתהייה של מישהו מדוע אנחנו,  שאיננו מסכימים עם מדיניות הממשלה,  איננו מהגרים לחו"ל,  כמוהו.  זה מובן מאליו בעיניו שכתוצאה מהישארותנו כאן, אנו 'משתפים פעולה עם הרוע'.  די ברור שאין הוא יודע הרבה על הרוע במקום שאליו היגר,  מן הסתם אינו יודע את השפה ולבטח אינו מעורב שם בכלום  –  אבל אני תוהה אם זה באמת מעמיד אותו בעמדה מוסרית גבוהה יותר.

התשובה שלי לשאלתו היא הפשוטה ביותר בעולם:  אני לא עוזבת,  כי זה הבית שלי.  אני לא מטיפה מוסר למי שכן עוזב  –  אבל אולי אפשר לבקש שיפסיקו סוף סוף להטיף גם לי.

טרום בחירות ועוד

קיוויתי שמרצ והעבודה יתאחדו. זה היה פותר לי הרבה בעיות. כבר כתבתי כאן לא פעם שאני לא מתה על אף אחת מהן אבל יכולה לחיות עם שתיהן ומעדיפה אותן על פני הרבה מפלגות אחרות ובעיקר מעדיפה שיתאחדו. אפילו כחול-לבן החדשה לא עושה לי את זה: כבר היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים, ובסוף לא יצא מזה כלום.

אבל כל אחד כאן רוצה להיות ראש ממשלה – וגרוע מזה, אפילו מאמין שיש לו סיכוי, ולכן הם רצים בנפרד במקום להתאחד, ואחר כך הם מפסידים, ואלפי קולות (אם לא יותר) נזרקים לפח. ועכשיו שוב נשארתי מול השאלה אם מרצ או העבודה, והן שתיהן מרגיזות אותי כמעט במידה שווה. היתרון של מרצ הוא שלפחות הם אומרים ברור מה הם חושבים, וזה, באווירת הפטפטת החמקנית הכללית אצלנו, נחשב לחידוש מרענן. אז אולי באמת אצביע עבורם, אם רק יתאפקו מלעשות איזו שטות קולוסלית בעתיד הקרוב.

א-פרופו 'כבר היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים, ובסוף לא יצא מזה כלום' – נדמה לי שזה כבר שנתיים או שלוש שהיועץ המשפטי לממשלה אמור להגיש את המלצותיו/מסקנותיו, או מה שזה לא יהיה, בשבוע הבא ממש – וזה נסחב ונסחב ולא קורה. עכשיו אמרו שבסוף השבוע הבא, אבל אתמול הוסיפו שאפשר שזה יידחה לתחילת השבוע שאחריו. לא שיש לי משהו נגד יסודיות בעבודה – אבל נו, כמה אפשר.

בלי קשר, ראיתי אתמול ריאיון בטלוויזיה עם הבמאי נדב לפיד שסרטו 'מילים נרדפות' זכה בפרס חשוב בברלין. מירי רגב כמובן אמרה עוד איזו שטות איומה על תקוותה שהסרט 'לא עובר על החוק' (הייתכן ששמעתי נכון?). ממה שהבנתי, עוסק הסרט הזה בצעיר ישראלי (אולי הבמאי עצמו) שעוזב את הארץ ועובר לפריז בשל התיעוב שהוא חש כלפי ישראל. התיעוב מפורט שם במילים רבות, גם בסרט וגם בריאיון, והמילה 'תועבה' מככבת שם גם. אני לא יודעת מה קורה בסוף הסרט, אבל הבמאי עצמו חי כיום עם משפחתו בתל אביב, תהא משמעות הדבר אשר תהיה.

כמובן, זכותו של כל אחד להרגיש ולומר מה שהוא רוצה, וכמובן גם לשנוא מאוד, אבל אני כל פעם תוהה למה אני לא מצליחה להזדהות עם זה, אף שכידוע, גם אני לא חושבת שישראל היא המדינה הטובה בתבל. אולי זה מפאת גילי המתקדם, אבל לא השתכנעתי שישראל מתועבת יותר מרוב המדינות שאני מכירה. גם לא פחות, אגב. היתרון של מי שבוחר לחיות במקום אחר הוא שהוא יכול להרשות לעצמו להיות פחות מעורה במה שקורה במקומו החדש, ולפעמים גם לא יודע את השפה, ולכן מן הסתם מפספס כמה מן ה'תועבות' שמתרחשות גם שם (אני לא הייתי בוחרת במילה 'תועבה', אבל נניח לזה. הרי כבר סיכמנו בפוסט הקודם שהדריכה בעולם בזהירות היא עניין שאבד עליו כלח).

משום כך, למשל, למרות היותי, לפחות רשמית, יצור סופר-פריבילגי, אני לא מרגישה ש'גנבו לי את המדינה': היא אף פעם לא הייתה מונחת בכיסי. ובניגוד לנדב לפיד, אני לא מרגישה שהיא כל הזמן באה אליי בתביעות. אם נסיר מן החישוב את מירי רגב ותביעותיה ההזויות ל'נאמנות למדינה ולסמליה' (תביעות שבאמת אינן ראויות לתשומת לב מיוחדת), נשארות רק שתי תביעות של המדינה ממני, ואף אחת מהן איננה ייחודית רק למקומותינו: היא תבעה ממני לשרת בצבא ולשלוח לצבא גם את ילדיי, והיא דורשת ממני לשלם מיסים. מיסים משלמים בכל מקום, ולשירות חובה בצבא הולכים אפילו בשוויץ, אם כי שם זה כנראה לצורך הקישוט בלבד. מעבר לזה היא לא דורשת ממני כלום. מצד שני, למרבה הצער היא גם לא נענית לדרישותיי: למשל, היא לא מספקת לי תחבורה ציבורית נורמלית, אפילו שירותי דואר סבירים זה יותר מדי לבקש ממנה, ומעל לכול יש סכנה ברורה ומיידית שאהפוך בקרוב ל'זקנה במסדרון'. אבל זה לא מפני שהיא מדינה 'מתועבת', אלא מפני שכבר מזמן היה צריך להחליף את המפלגה השלטת, מה שמחזיר אותי להתחלה העגומה של הפוסט הנוכחי.
מסתבר שסגרתי מעגל, אז אפשר לסיים ממש בנקודה זו.
אמרה ועשתה.

אופטימיות זהירה

קוראת את המורָה של מיכל בן נפתלי,  ולא מסתדרת אתו.  חשבתי שמאוד אתחבר אליו,  בגלל אופיי המורתי,  וכו'.  אבל לא.

הספר זכה להערכה רבה וקיבל גם את פרס ספיר לשנת 2016.  הסופרת היא (גם)  פילוסופית,  ואולי זה הדבר שמכביד עליי כל כך:  שזה ספר פילוסופי,  ואני,  קשה לי עם פילוסופיה.  יש שם פסקאות שמשתרעות על פני יותר משני עמודים,  ויש משפטים ארוכים ומפותלים שצריך לקרוא שוב ושוב כדי להבין,  וגם אז אני לא תמיד מבינה.  זה כמו לחזור ולטפס בעמל רב לפסגה (של משפט מפותל),  לרדת ממנה כל עוד רוחי בי,  והופ  –  צריך לטפס שוב.  ולא כל כך יש הפוגות. אני לא מבינה למה צריך לכתוב ככה,  אבל כנראה אני לא מספיק עמוקה.

ובכל זאת  –  אני מוצאת שם גם דברים יפים.  כמו למשל הטיעון שהשימוש המיותר במילים 'שואה' ו'נאצים' לא קורה משום שעל ידי כך קוראים לדברים בשמם, אלא משום שאנשים לא יודעים לקרוא לדברים רבים בשמם הנכון (עמוד 72).  החריפות של הקביעה הזאת מצאה חן בעיניי. או למשל משב הרוח הבא,  של אופטימיות זהירה,  לחלוטין בלתי צפויה:

"אחרי ככלות הכול החיים ניצחו,  החיים תמיד מנצחים את הקטסטרופות הגדולות,  ואף שאיננו חושבים כך כל הזמן,  ולפעמים שוקעים בפסימיות מלנכולית,  יש בסופו של דבר יותר חיים ממוות" (עמוד 102).

ואם כבר מדברים על אופטימיות זהירה:  אתמול נבחר אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.  האמת שדי שמחתי,  כי בחודשים האחרונים כבר התחלתי לחשוש שממש לא יהיה לי בעד מי להצביע בבחירות הכלליות הבאות.  כי ממרצ נדמה שאפילו זהבה גלאון לא מרוצה,  שלא לדבר עליי,  ולהצביע לעוד קדנציה של הרצוג לא נראה לי שבא בחשבון.  וגם את עמיר פרץ כבר ניסינו ולא היה משהו.  גבאי לפחות עונה לעניין כששואלים אותו, בלי פראזות ובלי הצגות של שריף ובלי טריקים שאולי יעצו לו יועצי תדמית.  אולי הוא יצליח לאחד כוחות ולעמוד בראש גוף אופוזיציוני שיהיה משמעותי. להרבה יותר מזה אני לא מעיזה לקוות.

די נדהמתי לראות איך בערוץ אחת של 'כאן' דיברו בו אתמול סרה  –  כולל גאולה אבן,  שהיא בדרך כלל מגישה מקצועית ביותר.  ראש המשפחה אמר לי,  אל תשכחי שהיא אשתו של מישהו.  לא שכחתי,  אבל בכל זאת.  מוזר ביותר ושקוף ולא נעים.

נחכה ונראה.  הצרה עם תחזיות היא מה שתמיד ידענו:  שאפשר לדעת אם יש בהן ממש רק אחרי שהן מתגשמות (או לא).  רק אחרי שכבר יהיה מאוחר מדי.

אז עכשיו אחזור להווה.  המבחנים שיש לבדוק מחכים לי,  והם לא חושבים להתאדות.