קיוויתי שמרצ והעבודה יתאחדו. זה היה פותר לי הרבה בעיות. כבר כתבתי כאן לא פעם שאני לא מתה על אף אחת מהן אבל יכולה לחיות עם שתיהן ומעדיפה אותן על פני הרבה מפלגות אחרות ובעיקר מעדיפה שיתאחדו. אפילו כחול-לבן החדשה לא עושה לי את זה: כבר היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים, ובסוף לא יצא מזה כלום.
אבל כל אחד כאן רוצה להיות ראש ממשלה – וגרוע מזה, אפילו מאמין שיש לו סיכוי, ולכן הם רצים בנפרד במקום להתאחד, ואחר כך הם מפסידים, ואלפי קולות (אם לא יותר) נזרקים לפח. ועכשיו שוב נשארתי מול השאלה אם מרצ או העבודה, והן שתיהן מרגיזות אותי כמעט במידה שווה. היתרון של מרצ הוא שלפחות הם אומרים ברור מה הם חושבים, וזה, באווירת הפטפטת החמקנית הכללית אצלנו, נחשב לחידוש מרענן. אז אולי באמת אצביע עבורם, אם רק יתאפקו מלעשות איזו שטות קולוסלית בעתיד הקרוב.
א-פרופו 'כבר היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים, ובסוף לא יצא מזה כלום' – נדמה לי שזה כבר שנתיים או שלוש שהיועץ המשפטי לממשלה אמור להגיש את המלצותיו/מסקנותיו, או מה שזה לא יהיה, בשבוע הבא ממש – וזה נסחב ונסחב ולא קורה. עכשיו אמרו שבסוף השבוע הבא, אבל אתמול הוסיפו שאפשר שזה יידחה לתחילת השבוע שאחריו. לא שיש לי משהו נגד יסודיות בעבודה – אבל נו, כמה אפשר.
בלי קשר, ראיתי אתמול ריאיון בטלוויזיה עם הבמאי נדב לפיד שסרטו 'מילים נרדפות' זכה בפרס חשוב בברלין. מירי רגב כמובן אמרה עוד איזו שטות איומה על תקוותה שהסרט 'לא עובר על החוק' (הייתכן ששמעתי נכון?). ממה שהבנתי, עוסק הסרט הזה בצעיר ישראלי (אולי הבמאי עצמו) שעוזב את הארץ ועובר לפריז בשל התיעוב שהוא חש כלפי ישראל. התיעוב מפורט שם במילים רבות, גם בסרט וגם בריאיון, והמילה 'תועבה' מככבת שם גם. אני לא יודעת מה קורה בסוף הסרט, אבל הבמאי עצמו חי כיום עם משפחתו בתל אביב, תהא משמעות הדבר אשר תהיה.
כמובן, זכותו של כל אחד להרגיש ולומר מה שהוא רוצה, וכמובן גם לשנוא מאוד, אבל אני כל פעם תוהה למה אני לא מצליחה להזדהות עם זה, אף שכידוע, גם אני לא חושבת שישראל היא המדינה הטובה בתבל. אולי זה מפאת גילי המתקדם, אבל לא השתכנעתי שישראל מתועבת יותר מרוב המדינות שאני מכירה. גם לא פחות, אגב. היתרון של מי שבוחר לחיות במקום אחר הוא שהוא יכול להרשות לעצמו להיות פחות מעורה במה שקורה במקומו החדש, ולפעמים גם לא יודע את השפה, ולכן מן הסתם מפספס כמה מן ה'תועבות' שמתרחשות גם שם (אני לא הייתי בוחרת במילה 'תועבה', אבל נניח לזה. הרי כבר סיכמנו בפוסט הקודם שהדריכה בעולם בזהירות היא עניין שאבד עליו כלח).
משום כך, למשל, למרות היותי, לפחות רשמית, יצור סופר-פריבילגי, אני לא מרגישה ש'גנבו לי את המדינה': היא אף פעם לא הייתה מונחת בכיסי. ובניגוד לנדב לפיד, אני לא מרגישה שהיא כל הזמן באה אליי בתביעות. אם נסיר מן החישוב את מירי רגב ותביעותיה ההזויות ל'נאמנות למדינה ולסמליה' (תביעות שבאמת אינן ראויות לתשומת לב מיוחדת), נשארות רק שתי תביעות של המדינה ממני, ואף אחת מהן איננה ייחודית רק למקומותינו: היא תבעה ממני לשרת בצבא ולשלוח לצבא גם את ילדיי, והיא דורשת ממני לשלם מיסים. מיסים משלמים בכל מקום, ולשירות חובה בצבא הולכים אפילו בשוויץ, אם כי שם זה כנראה לצורך הקישוט בלבד. מעבר לזה היא לא דורשת ממני כלום. מצד שני, למרבה הצער היא גם לא נענית לדרישותיי: למשל, היא לא מספקת לי תחבורה ציבורית נורמלית, אפילו שירותי דואר סבירים זה יותר מדי לבקש ממנה, ומעל לכול יש סכנה ברורה ומיידית שאהפוך בקרוב ל'זקנה במסדרון'. אבל זה לא מפני שהיא מדינה 'מתועבת', אלא מפני שכבר מזמן היה צריך להחליף את המפלגה השלטת, מה שמחזיר אותי להתחלה העגומה של הפוסט הנוכחי.
מסתבר שסגרתי מעגל, אז אפשר לסיים ממש בנקודה זו.
אמרה ועשתה.
בלוגיעדה 