על טלאים ועל מעיין הנעורים

(עם הרבה קפיצות מעניין לעניין)

בימים האחרונים יצא לי לחשוב כמה פעמים על הטלאי הצהוב.  הטריגר היה העובדה שאני קוראת את היומן של הלן בר,  שאותו כתבה בפריז בשנים 1942  –  1944,  עד ששולחה אל מותה.  בין השאר היא מתארת בו את שאלת הטלאי הצהוב מזווית שלא הכרתי  –  למשל השאלה אם זו פחדנות לענוד אותו,  או שזו פחדנות לסרב לעשות כך.

וזה הזכיר לי את הסיפור על מלך דנמרק.  אני לא יודעת אם זה סיפור אמיתי,  אבל הוא מוצג ככזה בספר  אקסודוס (נדמה לי ששם קראתי את זה) :  כשהגרמנים כבשו את דנמרק ופרסמו צו התובע מן היהודים להתהלך עם טלאי צהוב,  יצא מלך דנמרק למחרת בבוקר לטייל ברחובות קופנהאגן כשהוא עונד את הטלאי על בגדו.  רבים מן הדנים הנוצרים עשו כמוהו,  וכך רוקנו את הצו הגרמני מתוכנו.

או שקרה כך או שלא,  אינני יודעת.  אבל השיטה הנזכרת טובה בעיניי.  וזה מתקשר לי עם מצעד הגאווה.

מי שמכיר אותי יודע שאין סיכוי שבעולם שאערוך השוואות בין השואה לבין הומופוביה,  ולא אכפת לי מה יגידו הציניקנים של האסור/מותר/חובה להשוות.  לא מַשְוָה ודי:  יש דברים שלא מתאימים לשום מגירה.  אבל כן מהרהרת בדרך שבה יכולים אנשים הגונים לנהוג נוכח התעמרות אטומת-לב בקבוצה שלא עוללה לאיש שום רע. ובהקשר הזה,  הדרך הדנית הנ"ל  מצאה חן בעיניי.  ולכן גם נכון בעיניי שיבואו רבים-רבים להשתתף היום במצעד הגאווה בירושלים,  בלי שום קשר להעדפותיהם המיניות.  גם בשביל להביע תמיכה,  אבל גם בשביל לבלבל את חורשי המזימות.  כשיהיו שם רבים וטובים מכל הסוגים,  זה יקשה על חורצי הלשון לדעת במי אפשר להשתלח ולדבר סרה ובמי לא. זה קצת כמו ה-'כולנו שרלי הבדו',  אפילו אם אנחנו לא.  ושיעבור בשלום,  אמן.

עכשיו כמובן צריכה להופיע כאן הצהרה שלי על כך שגם אני  אשתתף.  אז האמת  –  לבושתי  –  שלא,  מסיבות שונות.  בין היתר משום שירושלים רחוקה,  ואני עייפתי וזקנתי.  ובעיקר זקנתי משום שהיום  –  בדיוק היום  –   הוא יום הולדתי השישים,  וחצי הדרך אל מאה ועשרים זו הזדמנות טובה לעשות לעצמי הנחות.

אם כי אני מוסיפה לחשוב שאולי עדיף לי בכלל לחגוג את יום הולדתי על פי התאריך העברי,  שיוצא השנה בעוד חודש (כמעט).  ובכלל אני  לא זוכרת אפילו פעם אחת שבה התאריך העברי יצא לפני הלועזי. אז לפי התאריך העברי אני עוד יחסית צעירה (נניח),  וזה הרי אמור להיות עדיף.

וכך גיליתי,  לגמרי לתומי,  את הסוד של מעין הנעורים.  מי היה מעלה בדעתו שזה כל כך פשוט.

מודעות פרסומת