אפילו אני, עם הדם הפושר הזורם בעורקיי, לא יכולתי שלא להתרגש קצת מחגיגיות המעמד כשיאיר לפיד הודיע, סמוך לחצות ביום רביעי, שעלה בידו להרכיב ממשלה.
זה לא שאפשר לנוח עכשיו על זרי הדפנה. עד שהממשלה הזאת תגיע לקו הסיום – יותר נכון לקו ההתחלה – ותושבע בכנסת, עוד יכולים לקרות כל כך הרבה דברים רעים, שהמחשבה שהיא אכן תגיע נראית עכשיו כמו ייחולים למעשי ניסים.
ובכל זאת, משהו קרה. לפחות בקטנה. דומה שאצל כמה חברי כנסת בשלה סופסוף ההכרה שאין ברירה, ושהם צריכים לנהוג בבגרות, עם כמה שפחות טרלולים וניבולי פה, כי הטירוף ששולט פה בחודשים האחרונים הוא כבר מעבר לכוחותינו.
ההתנהלות של יאיר לפיד בשבועות האחרונים הדהימה אותי לגמרי. לא הייתי מאמינה על מי שהחשבתי כנער שעשועים ותו-לא שהוא מסוגל להיות כל כך בוגר, אחראי וממלכתי – ועוד להקרין מזה גם על אחרים. פתאום זה נהיה בון טון לדבר במנוחה. לראשונה בחיי אני ממש מרוצה מהצבעתי בנגלה האחרונה (מרב מיכאלי). וגם את מנצור עבאס לא שמעתי מרים את קולו אפילו פעם אחת. כן, אני יודעת מה יגידו, שזה בסך הכול עניינים של נימוסים והליכות של חנה בבלי. אבל גם גינוני חנה בבלי חשובים, במיוחד עבור מי שמתיימרים להיות נבחרי ציבור, על אחת כמה וכמה נוכח מחול השדים של העת האחרונה. כי באמת, זה כל כך מרענן כשלשם שינוי מדברים בלי לעשות סקנדל.
אז נצטרך לחכות ולראות. זה לא נראה מאוד מבטיח כרגע, אבל אולי אולי. וגם אם לא יצליח, לפחות הניסיון להגיע לשם היה כמעט הירואי, וגם זה נחשב.
בלוגיעדה 