טרום בחירות ועוד

קיוויתי שמרצ והעבודה יתאחדו. זה היה פותר לי הרבה בעיות. כבר כתבתי כאן לא פעם שאני לא מתה על אף אחת מהן אבל יכולה לחיות עם שתיהן ומעדיפה אותן על פני הרבה מפלגות אחרות ובעיקר מעדיפה שיתאחדו. אפילו כחול-לבן החדשה לא עושה לי את זה: כבר היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים, ובסוף לא יצא מזה כלום.

אבל כל אחד כאן רוצה להיות ראש ממשלה – וגרוע מזה, אפילו מאמין שיש לו סיכוי, ולכן הם רצים בנפרד במקום להתאחד, ואחר כך הם מפסידים, ואלפי קולות (אם לא יותר) נזרקים לפח. ועכשיו שוב נשארתי מול השאלה אם מרצ או העבודה, והן שתיהן מרגיזות אותי כמעט במידה שווה. היתרון של מרצ הוא שלפחות הם אומרים ברור מה הם חושבים, וזה, באווירת הפטפטת החמקנית הכללית אצלנו, נחשב לחידוש מרענן. אז אולי באמת אצביע עבורם, אם רק יתאפקו מלעשות איזו שטות קולוסלית בעתיד הקרוב.

א-פרופו 'כבר היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים, ובסוף לא יצא מזה כלום' – נדמה לי שזה כבר שנתיים או שלוש שהיועץ המשפטי לממשלה אמור להגיש את המלצותיו/מסקנותיו, או מה שזה לא יהיה, בשבוע הבא ממש – וזה נסחב ונסחב ולא קורה. עכשיו אמרו שבסוף השבוע הבא, אבל אתמול הוסיפו שאפשר שזה יידחה לתחילת השבוע שאחריו. לא שיש לי משהו נגד יסודיות בעבודה – אבל נו, כמה אפשר.

בלי קשר, ראיתי אתמול ריאיון בטלוויזיה עם הבמאי נדב לפיד שסרטו 'מילים נרדפות' זכה בפרס חשוב בברלין. מירי רגב כמובן אמרה עוד איזו שטות איומה על תקוותה שהסרט 'לא עובר על החוק' (הייתכן ששמעתי נכון?). ממה שהבנתי, עוסק הסרט הזה בצעיר ישראלי (אולי הבמאי עצמו) שעוזב את הארץ ועובר לפריז בשל התיעוב שהוא חש כלפי ישראל. התיעוב מפורט שם במילים רבות, גם בסרט וגם בריאיון, והמילה 'תועבה' מככבת שם גם. אני לא יודעת מה קורה בסוף הסרט, אבל הבמאי עצמו חי כיום עם משפחתו בתל אביב, תהא משמעות הדבר אשר תהיה.

כמובן, זכותו של כל אחד להרגיש ולומר מה שהוא רוצה, וכמובן גם לשנוא מאוד, אבל אני כל פעם תוהה למה אני לא מצליחה להזדהות עם זה, אף שכידוע, גם אני לא חושבת שישראל היא המדינה הטובה בתבל. אולי זה מפאת גילי המתקדם, אבל לא השתכנעתי שישראל מתועבת יותר מרוב המדינות שאני מכירה. גם לא פחות, אגב. היתרון של מי שבוחר לחיות במקום אחר הוא שהוא יכול להרשות לעצמו להיות פחות מעורה במה שקורה במקומו החדש, ולפעמים גם לא יודע את השפה, ולכן מן הסתם מפספס כמה מן ה'תועבות' שמתרחשות גם שם (אני לא הייתי בוחרת במילה 'תועבה', אבל נניח לזה. הרי כבר סיכמנו בפוסט הקודם שהדריכה בעולם בזהירות היא עניין שאבד עליו כלח).

משום כך, למשל, למרות היותי, לפחות רשמית, יצור סופר-פריבילגי, אני לא מרגישה ש'גנבו לי את המדינה': היא אף פעם לא הייתה מונחת בכיסי. ובניגוד לנדב לפיד, אני לא מרגישה שהיא כל הזמן באה אליי בתביעות. אם נסיר מן החישוב את מירי רגב ותביעותיה ההזויות ל'נאמנות למדינה ולסמליה' (תביעות שבאמת אינן ראויות לתשומת לב מיוחדת), נשארות רק שתי תביעות של המדינה ממני, ואף אחת מהן איננה ייחודית רק למקומותינו: היא תבעה ממני לשרת בצבא ולשלוח לצבא גם את ילדיי, והיא דורשת ממני לשלם מיסים. מיסים משלמים בכל מקום, ולשירות חובה בצבא הולכים אפילו בשוויץ, אם כי שם זה כנראה לצורך הקישוט בלבד. מעבר לזה היא לא דורשת ממני כלום. מצד שני, למרבה הצער היא גם לא נענית לדרישותיי: למשל, היא לא מספקת לי תחבורה ציבורית נורמלית, אפילו שירותי דואר סבירים זה יותר מדי לבקש ממנה, ומעל לכול יש סכנה ברורה ומיידית שאהפוך בקרוב ל'זקנה במסדרון'. אבל זה לא מפני שהיא מדינה 'מתועבת', אלא מפני שכבר מזמן היה צריך להחליף את המפלגה השלטת, מה שמחזיר אותי להתחלה העגומה של הפוסט הנוכחי.
מסתבר שסגרתי מעגל, אז אפשר לסיים ממש בנקודה זו.
אמרה ועשתה.

כמה מילים על טוהר

אז קצת אקטואליה:  מרצ וזנדברג.  הו,  האימה.

היות שאני מגדירה את עצמי פחות או יותר כשמאל-לייט*,  המפלגות שבהן אני מתעניינת במיוחד הן המחנה הציוני (על שלל שמותיה) ומרצ.**  לא מחבבת אף אחת מהן, מתעצבנת בגלל שתיהן,  אבל יכולה לחיות,  אם צריך,  עם כל אחת מהן,  ועדיף בעיניי שבכלל יתאחדו.  בבחירות אני מצביעה עבור אחת מהן,  בדרך כלל הראשונה,  ואחר כך נשבעת שלא אעשה זאת שוב,  ואז מפירה את שבועתי.

לאחרונה נדמה שהמחנה הציוני מתפוגג לגמרי.  לא נשאר שם כבר שום דבר ברור שאני יכולה להתייחס אליו,  ולכן העניין שלי במרצ הולך וגובר.  תמר זנדברג אף פעם לא הייתה כוס התה שלי,  אבל אני יכולה להתגבר על זה.  התפיסה שלה לפיה לא מספיק לשבת בפינה וליילל,  אלא צריך להיכנס לקלחת הרותחת  –  נכונה בעיניי.  מרצ נראית גם עכשיו כמפלגה שפחות או יותר דבקה באיזה קו ברור ועקבי  –  וזה לא דבר שאפשר להגיד על הרבה מפלגות אחרות,  בטח שלא על המחנצ.

אז עכשיו,  אחרי שזנדברג נבחרה להיות ראשת מרצ,  התברר שהיא לא קדושה:  היא התייעצה עם יועץ שידוע בשיטותיו המאוסות  –  ואפילו שיקרה על זה.  הו,  מה יהיה עכשיו. אז עכשיו בוחריה תובעים ממנה להתפטר,  וחלקם לא יירתעו אפילו מלהרוס את המפלגה כולה   –  כאילו שיש לנו עוד חמישים ושתיים מפלגות שמאל אחרות שאפשר לבחור מתוכן.

לפני כמה שנים,  בבלוג הישן,  היה לי ויכוח עם בלוגר מגיב שהגדיר עצמו שמאלני (וראה אותי כנציגת הימין הקיצוני.  לא משנה).  בין השאר הוא טען ש'שמאל פירושו חיפוש האמת'.  זו הייתה הנקודה בוויכוח שבה הערכתי שחבל על הזמן (במובן השלילי של הביטוי).  אבל הבלוגר ההוא לא לבד.  אני מתרשמת ששמאלנים רבים באמת סבורים ששמאל הוא תמצית הצדק,  האמת,  החמלה והטוהר.

לדעתי זה פשוט קשקוש  –  יכולים להיות אנשים הגונים בכל קצות הקשת הפוליטית   –  וגם גנבים ושקרנים באותם קצוות.  ממש כשם שהדת אינה ערובה לכך שכל מאמיניה טהורים,  והטבעונות אינה ערובה לאופיים החומל של כל הדוגלים בה   –  גם השמאל אינו ערובה לטוהר מקיר לקיר:  יש כאלה ויש כאלה.  ויש גם בין לבין. נורא פשוט.

העובדה שתמר זנדברג נבחרה לראשות מרצ לא הגבירה את חיבתי למפלגה הזאת  –  והעובדה שנתפסה בשקר לא גרעה ממנה.  אם מרצ תמשיך להיות המפלגה היחידה שמדברת בקול עקבי שאני יכולה להבין (ואם המחנצ לא יתאושש מן הבחינה הזאת)  –  יש מצב שאתן לה את קולי,  ואשלים עם ההנהגה של תמר זנדברג.

כי הצבעה בבחירות איננה אקט של אהבת עולם:  היא בסך הכול צעד פרקטי.  וחוץ מזה,  צריך שכולם יזכרו:  בביצה יש בוץ.  המגפיים עלולות*** להתלכלך.  זה לא סוף העולם:  אפשר לשטוף אותן ולהמשיך ללכת בהן.  כי פוליטיקה איננה תחרות על טוהר,  אלא מאמץ של מפלגות להשיג עבור בוחריהן את מטרותיהם.

______________

*לא כולם מסכימים אתי.  יש המאשימים אותי בימניות מופלגת.  לבריאות שיהיה  –  אבל בעניין הזה,  דעתי היא זו שקובעת.

**התעניינותי ברשימה המשותפת התפוגגה כבר מזמן,  ולא כאן המקום לפרט שוב למה.  רק אזכיר את מופע האימים של אימן עודה אתמול בערוץ הראשון:  היה שם דיון על הדמוגרפיה,  וברקע הוקרנו צילומים מחדרי-תינוקות.  עודה התגולל על הצילומים הנ"ל בטענה שהם מעידים על גזענות ופחד מערבים.  אבל באמת,  חבר-הכנסת עודה,  אילו צילומים יש להקרין,  לדעתך,  כרקע לעיסוק בסוגיה של אחוזי הילודה?

***עריכה מאוחרת:  מגפיים זה בכלל בלשון זכר.  אז עלולים,  וכו'.  שיהיה.

פוסטפוליטי

זה נראה מתבקש בצוק העתים.  על כל פנים,  זה מה ש(כמעט) כולם עושים:  כותבים למי יצביעו וקוראים לכולם לעשות כמותם.

אבל זה לא בדיוק מה שאעשה.  ראשית,  משום שלהגיד לאנשים מה להצביע זה לא הסטייל שלי.  ושנית  –  וגרוע מזה  –  מפני שאני עוד לא יודעת בדיוק בעצמי,  וכנראה שלא אדע,  עד לרגע האחרון.

לאמור  –  להלן מונולוג של קול צף:

בעצם אין כאן שום דבר חדש.  גם במערכות קודמות של בחירות התנדנדתי בין העבודה לבין מרצ.  אני לא מתה על אף אחת מהן,  אבל יכולה לחיות בשלום עם שתיהן.  כל אחת מהן הרגיזה אותי לא אחת ולא שתיים,  אבל יש אחרות שמרגיזות אותי הרבה יותר.  והכי אני כועסת על שתיהן שלא השכילו מעולם להתאחד למפלגה אחת.

כן,  אני מניחה שיש כאן משום חילול הקודש,  ואף על פי כן,  כך אני מאמינה:  ההבדלים בין המחנה הציוני למרצ,  גם כיום,  הם זניחים.  שתיהן שמאל לייט,  למרות שהקטנה מביניהן מתהדרת בעיוורון בהיותה "שמאל אמיתי",  והגדולה בכלל נמנעת בפחדנות מלהזכיר אי-פעם את המילה "שמאל".  אחת מהן קצת יותר שמאל,  השנייה קצת יותר לייט.  השמאל הרדיקלי רואה בשתיהן בוגדות,  במידה מסוימת של צדק:  שום שמאל רציני לא יוכל לבלוע את הנוסחה הבעייתית של "מדינה יהודית ודמוקרטית";  אין חיה כזאת באמונה השמאלית הבסיסית (ואני אדלג עכשיו על כל הסיסמאות החבוטות בעניין "השבט הלבן והפריבילגי",  אין לי סבלנות בשביל זה).

בקיצור,  שתיהן היו יכולות לחסוך לרבים מאתנו כאב ראש גדול ולרוץ לבחירות ביחד, אלא שהאגו והפחדנות תמיד מפריעים.

כן,  מרצ אומרת דברים יותר יפים,  ואף דבקה בהם.  אבל במחנה הציוני  יודעים שכדי להזיז דברים לא מספיק להיות אידיאולוג,  צריך להיות גם פרגמטי,  וצריך לדעת להתפשר.  אגב,  גם פשרה היא עניין אידיאולוגי. זו איננה שחיתות,  אלא קריאה נבונה של מציאות שאותה מאכלס יותר מאדם אחד בודד.

אני מכירה את כל הטיעונים בעד ונגד.  כל הטיעונים נכונים ומשכנעים.  המחנה הציוני יהיה בצרות אם מרצ תצנח אל מתחת לאחוז החסימה (אבל האם באמת יש סכנה כזאת?  אני מתרשמת שמצבה בסקרים יציב). מצד שני,  פער גדול ככל האפשר בין הליכוד לבין המחנה הציוני (לטובת האחרון,  כמובן) הוא בעיניי תנאי הכרחי להזזת הראשון הצידה.  כמה חבל שמנדטים שיתווספו לאחת משתי המפלגות הרצויות לי יתכרסמו כמעט בהכרח מן השנייה.

צפיתי אתמול כמעט בכל הריאיונות עם ראשי המפלגות.  נתניהו היה גננתי כרגיל.  אני באמת מתחילה להאמין שהוא חושב שכולנו מטומטמים.  רק בדבר אחד הבנתי ללבו:  בסירובו להתראיין בערוץ 10.  אין לי ספק שהם היו קורעים אותו שם לגזרים.  לזכותם ייאמר שהם התייחסו באותה קפדנות תוקפנית (ומוצדקת) אל כל מרואייניהם,  ולא עשו הנחות לאף אחד.

זהבה גלאון נתנה הופעה טובה למדי אצל גאולה אבן,  אם כי  –  כרגיל  –  הרגיז אותי שחצי מהזמן התבזבז על העיסוק בשאלה "מדוע לא נשב עם ליברמן".  קוראים ותיקים של הבלוג (הזה וקודמו) זוכרים מן הסתם מה דעתי (הרעה) על ליברמן,  ובכל זאת, העיסוק האובססיבי בחרמות מעצבן אותי.

לא משנה.  הרצוג היה בסדר.  נכון ש"בסדר" נשמע אפרורי למדי,  אבל,  מה לעשות, זה מה שהרצוג מציע:  אפרוריות.  ודווקא נדמה לי שמגיע לציבור הישראלי פסק זמן מהלהטטנות התקשורתית של נתניהו.  לפחות בשם עצמי אני יכולה לקבוע,  שזה יהיה מרענן מאוד לשמוע נאום של הרצוג בקונגרס האמריקאי או במועצת הביטחון:  יש להניח שזה יהיה נאום משעמם עד מוות,  אבל,  ראשית,  כל נאום אמור להיות קצת משעמם,  ושנית,  עדיף שיהיה משעמם משיהיה מביש.

שורה תחתונה?  אין,  כמובן.  אולי עד יום שלישי תהיה לי הארה.  ואם לא,  אחליט כבר בקלפי,  אמת או מרצ.  ואחר כך אוכל להתפלל שהקריין יאמר בערב,  בשעה עשר ומשהו,
– גבירותיי ורבותיי,  מהפך.
אשרי החולמים,  לפעמים אפילו להם מצליח. אולי-אולי הפעם.

ושיהיו לכולנו בחירות טובות ומועילות.