This is my Letter to the World *

משרד הבריאות שלום,

כאן מדברת אזרחית פשוטה, שומרת חוק, רשמית כנראה מקבוצת הסיכון (מפאת גילי, מפאת נטייתי הידועה לדלקות ריאה, מפאת המחסור שלי בנוגדנים).

הבנתי שאתם גוזרים על הציבור גזירות קשות בדיוק כדי לשמור על בריאותי. זה יפה, אבל זה בכל זאת גורם לי אי נחת מרובה. מה גם שבעשרות השנים האחרונות לא התרשמתי שמובילי מערכת הבריאות (והמדינה כולה) שומרים כל כך טוב על הזקנים – וע"ע 'הזקנה במסדרון' וקצבאות הביטוח הלאומי ועוד כהנה וכהנה. לא נעים לי לבוא עכשיו בטענות על חלב שנשפך ולהתחיל עם ה'אמרנו לכם', אבל להגנתי אומר שעל הזקנה במסדרון התלוננתי כבר מזמן.

אני רוצה לקוות שאתם יודעים מה אתם עושים. לא תמיד אני בטוחה. הדיבורים של 'אנחנו ערוכים יותר טוב מאחרים, וכולם עוד יראו כמה אנחנו עושים את זה טוב יותר' מיותרים ואינם מעוררים אמון. בין המלמולים חסרי הפשר של ליצמן-בעל-הכובעים וההצגות של ראש הממשלה עם הטישיו ובלעדיו, קצת הלכתי לאיבוד. התוכלו לערוך פעם מסיבת עיתונאים בלי ליצנים? שתכלול גם רופא, ואולי מוטב רופאה, שידברו בשקט ובצורה רהוטה. ושיסבירו סוף סוף מה ההבדל בין 'נדבק' לבין 'נשא' לבין 'חולה' – נדמה שזה לא אותו הדבר. וזה מהותי, כי זה משנה את החישובים של אחוזי התמותה והמקרים הקשים. אז קדימה, תסבירו, אם אפשר בלי להטיל אימה, ותוותרו על התוכנית האומנותית המקדימה.

בנוגע לאתר שלכם – כבר כתבתי בפוסט הקודם. בחיאת, תחשבו על זה. ועל הדרך קחו כוכבית על דפי הצביעה שהכנתם שם לילדים (באמת. אני לא צוחקת). עוד משהו: בהתחלה דיברתם הרבה על מחסום 15 דקות החשיפה לחולה מאומת (מי שעובר אותו חייב בבידוד וכו'). לאחרונה הפסקתם לדבר על 15 הדקות. מה זה אומר? זה נפל בעריכה בהיסח הדעת? או ששיניתם את דעתכם?

מילה לכתבים/מגישים באולפן (זה לא באחריות משרד הבריאות, אבל אני כבר בשוונג): הזמנתם לאולפן מומחה לענייני קורונה? יופי. שאלתם אותו שאלה? מצוין. עכשיו, למען השם, תסתמו ותתנו לו לענות. יש לכם הרגל מגונה לקפוץ כל שתי מילים עם שאלה/השגה מטעמכם. זה לא נחוץ. דעתכם המלומדת חשובה פחות מדעתו המלומדת (בהנחה שהוא באמת מלומד). מה שקורה בדרך כלל הוא שהמומחה האורח לא מספיק לענות בגלל שאתם כל הזמן מפריעים לו (וברוב המקרים הוא מלכתחילה לא הכי רהוט או ממוקד, כך שאתם מזיקים עוד יותר). ואז – הופ, יצאנו לפרסומות, ונשארנו בורים כמקודם.

ושנהיה כולנו בריאים. ושנשמור על חוש המידה. ושנעזור זה לזה. כבר אמר מי שאמר: עברנו את פרעה, נעבור גם את זה**.

תודה ולהתראות.

*

[הערות שוליים לכל הנ"ל:
*אמילי דיקינסון
**Easier said than done]

על מספרים ואנשים

הערב כבר הודיעו על 61 חולי קורונה בארץ [ועד שסיימתי את כתיבת הפוסט עלה המספר ל-75]. המספרים מן הסתם עוד יעלו שוב ושוב. לאחרונה, אגב, בדיווחי התקשורת, מספרי החולים לא סתם עולים, אלא 'מזנקים'. דרמה מילולית מעצבנת.

כמו כל אזרחית טובה, אני עוקבת באתר משרד הבריאות אחר הדיווחים על מסלולי החולים לפני שאובחנו, כדי לדעת אם מסלוליי הצטלבו עם מסלוליהם, ואם גם אני צריכה לסגור את עצמי בחדר מבודד (חרדת הבידוד גדולה אצלי מחרדת הקורונה, אבל זה לפוסט נפרד). אבל ככל שמספר החולים עולה, המעקב אחרי הפרטים נעשה מסובך יותר. משום מה מדווחים במשרד הבריאות על כל חולה בנפרד: ממספרים אותו ומפרטים איפה הוא היה, ואז עוברים לחולה הבא. וכך יודעת כל המדינה שחולה X חזר מחוצלארץ כזה או אחר אחרי ששהה בו רק יומיים לצורך משחק כדורגל, ומיד לאחר שובו ישב במסעדה פלונית, שתה קפה בבית קפה אלמוני, ביקר בחנויות אלה ואלה בקניון הזה והזה, וכך הלאה. שאז מתחילות ברשת ההתבדחויות (או הגערות) על חשבונו: כמה הוא אוכל ושותה וקונה ומסתובב בכל מָקום בִּמְקום לשבת בשקט בבית. בהקשר הזה כדאי לזכור שכולנו אוכלים ושותים וקונים ומסתובבים בחוץ כל עוד לא נודע לנו שאנחנו חולים וכל עוד לא נצטווינו להתבודד בבית.

אז כן, שיטת הרישום הזאת באמת פולשת לתחום הפרט, ואני לא רואה מה תרומתה לבריאותנו. הרי אם נחשפתי למחלה בסופרמרקט או באוטובוס, זה לא ממש משנה לי אם זה היה בגלל חולה X או חולה Y – אני בצרות גם כך וגם כך. נראה לי מספיק טוב שיציינו את המקומות שבהם הייתה חשיפה למחלה, שימיינו אותם לפי אזורים ותאריכים (ולא לפי חולים), ויפסיקו כבר עם המידע האישי הזה שאינו נחוץ לאיש.

וחוץ מזה, איזה פורים שקט ועצוב היה היום.

*

[עריכה מאוחרת: אופס. מן הון להון ראיתי שדווקא בYNET יש רשימה של 'מוקדי הקורונה' שמסודרת לפי תאריכים ולא לפי אנשים. יפה. אם כי בשל תקלה כלשהי, כל פעם שאני מנסה לרדת במורד הרשימה, היא קופצת למעלה בחזרה להתחלה. אולי תקלה אצלי.]