קפקא בארץ החלמאים

כמובן, כל שאכתוב להלן הוא בעירבון מוגבל, ותלוי בדיוק של הדיווחים. ועל מידת הדיוק של הדיווחים כבר כתבתי מספיק. אבל בהנחה שעלילות איכוני השב"כ נכונות כמדווח, אזי – ובכן:

סיפרו שבשב"כ מלכתחילה התנגדו למטלת האיכונים שהוטלה עליהם. נראה שהם ידעו היטב למה.

מה מתברר, לכאורה? שהאיכונים החכמים לא יודעים לקרוא קירות. אז אם יש חולה מאומת (אלוהים יודע מה זה, עדיין לא הוסבר לנו, שהרי אנו נחשבים לנטולי-מוחות ויש סכנה שלא נבין) – ובכן, אם יש חולה מאומת מעבר לקיר הדירה שלנו, נעול בדירת השכנים, עלול השב"כ לשלוח אלינו הודעה שנחשפנו אליו (נותנים תאריך ושעה, אבל את המיקום לא יגלו). ולכן, כך יפקדו עלינו, היכבדו ושבו בביתכם, בחדרכם המבודד, וכבסו את כל בגדיכם בנפרד, עד יעבור זעמם של שבועיים.

אני מניחה שהפונקציונרים של החמאס מחככים עכשיו את ידיהם בהנאה: מה טובו אוהליך, יעקב, נפלאותיך, השב"כ! וגם ההערצה של המוני בית ישראל לשב"כ נמצאת עתה, יש לחשוש, בשפל מסוים. שלא לדבר על האמון הכללי של הציבור ברשויות המדינה ובמוסדותיה.

וזה עוד מילא. עכשיו מגיע הכייף האמיתי: עלילות משרד הבריאות. כבר התרגלנו שלא יודעים שם (או לא רוצים) לדווח על מספרים בצורה שמישהו יכול להבין, ולא מצליחים להחליט בעניין מסכות או כפפות, ודוחים כל יד מושטת לעזרה (לכאורה, על פי הדיווחים). אבל עכשיו מסתבר שהם גם לא מצליחים לארגן מענה טלפוני.

הו, החלמאות. שולחים עשרות אלפי הודעות בידוד לאזרחים תמימים, ואז נועלים את המשרד והולכים הביתה: שבת קודש! בשבתות אנחנו משאירים על המשמרת רק תורנים מסכנים, ושהם ישברו את הראש מה לעשות עם אלפי פניות של אזרחים מבוהלים. וגם אזרח מבוהל שמצליח להגיע אליהם אחרי שעות של ניסיונות, יקבל את התשובה המרגיעה הבאה: לא יודעים אם זו טעות או לא, אי אפשר לערער עכשיו, נחשוב הלאה בשבוע הבא, בכל מקרה בינתיים חובתכם להיכנס לבידוד. הו, המטעמים שקפקא היה יכול לעשות מהחומרים האלה.

אומת הסטארט-אפ, שמצליחה לחדור (לכאורה, לכאורה) אל לב הגרעין האיראני, לא השכילה להעמיד לרשות נתיניה טופס אינטרנטי שבו יוכלו להקליד: 'טעות, תחזרו אליי מהר, למען השם'. אפילו זה גדול עליהם.

והרי לא חסרים מובטלים בכל הענפים שהיו מאושרים להתגייס לענות על טלפונים, לטפל בטפסים דיגיטליים, מה שתרצו – רק תנו להם עבודה וקצת משכורת, שלא יצטרכו לחרטט לכם שוב שאין להם מה לאכול (או, למצער – והרי שואפי דיוק אנחנו! – שאינם יודעים מה יאכלו בחודש הבא).

הכי הכי אני תוהה אם אומות העולם עדיין צובאות על פתחי הלשכות של נתניהו ובר סימן טוב (אפילו שיצא לאזרחות בינתיים) ומתחננות שיסבירו להן סוף סוף איך נלחמים בווירוס הזה בהצלחה. אני, כשלעצמי – לו הייתי משמיעה את דבר ההבל המחוצף ההוא (על ההצלחה הפנומנלית) חזור והשמע, מראש כל גבעה ותחת כל עץ רענן, ובכל מסיבת/תדרוך עיתונאים ערב ערב – ובכן, אני הייתי מסמיקה עכשיו עד כדי כך מבושה, שאי אפשר היה עוד להבדיל ביני לבין סלק לעולם.

ועכשיו בעייפות

כאוס – זו המילה שמשכה את תשומת ליבי כמה פעמים בכותרות הבוקר.

והיא נראית לי מתאימה. יותר מכל דבר אחר, הרושם הוא שיש כאן בלגן נורא, עד כדי התפוררות. לא רק בבריאות – גם בפוליטיקה, וגם בכלכלה, וגם בקשקוש המיותר של 'הסיפוח', וגם בכל עניין אחר. ובעיקר בממשלה. איזה תמהיל מחריד לב של שחיתות, בינוניות, פחדנות ואגו – במינונים מגוונים.

אמון הציבור הוא משאב מתכלה שיש להשקיע בו מאמץ באופן קבוע. כשמבזבזים אותו בטיפשות, המחיר יקר. למשל, כשקודם מדברים על עשרות אלפי מתים במגפה, ואחר כך מתפארים (בחוצפה אופיינית) שאנחנו יודעים למנוע זאת יותר טוב מאחרים, ואז חוזרים לאיים במאות/אלפי 'הרוגים' – אף אחד כבר לא לוקח את זה ברצינות. או, למצער, לא יודע איך לקחת את זה. כנ"ל בנוגע לקפיצה הנחשונית בין 'המסכה מיותרת, אפילו מזיקה' לבין 'תשלמו 500 ש"ח קנס אם לא תשתמשו בה'. ועל הפארסות של המיסים ושל המימונים של נתניהו – כשמאות אלפי מובטלים לא יודעים איך יגמרו את החודש – עליהן רק אומר שמישהו שכח שמעבר למה שעושים או לא עושים, צריך לחשוב גם על איך שזה נראה. והוֹ, כמה נורא זה נראה.

בניגוד לדעה המקובלת, הציבור בארץ לא יותר מטומטם מאשר בכל מקום אחר. אבל הוא עייף, מאוד עייף. הוא אפילו מוכן לקבל שעושים טעויות. אבל כשאף אחד, אף פעם, לא מוכן לבלוע את גאוותו ולהודות בטעות ולסמן את הכיוון לתיקונה – וכשהמוצא הוא תמיד, אבל תמיד, להאשים מישהו אחר ('הציבור לא ממושמע!') – זה לא מתקבל טוב.

לא מאמינה להם יותר, לאף אחד. שיחשבו חזק איך אפשר לשפר את זה, וכדאי שיעשו זאת מהר. ויחשבו על פתרונות יצירתיים, כי השבלונה שבה בחרו עד עכשיו מיצתה את עצמה.

Bits & Pieces

רטוריקה:
אחרי בהלה, המילה השנואה עליי ביותר היא זינוק.

בשכבר הימים:
אתמול יצא שבמקרה עברנו בנסיעה ליד הבסיס הישן שלי. הכול שם השתנה, בקושי זיהיתי איפה הייתה הכניסה.
ראש המשפחה אמר, מה ציפית, שלא ישתנה אחרי יותר מארבעים שנה?
אבל את זה זכרתי: כמה הייתי צעירה, כמה דמעות שפכתי שם.

חילופי גברי:
המנכ"ל החדש של משרד הבריאות: איש אפרורי להפליא. לא בטוח שזה דבר רע.
אפשר לזהות שינויים קלים לעומת ימים עברו. למשל, המינוח של המנכ"ל החדש הוא 'מאומתים' במקום 'חולים'. זו כבר חצי הדרך לקראת המינוח המדויק 'חיוביים בבדיקה'. לא בטוח שנעבור גם את החצי השני.
יש גם איזה ניסיון לתת נתונים מספריים כמה פעמים ביום, שגם זה אולי שיפור. אבל המדווחים כנראה לא יודעים כמה שעות יש ביממה. כלומר, זה לא לגמרי ברור להם שהיא מסתיימת בדיוק בשעה שבה התחילה יום קודם. אולי כשנצבור עוד ניסיון קורוני יתבררו להם הדברים הללו סוף סוף. או שלא.
עדה ק., את מרשעת. עדיף שתסתמי.

טהרן:
אחרי מסע פרסום מסיבי, כמעט אגרסיבי, התחילה אתמול הסדרה 'טהרן' בערוץ הראשון.
עשויה היטב: הדמויות מעוגלות כהלכה, ה'רעים' אינם בהכרח רעים כל כך.
פרסית נשמעת לי פתאום שפה יפה. באמת. שווה ללמוד. אבל למי יש זמן.

פינת החרדות:
פחדי הגדול, שוב: בידודים. כמו כשהכול התחיל. פתאום מבשרים לך וכו', ואף פעם לא בטוח שהם לא טועים. לעניות דעתי, זה הסעיף הכי גרוע בקורונה.

רטוריקה (2):
השאלה היא לא אם התיאור (בפי קלמן ליבסקינד) של המתקפה הערבית ב-1948 כאונס הוא קורבני ותורם להחפצת נשים.
השאלה היא גם לא אם הקביעה (של רינה מצליח) שימנים יצביעו ביבי אפילו אם הוא יאנוס את הבת שלהם – מחפיצה נשים, או מעליבה ימנים.
השאלה היא הרבה יותר פשוטה: איך זה שלא מצליחים לדבר אצלנו על שום עניין (פוליטי, חברתי, מה שלא יהיה) בלי להידרש לרטוריקה של פשעי מין. כאילו, מה נהיה? נגמרו המילים והדימויים בשפה העברית? הפסקנו לדשדש עד אין קץ בהשוואות עם השואה והנאצים, שעכשיו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לגלוש להשוואות עם אונס? מן הפח אל הפחת?
בקיצור, נדמה לי שעדה ק. היא לא היחידה שצריכה לסתום.

שגרת הורות:
ראש המשפחה יוצא לסידורים. כשהוא כבר בדלת, אני אומרת, תיקח מסכה, ותקפיד עליה! על האף!
גידלתי שני ילדים, ועכשיו, לעת זקנה, אני מגדלת את השלישי.

הן אפשר

כבר לפני שנים אמר לי הילד: את צורכת יותר מדי חדשות.

בהתחלה נפנפתי אותו: הוא והניהיליזם שלו. אבל – בצוק העיתים (קורונה וכו') – התחלתי להשתכנע שהוא צודק.

זה לא שאני חושבת שהתקשורת משקרת. זה בכלל לא זה. אבל אני מתרשמת שלשום אדם – לא בתקשורת ולא מחוצה לה – אין אינטרס גורף לתת לי תמונת מציאות מדויקת ומנומקת. אנשים בעיקר מעוניינים לספר לי את דעתם. שזה לגיטימי, אבל מי אמר שדעתם יותר נחשבת מדעתי?

זה מאוד בולט לאחרונה, בימי קורונה העליזים. אני מתרשמת כל העת שהמדווחים על קורונה לא יודעים חשבון, וזה משגע אותי. אחוזים, למשל, זה משהו שנשגב לחלוטין מבינתם. את טועה, אומר לי ראש המשפחה – הם דווקא כן יודעים אחוזים, אבל זה לא נראה להם חשוב. ואני עונה, מי שיודע חשבון יודע שזה חשוב.

התחביב החדש שלהם זה לדווח כך: ביממה האחרונה נוספו X חולים, מתוכם Y חולים נוספו מחצות. נעזוב עכשיו את המינוח 'חולים' (יורם לס טוען כל הזמן ש'חיוביים לבדיקה' הם לא בהכרח 'חולים', אבל היות שהוא סיגל לעצמו, שלא בטובתו, גינונים של ליצן, איש אינו מקשיב לו. ודווקא בעניין הזה לפחות הוא צודק). נתמקד רק בשעת הספירה: אם משרד הבריאות סופר מחצות עד חצות, למה לא תספרו כמוהו? כי אם אתם סופרים בנוסף גם את 'החולים' שנוספו בין שעה עלומה כלשהי (שאינכם מגלים מהי) ובין חצות, יש סכנה שתספרו אותם פעמיים: גם בדיווח של היום, וגם בזה של מחר/אתמול. והרי ברוך השם יש לנו מספיק 'חולים', איננו זקוקים לתוספות מלאכותיות.

שלא לדבר על כך שאין שום משמעות למספרי החולים בלי שמציינים מה מספר הבדיקות שנעשו באותו פרק זמן. ושהניסוח בכותרת מסוג 'מספר החולים/מתים בהודו כבר חצה את השיא של מדינה פלונית באירופה' הוא אידיוטי: האם טרח מישהו מהמדווחים לספור כמה בני אדם חיים בהודו? (רמז: יותר ממיליארד. אפילו יותר – שומו שמיים – מאיטליה וספרד ובריטניה ביחד).

אשר לנפלאות משרד הבריאות, מחמל נפשי: אני אדלג עכשיו על השערורייה האחרונה של האישור שנתן-או-לא-נתן גרוטו למיליארדר מקפריסין (או משהו כזה, לא התעמקתי), ואספר על ידיעה שקצת חמקה מתחת לרדאר: ממש לפני שכיביתי את המחשב אתמול בלילה קראתי שהמנכ"ל היוצא שיגר לבתי החולים מכתב מרגש שממנו השתמע שמתי שהוא (תוך חמש שנים) ייאסר עליהם לאשפז חולים במסדרונות.

הו, זה מסוג הידיעות המרנינות באמת, ואני מדברת בתור זקנה-במסדרון בפוטנציה. אבל עניין החמש שנים קצת מדכא מן הבחינה הזאת: מישהו חישב כמה זקנות אפשר להשליך למסדרון במשך חמש השנים שעוד נותרו עד לביאת-המשיח הזאת? (רמז: מלאנת'אלפות). וחוץ מזה, מן המכתב משתמע שבתי החולים מאשפזים חולים במסדרון פשוט להנאתם – בעוד שלי נראה שהם עושים זאת דווקא משום שחדרי האשפוז מלאים עד אפס מקום. שזה בגלל שנתניהו ושות', כולל צמרת משרד הבריאות, כולל אלה בתוכה שהיו בעבר 'נערי אוצר', החליטו שזו דרך טובה לחסוך בהוצאות. קראתי את הידיעה הזאת לפני השינה, ואז, במקום לספור כבשים, ניסיתי לחשוב איפה יאופסנו כל החולים האלה, אם לא במסדרון. כי באמת, זו שאלה די בוערת: איפה ישימו אותם? בחדרי המדרגות? ליד הפסנתר באולם הכניסה? תעלומה.

אני בטוחה שיש לזה הסבר הגיוני, ולא מן הנמנע שהמנכ"ל הנכבד גם פירט במכתבו דרכים ליישום הוראתו החשובה (כדי שלא ייצא ממנה משהו מסוג: אני הנחיתי, עכשיו אני מסתלק ואתם תלכו תשברו את הראש איך לבצע). אבל – וכאן הפואנטה – הידיעה שקראתי לא דיווחה על כך. גרוע מזה, המדווח אפילו לא שאל איך הדבר הזה יבוצע. וזה למרות שמה שחשוב בעבודת עיתונאי ראוי לשמו זה לשאול שאלות – הרבה יותר מאשר לענות עליהן. מה גם שלרוב השאלות הקשות (כולל, למרבה החשש, השאלה הנוכחית) – אין בכלל תשובה.

אז ככה הגעתי חזרה לנקודת ההתחלה: צדק הילד כשאמר לי שאני צורכת יותר מדי חדשות: זה בעיקר בלבול מוח, לא לומדים מזה שום דבר, וסתם, לחינם, אני מתעצבנת. וזה ממש לא מועיל לבריאותי, ועוד עלול לקרב אותי למסדרונות הנ"ל, עוד לפני שיחלפו חמש השנים המובטחות.

טוב, בנימה אופטימית, לסיום: לפני השינה גם שאלתי את עצמי אתמול, מתי כבר יגיע היום שבו אוכל להפסיק למלא את טופס הצהרת הבריאות לימי קורונה. כי בימים טרופים אלה שולחים לי כל יום מקופת החולים בקשה לדיווח בנוגע לתסמיני קורונה וכו', לטובת המחקרים שלהם, ואני ממלאה ושולחת בנאמנות. מיד כשאני מתעוררת בבוקר אני שואלת את עצמי איך אענה היום על הסעיפים המוכרים. למשל, השבוע, לראשונה, סימנתי 'לא' בשאלה אם אני חשה בטוב. לא חשתי בטוב. היו לי כל מיני תסמינים קלים ובלתי מוגדרים שיכולים להתפרש כקורונה ויכולים גם להיות אלף ואחד דברים אחרים. כבר היו לי כאלה תכופות בעברי העשיר, אבל הפעם לא הרשיתי לעצמי לנפנף אותם. אפילו נמנעתי מלהיכנס לחנות לקנות כמה עטים (שנגמרו לי. עוד מעט אצטרך לכתוב בעיפרון, רחמנא ליצלן). ונזהרתי לא להתקהל ולא לפגוש שום אדם. מלבד ראש המשפחה, שחשב שאני מגוחכת, וטען (במידה מסוימת של היגיון, שאני קוראת לו 'היגיון של גברים', על כל המשתמע מכך), שעד שלא אובחנתי כחולה (ואיך אאובחן אם לא נבדקתי ואפילו לא דיברתי עם הרופאה), אני לא חולה. מכל מקום, היום אולי כבר אוכל לדווח שוב בהצהרה ההיא שאני חשה בטוב. אם יש לי כוח לכל כך הרבה תלונות, סימן ששלומי משתפר. ואם זה היה קורונה, זה עובר אצלי בשלום. כנראה. אם כי עדיף שאסתום, לעולם אין לדעת.

בקיצור, חשבתי על זה שהצהרות הבריאות האלה כבר הפכו לחלק משגרת יומי, והן עלולות להישאר אתי למשך חודשים ושנים. וניסיתי לחשוב איך זה יהיה אם וכאשר יתייתר הנוהל הזה ויבוטל וכבר לא אצטרך לדווח על הנזלת שלי לשום איש. ואוכל להיכנס לאיזה חנות שמתחשק לי בלי לחשוב על הדבקה/הידבקות. האפשר? הן אפשר. שיהיה זה אולי כבר מחר. או בשנה הבאה. אם כי לא סביר. אבל זה יקרה פעם, ואז נסתכל אחורה על כל זה ונגחך. כלומר, בהנחה שנשרוד.

נהיה פוסט ארוך עד אימה. אני ממש מתנצלת.

אז מה היה לנו

מאמצי ההרכבה נשאו פרי, ואם לא יקרה שוב משהו שיעכב את זה, תהיה לנו כאן אוטוטו ממשלה, אחרי יותר מחמש מאות ימי לימבו מיותרים, כולל מועד א' אחד ועוד שני מועדי ב', ולא עזר כלום, בכל זאת נכשלנו. עשרות שרים מיותרים ואינסוף בלבולי מוח. אבל לפחות לא יריצו אותנו למועד ב' נוסף.

בינתיים הודיע מנכ"ל משרד הבריאות שהוא מתפטר. טוב, אתם כבר מכירים אותי, ברגע הראשון עברה לי בראש תמונת אזרחי צפון קוריאה ממררים בבכי נוכח אסון כזה או אחר, כמו בכל הממים המפורסמים שראיתי במהלך השנים בפייסבוק, אבל אחר כך אמרתי לעצמי ברשעות, לא נורא, אני אסתדר בלעדיו. אם לא למדתי לחבב אותו עד עכשיו, זה כבר כנראה לא יקרה בין כך ובין כך.

לפני השינה עוד קראתי בחטף את המדיניות הנדרשת על ידי משרד הבריאות בעניין פתיחה עתידית של הרכבת. ההברקות של האנשים האלה לא תסולאנה בפז. מעבר לדרישות מספריות (שברכבת טוענים שאין אפשרות ליישם), ראיתי שם משהו גם על החובה לעטות מסכה (טוב, זה הגיוני), להתרחק ממי שמשתעל (אני אשתוק על זה עכשיו), לא להשתמש בסמרטפונים (ואיך אנשים יידעו מה השעה?) ולא לגעת בפנים (!). ככל שמתקדמת הרשימה, היא נעשית יותר הזויה. בחייכם, לא לגעת בפנים? אתם תשלחו משטרה לסייר בקרונות ולאכוף את זה? לא לימדו אתכם את ההבדל בין המלצה לבין צו? לא שמעתם על זה שיותר יעיל להגיד לאנשים 'תודה שאינכם מעשנים כאן' מאשר 'אסור לעשן'? בשיטה הראשונה אתם רותמים לצידכם את האזרחים הצייתנים ושומרי החוק, בשיטה השנייה אתם מעצבנים אפילו אותם. אפילו המלך הדמיוני באחת הכוכביות בהנסיך הקטן ידע שאם הוא יצווה על שר הצבא שלו להפוך לפרפר ושר הצבא יסרב, זו תהיה אשמת המלך ולא אשמת הסרבן. כאילו, מה עובר עליכם? כל מורה מתחיל יודע שאסור לאסור את מה שאינו בר יישום ובר פיקוח.

מצד שני, קראתי את זה בשעה מאוחרת, אחרי יום מאוד ארוך. אולי חלמתי את זה. זה יותר מדי הזוי בשביל להיות אמיתי.

מצד שלישי, גם הדרישות בנוגע לאוטובוסים הזויות. יושב פונקציונר במשרד ממשלתי ומוריד הוראה: לא יותר מ-20 איש באוטובוס. עד כאן זה הגיוני. אלא מה? לא צריך פרס נובל בחשבון כדי לדעת שאם אתה מוריד את מספר הנוסעים בכל יחידה ולא מגדיל את מספר היחידות (ועוד בימים שאין רכבת), זו בעיה. הנוסעים המסכנים יתגודדו במשך שעות בתחנות, חלקם בתחנות מרכזיות סגורות שאינן מאווררות כהלכה (אני מכירה כאלה). אז מה עשינו בזה? אני מניחה שהפעם האחרונה שמורידי ההוראות האלה ראו אוטובוס מבפנים הייתה אי אז בילדותם, ואולי אפילו אז לא, אבל אני, שלפני ימי הקורונה נסעתי במשאב הזה די הרבה, יודעת שהם עושים צחוק מהעבודה. כל השיטה של 'אני הנחיתי ועכשיו לכו תסתדרו איכשהו' מוציאה לי עשן מהאוזניים. נשאר לי רק להודות לאלוהים על שאצלנו ממשיכים בהוראה מקוונת מרחוק, ואף אחד לא מצפה ממני להגיע לעבודה בירושלים, כי לו היו מצפים, הייתי בבעיה קשה.

אז מה עשית בזה, עדה ק.? שתקת יותר משבוע, וברגע הראשון לשובך התחלת להתלונן. מסכנים הקוראים. הנה אעודד את רוחם בקרן אור לסיום: הספרייה העירונית אצלנו נפתחה. עוד לא הלכתי לשם, אבל בקרוב. בינתיים הצלחתי סופסוף להפקיד במכונה המיועדת לכך את הספר שהתעכב אצלי בקורונה (לא פעלה בימי קורונה כשניסיתי). ובהמשך גם אלך ואשאל לי ספר אחר. מקסימום אניח אותו להשהיה של כמה שעות ליד החלון הפתוח, ואז אקרא בו עטויה בכפפות בימים הראשונים, עד שכל הווירוסים והחיידקים שהוא מארח ימותו. בינתיים עברתי שם למטה וראיתי אור בחלונות הספרייה בקומה השנייה ונהיה לי טוב על הלב.

יומן קורונה (12)

לאחרונה כבר התחיל להיראות כאילו רואים את הסוף. דיבורים על 'שחרור הדרגתי' אחרי הפסח ועל 'אסטרטגיית היציאה' ערבים לאוזן הרבה יותר מדיווחים על 'זינוקים' במספרים ועל 'מחדלים'. מתישהו יהיה כדאי אולי לכתוב איזה פוסט על אוצר המילים בימי חירום (שהוא מעצבן לא פחות מבעיית הבקיאות הלקויה בחשבון אצל הכתבים והדווחנים למיניהם. שמתי לב שהם מתקשים במיוחד בפרק של האחוזים). מכל מקום, במהדורת החדשות של הערב הוברר שהשמחה הייתה מוקדמת: לא שחרור, לא אחרי פסח, ובעיקר, לאיש אין מושג מהי אסטרטגיית היציאה. בתור פרס ניחומים ממליץ עכשיו משרד הבריאות לציבור על נטילת ויטמין D. אחרי נייר הטואלט, הביצים והמסכות – הנה עוד מוצר שייחטף מן המדפים בשבועות הקרובים ויהפוך ליקר-המציאות.

*

בתוך כך (מילה חביבה על דווחני YNET לאחרונה) – החל מהבוקר, חובת לבישה (עטייה?) של מסכות במרחב הציבורי (אחרי כל הפליק-פלאקים לאחור של משרד הבריאות בעניין הזה. אבל די, עדה ק., תפסיקי להתקטנן). יצאתי לסיבוב היומי שלי עם מסכה שתפרתי משלוש שכבות של בד ארוג בצפיפות שלקחתי מציפית שהחרבתי לצורך זה. ממש לפי ההוראות. לפני שיצאתי מהבית הרגשתי כמו ילדה שפוחדת שיצחקו עליה בבית הספר. לא צחקו. אבל זה לא כיף גדול. בהתחלה ממש נלחצתי כי נדמה היה לי שאני נחנקת מאחורי שלוש השכבות. אחר כך התברר שלא נחנקתי, אבל אני מקווה שהעניין הזה ייגמר לפני חום יולי-אוגוסט, כי אז מספיק חם ולח בחוץ גם בלי כיסוי אף-פה. יש לנו גם מסכות 'רגילות' (הירקרקות האלה) שראש המשפחה הזמין וקיבל לפני יומיים עד הבית, אז אנחנו די מסודרים. אבל חשבתי לחסוך ולהשתמש בתוצרת עצמית.

אולי בכל זאת צחקו עליי, כי בסך הכול הייתי אדם די מגוחך אפילו לפני הקורונה. ומה גם עכשיו.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שנים עשר.

This is my Letter to the World *

משרד הבריאות שלום,

כאן מדברת אזרחית פשוטה, שומרת חוק, רשמית כנראה מקבוצת הסיכון (מפאת גילי, מפאת נטייתי הידועה לדלקות ריאה, מפאת המחסור שלי בנוגדנים).

הבנתי שאתם גוזרים על הציבור גזירות קשות בדיוק כדי לשמור על בריאותי. זה יפה, אבל זה בכל זאת גורם לי אי נחת מרובה. מה גם שבעשרות השנים האחרונות לא התרשמתי שמובילי מערכת הבריאות (והמדינה כולה) שומרים כל כך טוב על הזקנים – וע"ע 'הזקנה במסדרון' וקצבאות הביטוח הלאומי ועוד כהנה וכהנה. לא נעים לי לבוא עכשיו בטענות על חלב שנשפך ולהתחיל עם ה'אמרנו לכם', אבל להגנתי אומר שעל הזקנה במסדרון התלוננתי כבר מזמן.

אני רוצה לקוות שאתם יודעים מה אתם עושים. לא תמיד אני בטוחה. הדיבורים של 'אנחנו ערוכים יותר טוב מאחרים, וכולם עוד יראו כמה אנחנו עושים את זה טוב יותר' מיותרים ואינם מעוררים אמון. בין המלמולים חסרי הפשר של ליצמן-בעל-הכובעים וההצגות של ראש הממשלה עם הטישיו ובלעדיו, קצת הלכתי לאיבוד. התוכלו לערוך פעם מסיבת עיתונאים בלי ליצנים? שתכלול גם רופא, ואולי מוטב רופאה, שידברו בשקט ובצורה רהוטה. ושיסבירו סוף סוף מה ההבדל בין 'נדבק' לבין 'נשא' לבין 'חולה' – נדמה שזה לא אותו הדבר. וזה מהותי, כי זה משנה את החישובים של אחוזי התמותה והמקרים הקשים. אז קדימה, תסבירו, אם אפשר בלי להטיל אימה, ותוותרו על התוכנית האומנותית המקדימה.

בנוגע לאתר שלכם – כבר כתבתי בפוסט הקודם. בחיאת, תחשבו על זה. ועל הדרך קחו כוכבית על דפי הצביעה שהכנתם שם לילדים (באמת. אני לא צוחקת). עוד משהו: בהתחלה דיברתם הרבה על מחסום 15 דקות החשיפה לחולה מאומת (מי שעובר אותו חייב בבידוד וכו'). לאחרונה הפסקתם לדבר על 15 הדקות. מה זה אומר? זה נפל בעריכה בהיסח הדעת? או ששיניתם את דעתכם?

מילה לכתבים/מגישים באולפן (זה לא באחריות משרד הבריאות, אבל אני כבר בשוונג): הזמנתם לאולפן מומחה לענייני קורונה? יופי. שאלתם אותו שאלה? מצוין. עכשיו, למען השם, תסתמו ותתנו לו לענות. יש לכם הרגל מגונה לקפוץ כל שתי מילים עם שאלה/השגה מטעמכם. זה לא נחוץ. דעתכם המלומדת חשובה פחות מדעתו המלומדת (בהנחה שהוא באמת מלומד). מה שקורה בדרך כלל הוא שהמומחה האורח לא מספיק לענות בגלל שאתם כל הזמן מפריעים לו (וברוב המקרים הוא מלכתחילה לא הכי רהוט או ממוקד, כך שאתם מזיקים עוד יותר). ואז – הופ, יצאנו לפרסומות, ונשארנו בורים כמקודם.

ושנהיה כולנו בריאים. ושנשמור על חוש המידה. ושנעזור זה לזה. כבר אמר מי שאמר: עברנו את פרעה, נעבור גם את זה**.

תודה ולהתראות.

*

[הערות שוליים לכל הנ"ל:
*אמילי דיקינסון
**Easier said than done]

על מספרים ואנשים

הערב כבר הודיעו על 61 חולי קורונה בארץ [ועד שסיימתי את כתיבת הפוסט עלה המספר ל-75]. המספרים מן הסתם עוד יעלו שוב ושוב. לאחרונה, אגב, בדיווחי התקשורת, מספרי החולים לא סתם עולים, אלא 'מזנקים'. דרמה מילולית מעצבנת.

כמו כל אזרחית טובה, אני עוקבת באתר משרד הבריאות אחר הדיווחים על מסלולי החולים לפני שאובחנו, כדי לדעת אם מסלוליי הצטלבו עם מסלוליהם, ואם גם אני צריכה לסגור את עצמי בחדר מבודד (חרדת הבידוד גדולה אצלי מחרדת הקורונה, אבל זה לפוסט נפרד). אבל ככל שמספר החולים עולה, המעקב אחרי הפרטים נעשה מסובך יותר. משום מה מדווחים במשרד הבריאות על כל חולה בנפרד: ממספרים אותו ומפרטים איפה הוא היה, ואז עוברים לחולה הבא. וכך יודעת כל המדינה שחולה X חזר מחוצלארץ כזה או אחר אחרי ששהה בו רק יומיים לצורך משחק כדורגל, ומיד לאחר שובו ישב במסעדה פלונית, שתה קפה בבית קפה אלמוני, ביקר בחנויות אלה ואלה בקניון הזה והזה, וכך הלאה. שאז מתחילות ברשת ההתבדחויות (או הגערות) על חשבונו: כמה הוא אוכל ושותה וקונה ומסתובב בכל מָקום בִּמְקום לשבת בשקט בבית. בהקשר הזה כדאי לזכור שכולנו אוכלים ושותים וקונים ומסתובבים בחוץ כל עוד לא נודע לנו שאנחנו חולים וכל עוד לא נצטווינו להתבודד בבית.

אז כן, שיטת הרישום הזאת באמת פולשת לתחום הפרט, ואני לא רואה מה תרומתה לבריאותנו. הרי אם נחשפתי למחלה בסופרמרקט או באוטובוס, זה לא ממש משנה לי אם זה היה בגלל חולה X או חולה Y – אני בצרות גם כך וגם כך. נראה לי מספיק טוב שיציינו את המקומות שבהם הייתה חשיפה למחלה, שימיינו אותם לפי אזורים ותאריכים (ולא לפי חולים), ויפסיקו כבר עם המידע האישי הזה שאינו נחוץ לאיש.

וחוץ מזה, איזה פורים שקט ועצוב היה היום.

*

[עריכה מאוחרת: אופס. מן הון להון ראיתי שדווקא בYNET יש רשימה של 'מוקדי הקורונה' שמסודרת לפי תאריכים ולא לפי אנשים. יפה. אם כי בשל תקלה כלשהי, כל פעם שאני מנסה לרדת במורד הרשימה, היא קופצת למעלה בחזרה להתחלה. אולי תקלה אצלי.]