יומן קורונה (7)

לא הרבה קורה.

*

אקטואליה: לא מבינה את הטריק הזה עם גנץ ועם משרת יושב ראש הכנסת. כל פעם שמנסים להסביר לי, המוח שלי ננעל. לא מרגישה שגנץ בגד בי, אחרי הכול מעולם לא הצבעתי עבורו והוא לא חייב לי כלום. לו היה קורא בבלוג שלי היה אולי נתקל בעצתי הקבועה, לא לבסס מדיניות שלמה על השאלה 'עם מי לא נשב'. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. אבל הוא בטח לא קורא. איך שלא יהיה, דווקא אשמח אם תהיה כאן כנסת מתפקדת ותהיה ממשלה ולא יהיו עוד בחירות מיותרות. מספיק עם זה כבר, וממילא לא נשאר כסף בשביל בזבוזים.

*

לא אוהבת את דיבורי השנאה שאני רואה ברשת בנוגע לחרדים שאשמים לכאורה בהתפשטות הנגיף. כן, אני מסתכנת בכך שיאשימו אותי ביפייפות-נפש. שיאשימו, בכל זאת לא אשתתף בזה. כשווירוס מידבק משתולל בכל העולם, אין טעם בהאשמות. מה גם שמי שהדביק את החרדים לא היה בהכרח חרדי. אני אסתפק עכשיו בידיעה שהנהלים וההוראות יהודקו כדבעי, וטוב יעשה ליצמן – שהוא, בל נשכח, הממונה הרשמי על בריאות כולנו – אם יסביר סופסוף לצאן מרעיתו מאיפה משתין הדג. טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

*

משפחה: מפגש זום עם הילדים בשישי בערב. גם הוגולינה השתתפה. ככה מקיימים היום קשרי משפחה. היה נחמד, אבל בסוף נשארה חמיצות מסוימת. אפילו התגעגעתי לטאטא את כל השערות שהוגולינה משאירה תמיד ברחבי הבית. את אדם חמצמץ, עדה ק., תמיד ידעתי זאת.

*

עבודה: כמעט כולם מלינים שאין להם מה לעשות, אבל לי יש אינסוף עבודה, כי קורסים מקוונים גוזלים הרבה יותר זמן מקורסים רגילים, שלא לדבר על כל פלאי הטכניקה שאני אמורה ללמוד ולהפנים באפס זמן. וכמובן, תלות מוחלטת ומלחיצה באינטרנט. על כן אין לי זמן לסרטים וסדרות וסרטונים וכו'. איפה אני ואיפה בינג'. טוב, קצת בלוגים ופייסבוק, לא אכחיש. מדי לילה אני מגיעה למיטה בידיעה ששוב לא הספקתי את כל מה שצריך. אני יודעת שאלה צרות של עשירים – רבים היו מוכנים להתחלף איתי עכשיו. אז תפסיקי להתלונן, עדה ק.
אמרה ועשתה.

*

שגרת קורונה: שיפרתי את המסכה תוצרת-בית שלי (הוספתי תפרים ושיניתי קשירות של חוטי גומי), ויצאתי לכמה סידורים הכרחיים. כל כך ריק בחוץ. וכל כך אביב, ריבונו של עולם. ממש במרכז העיר תלתה העירייה שלט גדול: 'יהיה בסדר'. אולי הצדק איתה. או שלא. אבל שלט כזה, גם אם לא יועיל, לבטח לא יזיק. גם בדרך חזרה, על ספסל, ראיתי שמישהו תלה ציור שצויר על ידי ילד/ה, והוסיף את הכיתוב: 'הכול יהיה בסדר'. מחווה נוגעת ללב. אולי הם צודקים כולם, מי אני שאתווכח.

*

בבית המרקחת שאל מישהו את הרוקח אם יש מסכות. הרוקח ענה, אפילו לרופאים בבתי החולים אין עכשיו מסכות, איך אני יכול לתת לך?
אכן.
לפעמים אני משתעשעת במחשבה כמה מסכות אפשר היה לקנות בסכום שהוצא על צוללת גרעינית אחת שאף אחד לא צריך אותה.
עדה ק., תפסיקי.

*

בחצר הבניין הסמוך, אבא צעיר שוטף את האוטו שלו. ילדו הקט – בן שלוש או ארבע – נשלח לעזור, בעיקר בדיבורים, כמובן. האבא מניח את הפעוט על מכסה הבגאז'. הזאטוט מתקפל שם בחינניות שרק זאטוטים בגילו יכולים לגייס, וממשיך כמובן לדבר, כשאביו מתרכז ברחיצת השמשה האחורית. אני צופה מן החלון.
כשלא קורה כלום, כל דבר כזה מבליח מתוך האפלה.
ואיזה חמוד זה שיש כל כך הרבה מילים בעברית בשביל 'ילד קטן'.

*

ויהיה ערב ויהי בוקר, יום שביעי.

יומן קורונה (6)

יש רגעים שבהם הזעם משתלט עליי. למשל כשאני מקשיבה לדברור האידיוטי של מקבלי ההחלטות בימים אלה. מנכ"ל משרד הבריאות, והבוס שלו, והבוס של הבוס שלו. האנשים שייבשו את מערכת הבריאות במשך שנים, ועכשיו, עד לפני כשבוע, עוד הייתה להם החוצפה לטעון שהצעדים שהם נוקטים יעמידו את ישראל במקום טוב יותר משאר אומות העולם. זה היה קשקוש כבר אז, ועכשיו אפילו הם מבינים שזה קשקוש, אז הם הפסיקו לומר זאת. אבל אני זוכרת להם.

לא אתחיל להתווכח כאן על מספרי בדיקות ומספרי מכונות הנשמה, מה אני כבר מבינה בזה – אבל נדמה לי שגם ראשי מערכת הבריאות מודים שהיא לא לגמרי ערוכה להתמודד אפילו עם שפעת עונתית, והם יודעים טוב מאוד למה. מה שמסביר אולי את הבעת העיניים של משה בר סימן טוב, שמשדרת מאחורי משקפיו בעיקר פחד, גם כשפני האבן שלו נשארים קפואים. שנים לא הוסיפו כאן מיטות ולא הוסיפו תקנים, ועכשיו, כשצוותים רפואיים לא ממוגנים נדבקים בקורונה, מציק לי תרחיש האימים של מסדרונות שלא רק יתמלאו בזקנות, כרגיל, אלא גם יתרוקנו מרופאים. ואני מקווה שאני סתם טועה ולא מבינה.

אבל תפסיקי, עדה ק., זה לא יעזור. אז לברוח. שוב, להקלטות של האחיין שלי, שסגור בבית ושעליו כבר סיפרתי. הוא מקליט יום יום, בסמרטפון (?!), חלק מן התרגול היומי שלו, ומעלה את זה לפייסבוק. טיפת נחמה רוגעת בתוך ים של עצבים קשים. והוא קורא לזה QuarantinePlaylist# . ההאשטאג הזה נוגע לליבי יותר מהרבה דברים אחרים.

לקטע היומי, הנה.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שישי.

יומן קורונה (5)

הייתי קוראת לפוסט הזה 'שובו של הפיראט הוורוד'. תיכף תבינו למה. אבל הכותרת כבר תפוסה.

*

נזלת והתעטשויות הן אצלי דרך חיים. אני האדם שלעולם לא ייתפס בלי טישיו. יש האומרים שזו אלרגיה (שהגורם לה לא אובחן מעולם), ויש המציעים הסברים אחרים. כך או כך, העונה הבוערת מבחינתי היא כל שנה במרץ ואפריל, כשהשיטה המכחילה המסכנה פורחת. אני לא יודעת למה אני ככה רעה אליה, אולי מפאת שמה המעצבן (היא לא מכחילה אלא צהובה, זה למה). אבל אני אוהבת להאשים אותה בכל האלרגיות שלי, לא בטוח שבצדק.

אז זה מתחיל מנזלת, עובר לא פעם לסינוסים, ואז מתחיל שיעול טורדני שהולך ומחריף, וכבר קרה לא אחת ולא שתיים ולא שלוש שזה הפך לדלקת ריאות. אין לי כבר אצבעות ביד לספור כמה פעמים הייתה לי דלקת ריאות בליל הסדר. ודלקת ריאות זה וואחד סיפור, עכשיו כבר כולם מבינים את זה, והיא יכולה להתפרשׂ בשקט על פני חודשיים ויותר שבסופם היא מסתלקת ומותירה מאחוריה אדמה חרוכה.

בקיצור, זה לא משהו שמישהו צריך בדיוק עכשיו, כשכל העולם השתגע. השנה כמובן חוסנתי וכו', אבל הקורונה הרי לא יודעת את זה.

אז לאחרונה השיטה המכחילה הארורה והמסכנה התחילה לפרוח ואני התחלתי להתעטש. מן הון להון הנזלת החריפה, ואני באמת התחלתי לדאוג. היה איזה לילה שנאלצתי לישון בישיבה, כי האף היה סתום כאילו יצקו לתוכו בטון. ממחטות הנייר החלו לאזול בקצב מבהיל (ומה ביבי יגיד אם לא יישארו לי?), והרי לא נעים ללכת לקנות במקומן עוד נייר טואלט, עוד יאשימו אותי באגרנות. אז עדה ק. אמרה לי: פעם אחת בחיים תתנהגי באחריות. אל תחכי שזה יהיה עוד יותר גרוע: תכי בברזל בעודו לוהט, כבר עכשיו.

זאתי יש לה לפעמים עצות טובות. ראש המשפחה הסכים איתה לגמרי, ואני החלטתי לציית, שלא כדרכי. כמובן, היום לא הולכים למרפאה, כי ההתעטשויות מבהילות נורא. במקום זה יש איזו פרוצדורה של להתקשר ולהפעיל כרטיס מרחוק ולהתקשר שוב וככה וככה, וזה נגמר בכך שהרופאה שלנו התקשרה אליי ושאלה איך היא יכולה לעזור. סיפרתי את שסיפרתי, היא נזכרה בכל השנים הקודמות, רשמה לי שני תכשירים נגד אלרגיה ואמרה לי ללכת לקחת אותם מבית המרקחת.

אמריקה, תדעו לכם. אני מהדור שרגיל לקבל פיסת נייר עבור כל דבר, אבל היום המרשם מחכה במחשבים של כל בתי המרקחת בארץ. כפרה עליו.

אמרתי לרופאה: ומה, ככה עם הנזלת אלך לבית המרקחת? זה יבהיל שם את כולם! אז היא ענתה, שימי מסכה. עדה ק. תכף קפצה (היא לא אחת שתוותר על ההזדמנות לרטון) ואמרה שאין לנו מסכות (כבר חיפשתי בכל מקום, ואין). אבל הרופאה לא התבלבלה: תאלתרי משהו, אמרה לי.

אמרתי לעדה ק.: נו, נראה אותך עכשיו. תביאי קצת תועלת, לכי תאלתרי.

מסתבר שזאתי היא באמת לפעמים רבת תושייה, על אף נרגנותה. הלכה ופשפשה בארון הבגדים ושלפה משם צעיף משי ורוד, ארוך וצר ודק, קיפלה וסידרה בשכבות והביאה לי ואמרה: תקשרי.

קשרתי, וחיזקתי את הקשר מאחור בעזרת הקליפס של השיער. יצא סביר. עדה ק. הייתה מדושנת עונג, אני פחות. שמטתי את ה'מסכה' על הצוואר (זה הכי cool ככה), אמרתי לעדה ק. שאשים אותה כמו שצריך רק בבית המרקחת, כדי לא להבהיל אנשים בחלל סגור, ויצאנו לדרך.

בבית המרקחת הראשון שעל פניו עברנו היו הרבה אנשים, והתור (מדולל בשני מטרים בין ממתין לממתין) השתרך בחוץ. לא התחשק לנו לחכות, אז המשכנו לבית המרקחת הבא, ושם היה ריק. היטבתי את המסכה על הפנים, וידאתי שהכול קשור, לקחתי אוויר ונכנסתי פנימה (הדלתות בבתי המרקחת פתוחות עכשיו לרווחה כל העת. יפה). על ההתחלה התנצלתי בפני הרוקח והרוקחת (העגמומיים במקצת) על התחפושת, והסברתי שאני לא רוצה להתעטש עליהם. הם מלמלו משהו על כך שזה בסדר, חבשו מיד את מסכותיהם הם (אמיתיות, לשם שינוי), והחלו לטפל בפנייתי (עם כפפות!). אני חושבת שנחה דעתם כשראו שהמרשם שלי הוא לא עבור חום-שיעול-קשיי-נשימה, אלא סתם נגד נזלת אלרגית – מחלה פשוטה וקלה, כפרה עליה. על הדרך שאלתי אם יש מסכות, וכמובן נעניתי שלא. לא חשבתי אחרת.

כשיצאתי מבית המרקחת שמטתי שוב את המסכה על הצוואר. אם לרופאים המנתחים בכל הסרטים והסדרות מותר, אז גם לי מותר. חוץ מזה, היה לי חם מתחתיה, וחשבתי על זה שבקיץ כל העניין הזה יסתבך עוד יותר. מילא. מה למדתי אתמול? שנטפל בגדר הזאת אחר כך.

חזרָתי הביתה לא לוותה באירועים מיוחדים, פרט לעובדה שכל מי שראה אותי התרחק ממני, למרות שלא התעטשתי. התנחמתי בעובדה שמטרת המתרחקים היא להגן עליי (מפאת גילי). ככה זה נשמע יותר טוב.

כשנכנסתי הביתה הסרתי את הצעיף לגמרי והכרזתי: 'שובו של הפיראט הוורוד'. סיפרתי לראש המשפחה על חוויותיי ואמרתי לו שגם הוא חייב לאלתר לעצמו מסכה. מאוחר יותר הוא אכן אילתר איזה צעיף מיוחד מציוד רכיבת האופניים שלו, הרבה יותר מוצלח משלי. ועדה ק. אפילו לא הייתה צריכה לעזור לו למצוא.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום חמישי.

יומן קורונה (4)

ישנו השיר הנהדר ההוא של זלדה, שלומי קשור בחוט אל שלומך. המילים האלה מסתובבות לי בראש כבר כמה זמן, בכל מיני הקשרים. גם בהקשר פרוזאי לגמרי, שזלדה מן הסתם לא חשבה עליו.

שלומנו קשור בחוט (או בלעדיו) אל האינטרנט. הכול מנוהל דרכו. משפחה, מידע, טלפוניה, מפגשים וירטואליים, טלוויזיה, עבודה, הזמנות מהסופר, שירותי בריאות. פייסבוק. בלוגים. ועוד ועוד. מצד אחד זה נפלא, מצד שני זה מגביר את תחושת הבידוד שלי. מכל עבר סוגרות עליי עוד ועוד חומות. המוח החרדתי שלי ממציא את כל תרחישי האימה האפשריים. ואם יתקלקל האינטרנט. ואם טכנאי לא יבוא לתקן (כולם היום הרי שומרים מרחק). ואם גם הסמרטפון ישבוק. ואם לא יהיה איפה לקנות סוללה להחלפה (הכול נסגר). ואם ואם. לא אלאה אתכם בכל הפרטים.

בימים כתיקונם, אני תמיד מתכננת מסלולי מילוט: אם לא יהיה אינטרנט בבית, אסע לעבודה ואעבוד משם; אתנחל אצל הילדים המסכנים; אשב בקפה-אינטרנט; אבקש מחברים או שכנים רשות לעבוד אצלם כמה שעות ביום; אשתמש בטלפון/סמרטפון שלהם כדי לדווח לספק על התקלה; אלך לטייל בחוץ, או בקניון, עד יעבור זעם.

אף אחד ממסלולי המילוט הללו לא זמין היום. זה בדיוק מה שמלחיץ. שלומי קשור בחוט אל האינטרנט, ושלום האינטרנט קשור בחוט אל יד המקרה.

בילדותי, כשהייתי מפליגה על כנפי דמיון-האסונות (כן, כבר אז הייתי כזאת), הייתי אימי מנסה להדגים בפניי את חוסר התוחלת שבמחשבות הללו בעזרת סיפור על ילדה אחת שהכירה בחוץ לארץ, שנהגה לשבת ולקונן באופן הבא:
ואם כשאגדל אתחתן ויהיה לי תינוק – ואם התינוק יישן בעריסה מתחת למדף – ואם על המדף יהיה כד כבד – ואם החתול יקפוץ על המדף ויפיל את הכד – ואם הכד יפול על התינוק ויפגע בו – ואם אם.
צאי וראי, הייתה אימא שלי אומרת: והיא בכלל הייתה אז רק ילדה!

אז כן. את מסלולי הדמיון האלה צריך לחסום איכשהו, ומסלול המילוט המועדף הוא זה: כשנגיע לגדר, נטפס עליה.

הולכת לנסות להפנים וליישם.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום רביעי.

יומן קורונה (3)

אחרי חמש יממות תמימות שבמהלכן לא הוצאתי את קצה אפי מן הבית (מסעות להורדת הזבל לפחים לא נחשבים), הרגשתי שהחלודה מגיעה לי כבר למוח. תצאי, תצאי קצת, אמר לי ראש המשפחה. בדקתי את הוראות משרד הבריאות: אם הבנתי נכון (ולא קל להבין, אגב), יציאה לפעילות גופנית של שני אנשים גג – מותרת. עכשיו, הליכה היא הפעילות הגופנית המועדפת עליי (אף שאני מוסיפה לה תרגילי התעמלות ויוגה בבית, יום יום) – אז לקחתי איתי את עדה ק. (ביחד אנחנו בקושי שתיים) ויצאנו להליכה קצרה. נזהרנו לא להתקהל, לא דיברנו עם איש, בקושי נשמנו ליד אנשים אחרים (היו אנשים, אבל לא הרבה).

למרות זאת עדה ק. לא הפסיקה להתלונן:
– זה אסור, אמרה לי, ביבי לא מרשה.
[יש בפייסבוק סרטון חמוד כזה עם ילדון שלא מרשה לאמא שלו לנשק אותו כי ביבי וכו'.
מילא ביבי, אבל משה בר סימן טוב גם הוא לא מרשה, והוא באמת מפחיד אותי].
– 'סתמי, אמרתי לה, אני נוהגת על פי ההוראות. שימי לב שאני אפילו לא מתעטשת ולא מפזרת סביבי הדבקה טיפתית. כלום. ונושמת לגמרי בזהירות. אפילו לא קשר עין עם אף אחד. וחוץ מזה, אמרתי לה, הישיבה האינסופית בבית לצורך השטחת העקומה מכניסה אותי לדיכאון. ודיכאון מסכן גם הוא את בריאותי: נפש בריאה בגוף בריא. Mens sana in corpore sano. בלטינית זה נשמע יותר טוב. אז תשמרי שני מטר ממני ותשתקי.

עדה ק. השתתקה. היא פוחדת ממני קצת, כי כשאני עצבנית, אני די מפחידה. בינתיים הייתה שקיעה נהדרת – השמש כבר לא נראתה, אבל השאירה אחריה שובל צהוב-כתמתם-ורדרד. היו כמה ענני נוצה, והציפורים התכוננו בציוצים ערים לשנת הלילה שלהן.

א-פרופו ציוצים: בדרך חזרה, במדרכה שמנגד, ראיתי אימא אחת צעירה מטיילת עם פעוט שמהדס אחריה על מעין אופניים זעירים (גם זה מותר על פי הוראות משרד הבריאות). הפעוט הסביר משהו באריכות נלהבת, וקולו הצייצני נישא אליי מהצד השני של הכביש, והזכיר לי את הקול הציפציפי של הילד שלי כשהיה פעוט בעצמו. פתאום התמלאתי געגועים עזים, לא בדיוק ברור לְמה ולָמה. גם עדה ק. התגעגעה.

חזרנו הביתה ואני הורדתי את המעיל ומיד הלכתי לרחוץ ידיים באריכות, לפי ההוראות. נדמה לי שאפילו ביבי היה יכול להיות מרוצה מזה. אם כי השאלה אם אני מרוצה ממנו היא כבר עניין אחר לגמרי.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלישי.

[תהיו עדינים איתי בנוגע לשיטת הספירה של הימים: זה לא היום השלישי לסגר/עוצר/מה-שזה-לא-יהיה, אלא היום השלישי לדיווח בבלוג. יש להניח שלא אנדנד כאן כל יום, וזאת לשמחת לב כולנו.
בריאות לכול!]

יומן קורונה (2)

היום שבת מנוחה. אחרי שאנחנו כבר נחים רוב השבוע.

היה לי פוסט ארוך על מנכ"ל משרד הבריאות, שמשום מה מעצבן אותי, אולי שלא באשמתו. אבל אחר כך החלטתי לגנוז, כי אני לא רוצה להפיץ טענות ומענות וריב ומדון. יש הרי מספיק מזה מסביב.

אז במקום זה, קישור לפייסבוק. מקווה שלכל הקוראים יש גישה לשם. קצת מוזיקה, 4 דקות של נחמה.

זה הולך ככה: יש לי בארה"ב אחיין מוזיקאי, פסנתרן, שלא יכול להופיע עכשיו בשל גזרות הסגר. כן, גם שם. אז הוא שיתף בדף שלו 4 דקות מתוך התרגול היומי שלו בבית כחלק מעבודתו השוטפת. זה כל כך יפה, ומה שהוא כתב שם גם כן כל כך יפה, שזה עשה לי את היום. אפילו למנכ"ל משרד הבריאות סלחתי. ואני מקווה שהאחיין שלי יסלח לי ששיתפתי אותו בלי לבקש רשות.

תיהנו.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שני.

יומן קורונה (1)

היום יום שישי. מחר שבת מחר שבת. מאז יום רביעי גם אנחנו ספונים בביתנו. אפילו עשינו הזמנה אונליין מהסופר, כיאה לעידן החדש שנחת עלינו. לעבודה אינני נוסעת, אבל הקורסים עברו למתכונת מקוונת. למזלי יש לי ניסיון עם קורסים מקוונים, כך שאינני אובדת עצות כפי שאפשר היה לשער שאהיה. מצד שני, קורס מקוון זה פי עשר יותר עבודה מקורס רגיל, כך שעל אף שעות הנסיעה שנחסכו ממני, אני עובדת יותר מאשר בדרך כלל. אתמול הצלחתי להוסיף הסברים מוקלטים למצגת: הייתי כל כך גאה בעצמי, שמרוב נחת לא יכולתי להתרכז עוד בעבודה עד הערב.

*

שאלת השאלות שמרחפת בימים אלה על פני המים: מה קורה עם הבדיקות/מטושים/ערכות וכו'. בעניין הזה אי אפשר להוציא תשובה ברורה משום אדם. יושבים כל המלומדים האלה באולפן, דוקטורים ופרופסורים, רהוטים וסמכותיים, וברגע שהם נשאלים על הבדיקות והמטושים דומה שמוחותיהם יצאו בזה הרגע מתוך התוף של מכונת הכביסה לאחר מחזור סחיטה מאומץ במיוחד: בעקבותיו הם מצליחים להפיק מפיהם רק שברי משפטים שאין שום קשר לוגי בין חלקיהם. ודווקא במבנה המשפט אני מבינה קצת – למעשה, נדמה שזה הדבר היחידי בעולם שבו אני מבינה משהו בכלל.

*

ההתפתחות המסעירה ביותר של הימים האחרונים: התהפכות היוצרות של ההיררכיה המשפחתית שלנו. שני צאצאינו התחילו להתנהג אלינו כאילו הם ההורים ואנחנו הילדים הפרחחים שלהם. בין השאר גערו בנו על התנהגותנו חסרת האחריות ופקדו עלינו להישאר בבית, לעשות קניות רק באינטרנט, להתכונן לבאות ולשמור על בריאותנו. אנחנו פוחדים להפר את פקודותיהם, על אף שמאז שנולדו הם מפירים במצח נחושה את כל פקודותינו ושום דבר רע לא אירע להם בשל כך. מכל מקום, המצב החדש הזה אינו נטל קסם, ויש להודות שהם נורא חמודים. אל תגלו לשום איש.

*

ראיתי שבאחד מבתי החולים הופכים את החניון (התת קרקעי?) לשטח אשפוז. הידעתם איך עוברת שם האחות ממיטה למיטה? נכון מאוד, ילדים: היא נוסעת מחולה אל חולה במכונית ננסית. תודו שלראש היהודי יש פטנטים שאינם נופלים מאלה שמפיק הראש הסיני. עפתי על זה לגמרי. כמו שעפתי על בעלי דירות להשכרה לתיירים, שמשכירים את הדירות שהתרוקנו עקב המצב לטובת מי שפקודת הבידוד נחתה על ראשיהם שלא בטובתם. מה אומר ומה אדבר? באילתורינו ננוחם.

*

הדומיה מסביב מורטת את עצביי. זה מין יום כיפור מתמשך עד אין סוף. מחצר הבניין הסמוך עולים אליי פתאום קולות דיבור. אני מציצה מחלוני ורואה שתי שכנות שקועות בשיחה בחניה, במרחק של כשלושה מטרים זו מזו. כמה מהר הפנמנו כולנו את ההוראות.

*

היות שאי אפשר 'לקפוץ לסופר' בכל רגע שמתחשק, התחלתי לחשב חישובים במטבח שלי. צריך לתכנן מראש מה וכמה צריך, כדי לערוך רשימת קניות בלי להתבלבל. את זה נשמור למחר, את ההוא לשבוע הבא. לא לזרוק כלום, אולי עוד יהיה לו שימוש. מצב חדש עבורי, אבל גם לזה נתרגל. בינתיים לא חסר לנו דבר.

*

שישי בערב בלי ארוחה משפחתית: לא הילדים ולא בני זוגם ולא הכלבה הוגולינה (שם בדוי, וראו קטגוריה על שמה). בישלתי רק עבור שנינו, ואכלנו בצוהריים, כיאה לבני גילנו. בערב נראה את יומני החדשות של אולפני שישי, כבר מזמן לא הייתה לנו הזדמנות.

*

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

ג'ורג'יה

פתאום נזכרתי בג'ורג'יה של ריי צ'ארלס. שזה כנראה שיר אהבה לנערה בשם ג'ורג'יה, אבל תמיד קשרתי אותו בדמיוני למדינת ג'ורג'יה בארה"ב, המדינה של סקארלט או'הארא מחלף עם הרוח, ותמיד דמיינתי בהקשר הזה את שדות הכותנה (או שדות אחרים) רובצים בשקט בשמש, משתרעים עד האופק. בערך כך תיארה אותם שם מרגרט מיטשל.

כל כך הרבה משברים עברנו כבר כאן, אפילו כשלא מחשיבים את המלחמות והפיגועים. נזכרתי אתמול: כשהייתי תלמידת תיכון, הייתה כאן התפרצות חולירע (באמת!) שעוררה פחד גדול. ב- 1985 הייתה התפרצות חוזרת של פוליו, שהפילה פחד אפילו יותר גדול. ב-1991 מלחמת המפרץ – קרבות הסלוטייפ והניילונים. ועוד כהנה וכהנה. הדינמיקה ידועה וחוזרת על עצמה: בהתחלה לא מאמינים שזה אמיתי, אחר כך לא מאמינים שזה ייגמר אי פעם, אחר כך זה נגמר.

תכף מגיעה חזרה לג'ורג'יה:
במלחמת המפרץ הגה מישהו את הרעיון הגאוני של הגל השקט. זה היה לפני היות הסמרטפונים, ואנשים התלוננו שהם לא שומעים את האזעקות בלילות. אז הגל השקט שידר שקט כל הלילה, ורק במקרה של אזעקת אמת היה מתעורר לחיים. ובכל מקרה בשש בבוקר היה מתעורר בין כך ובין כך, ושולח איזו נעימה מרגיעה עם ווליום חלש שהולך ומתגבר, והקריין היה מצטרף ומברך בבוקר טוב, השעה שש, לא להתייאש. משהו כזה.

אז בבוקר אחד, ודווקא אחרי לילה שבו הצלחתי לישון קצת, ניעור הגל השקט לנוהל ההשכמה הרגיל שלו – והצלילים הרוגעים של הכינורות של ג'ורג'יה העירו אותי ומילאו את החדר, ודן שילון (נדמה לי) אמר בוקר טוב, השעה שש, (לא להתייאש). אני דווקא כן התייאשתי, כי הניגוד החריף שבין שדות הכותנה המשתרעים עד האופק בג'ורג'יה לבין החדר הכאילו-אטום שלנו, עם הניילונים והסלוטייפים והפחד המתמיד שהנה שוב נצטרך לקפל לתוכם שני פעוטות – בן חמש ובת שנתיים – היה קשה מנשוא. וחשבתי בקנאה עזה על עולם נורמלי, שבו אנשים קמים בבוקר עם זריחת השמש והולכים לעבוד בשדות (כן, אני יודעת שהעבדים השחורים בג'ורג'יה היו רואים את זה אחרת, אבל אז לא התפניתי לחשוב עליהם).

מאז נותרה לי פינה קטנה ורכה בלב בשביל ג'ורג'יה של ריי צ'ארלס. עד היום, גם העיניים שלי נעשות רכות כשאני שומעת אותו. עכשיו, בניגוד לאז, נתון העולם כולו באותה קלחת, ואין במי לקנא. אפשר רק לקנא במה שהיה קודם: למשל, אני לא רגילה לשבת הרבה בבתי קפה, אבל כבר מתגעגעת נואשות לימים הרחוקים ההם, שבהם היה אפשר להחליט, אם רוצים, לשבת בבית קפה ולהזמין קפה. או תה. הראש יודע שהם ישובו, כך או אחרת, אבל הלב מתקשה להאמין.

אז ג'ורג'יה. הנה.

[נ"ב: מה מוזר? שהיה נדמה לי שכבר כתבתי על זה פעם, וחיפשתי קצת והתברר שאכן. אם כי לא בהקשר של קורונה. לפני כמעט שבע שנים, בישראבלוג שמגובה עכשיו על בלוג גיבוי נפרד. עדה ק., את חוזרת על עצמך, וזה לא סימן טוב.]

This is my Letter to the World *

משרד הבריאות שלום,

כאן מדברת אזרחית פשוטה, שומרת חוק, רשמית כנראה מקבוצת הסיכון (מפאת גילי, מפאת נטייתי הידועה לדלקות ריאה, מפאת המחסור שלי בנוגדנים).

הבנתי שאתם גוזרים על הציבור גזירות קשות בדיוק כדי לשמור על בריאותי. זה יפה, אבל זה בכל זאת גורם לי אי נחת מרובה. מה גם שבעשרות השנים האחרונות לא התרשמתי שמובילי מערכת הבריאות (והמדינה כולה) שומרים כל כך טוב על הזקנים – וע"ע 'הזקנה במסדרון' וקצבאות הביטוח הלאומי ועוד כהנה וכהנה. לא נעים לי לבוא עכשיו בטענות על חלב שנשפך ולהתחיל עם ה'אמרנו לכם', אבל להגנתי אומר שעל הזקנה במסדרון התלוננתי כבר מזמן.

אני רוצה לקוות שאתם יודעים מה אתם עושים. לא תמיד אני בטוחה. הדיבורים של 'אנחנו ערוכים יותר טוב מאחרים, וכולם עוד יראו כמה אנחנו עושים את זה טוב יותר' מיותרים ואינם מעוררים אמון. בין המלמולים חסרי הפשר של ליצמן-בעל-הכובעים וההצגות של ראש הממשלה עם הטישיו ובלעדיו, קצת הלכתי לאיבוד. התוכלו לערוך פעם מסיבת עיתונאים בלי ליצנים? שתכלול גם רופא, ואולי מוטב רופאה, שידברו בשקט ובצורה רהוטה. ושיסבירו סוף סוף מה ההבדל בין 'נדבק' לבין 'נשא' לבין 'חולה' – נדמה שזה לא אותו הדבר. וזה מהותי, כי זה משנה את החישובים של אחוזי התמותה והמקרים הקשים. אז קדימה, תסבירו, אם אפשר בלי להטיל אימה, ותוותרו על התוכנית האומנותית המקדימה.

בנוגע לאתר שלכם – כבר כתבתי בפוסט הקודם. בחיאת, תחשבו על זה. ועל הדרך קחו כוכבית על דפי הצביעה שהכנתם שם לילדים (באמת. אני לא צוחקת). עוד משהו: בהתחלה דיברתם הרבה על מחסום 15 דקות החשיפה לחולה מאומת (מי שעובר אותו חייב בבידוד וכו'). לאחרונה הפסקתם לדבר על 15 הדקות. מה זה אומר? זה נפל בעריכה בהיסח הדעת? או ששיניתם את דעתכם?

מילה לכתבים/מגישים באולפן (זה לא באחריות משרד הבריאות, אבל אני כבר בשוונג): הזמנתם לאולפן מומחה לענייני קורונה? יופי. שאלתם אותו שאלה? מצוין. עכשיו, למען השם, תסתמו ותתנו לו לענות. יש לכם הרגל מגונה לקפוץ כל שתי מילים עם שאלה/השגה מטעמכם. זה לא נחוץ. דעתכם המלומדת חשובה פחות מדעתו המלומדת (בהנחה שהוא באמת מלומד). מה שקורה בדרך כלל הוא שהמומחה האורח לא מספיק לענות בגלל שאתם כל הזמן מפריעים לו (וברוב המקרים הוא מלכתחילה לא הכי רהוט או ממוקד, כך שאתם מזיקים עוד יותר). ואז – הופ, יצאנו לפרסומות, ונשארנו בורים כמקודם.

ושנהיה כולנו בריאים. ושנשמור על חוש המידה. ושנעזור זה לזה. כבר אמר מי שאמר: עברנו את פרעה, נעבור גם את זה**.

תודה ולהתראות.

*

[הערות שוליים לכל הנ"ל:
*אמילי דיקינסון
**Easier said than done]

על מספרים ואנשים

הערב כבר הודיעו על 61 חולי קורונה בארץ [ועד שסיימתי את כתיבת הפוסט עלה המספר ל-75]. המספרים מן הסתם עוד יעלו שוב ושוב. לאחרונה, אגב, בדיווחי התקשורת, מספרי החולים לא סתם עולים, אלא 'מזנקים'. דרמה מילולית מעצבנת.

כמו כל אזרחית טובה, אני עוקבת באתר משרד הבריאות אחר הדיווחים על מסלולי החולים לפני שאובחנו, כדי לדעת אם מסלוליי הצטלבו עם מסלוליהם, ואם גם אני צריכה לסגור את עצמי בחדר מבודד (חרדת הבידוד גדולה אצלי מחרדת הקורונה, אבל זה לפוסט נפרד). אבל ככל שמספר החולים עולה, המעקב אחרי הפרטים נעשה מסובך יותר. משום מה מדווחים במשרד הבריאות על כל חולה בנפרד: ממספרים אותו ומפרטים איפה הוא היה, ואז עוברים לחולה הבא. וכך יודעת כל המדינה שחולה X חזר מחוצלארץ כזה או אחר אחרי ששהה בו רק יומיים לצורך משחק כדורגל, ומיד לאחר שובו ישב במסעדה פלונית, שתה קפה בבית קפה אלמוני, ביקר בחנויות אלה ואלה בקניון הזה והזה, וכך הלאה. שאז מתחילות ברשת ההתבדחויות (או הגערות) על חשבונו: כמה הוא אוכל ושותה וקונה ומסתובב בכל מָקום בִּמְקום לשבת בשקט בבית. בהקשר הזה כדאי לזכור שכולנו אוכלים ושותים וקונים ומסתובבים בחוץ כל עוד לא נודע לנו שאנחנו חולים וכל עוד לא נצטווינו להתבודד בבית.

אז כן, שיטת הרישום הזאת באמת פולשת לתחום הפרט, ואני לא רואה מה תרומתה לבריאותנו. הרי אם נחשפתי למחלה בסופרמרקט או באוטובוס, זה לא ממש משנה לי אם זה היה בגלל חולה X או חולה Y – אני בצרות גם כך וגם כך. נראה לי מספיק טוב שיציינו את המקומות שבהם הייתה חשיפה למחלה, שימיינו אותם לפי אזורים ותאריכים (ולא לפי חולים), ויפסיקו כבר עם המידע האישי הזה שאינו נחוץ לאיש.

וחוץ מזה, איזה פורים שקט ועצוב היה היום.

*

[עריכה מאוחרת: אופס. מן הון להון ראיתי שדווקא בYNET יש רשימה של 'מוקדי הקורונה' שמסודרת לפי תאריכים ולא לפי אנשים. יפה. אם כי בשל תקלה כלשהי, כל פעם שאני מנסה לרדת במורד הרשימה, היא קופצת למעלה בחזרה להתחלה. אולי תקלה אצלי.]