החופש הגדול

שום חופש,  בעצם.  השבועות האחרונים,  וגם אלה שעוד לפניי,  הם הכי עמוסים בשנה.  אבל הלימודים כאילו הסתיימו,  אז קוראים לזה חופש.  זה רק לתפארת המליצה.

אתמול,  למשל (שבת),  עבדתי כל היום.  גמרתי לבדוק מבחנים של כיתה שלמה,  חישבתי מרכיבים שונים של הציונים שלה,  הזנתי במערכת,  בדקתי שהמערכת לא טעתה בחישובים (כן,  כן,  אני בודקת ידנית שהממוצע המשוקלל יצא נכון.  ראש המשפחה אומר שאני משוגעת.  ראש המשפחה צודק).  ואחר כך עוד אספתי וטיפלתי במידע שיש לדווח עליו בכל מיני ישיבות השבוע.  כשהלכתי סוף סוף לישון,  כבר לא יכולתי להירדם,  כי הייתי ערנית באופן מדאיג.  אומרים שאורו של מסך המחשב לא טוב להירדמות,  וזה כנראה נכון.

בקיצור,  הלכה השבת.  אני לא דתייה ולא שומרת מצוות,  אבל הרעיון של פסק זמן ליום אחד,  שבו לא ארשה שיבלבלו לי את המוח ולא אדאג ולא אתעצבן,  דווקא מוצא חן בעיניי.  זהו ה-'לא עכשיו' האולטימטיבי,  בטח גם סקרלט או'הארא הייתה מסכימה עם זה. אז אני אשתדל לאמץ את העיקרון הזה בהמשך. כל חיי אני דוחה את זה (אנוח כשיהיה לי זמן,  וכו'),  ובינתיים חיי עוברים והשבתות הולכות פייפן (סליחה).

בינתיים אני מתקרבת לסופו של הספר של ג'ואנה טרולופ,  שעליו כבר דיווחתי. האמת שהוא משתפר ונעשה מעניין יותר,  סתם קטלתי אותה.  דיווחי הבגדים אמנם נמשכים,  אבל עכשיו שמתי לב למשהו חדש:  שרק עכשיו,  לקראת הסוף,  יש גם תיאורים של איך שהגיבורים נראים (לאחת יש שיער ארוך חלק,  לשנייה קצר).  או שאולי לא שמתי לב קודם?  אני תוהה אם זו מדיניות תיאור מתוכננת,  לגלות איך הם נראים רק בסוף, או שזו סתם תאונה.  או שכאמור,  לא התרכזתי בקריאה בהתחלה (יש מצב).

בבלוג של מניפה פורסם פוסט מצוין על אימהוֹת שנעצבו אל ליבן כשילדיהן (הבן של האחת,  הבת של השנייה) פירקו את הזוגיות ביניהם.  הפוסט עורר,  כצפוי,  תגובות ערות.  היה מאלף לראות איך כל אחד מאתנו מגיב ממקומו האישי:  האימהות מבינות לליבן הדואב של האימהות בפוסט,  הצעירות מתקוממות על ההתערבות ההורית בחייהם של הצעירים (ואם לא התערבות,  אז לפחות רכילות מאחורי הגב   –  שזה,  אגב,  שווה פוסט נפרד בעניינים בלוגוספריים).  יכולתי לומר,  כמו שאמי נהגה לומר לי,  כשיהיו לך ילדים,  תביני.  ויכולתי אפילו להוסיף ולומר שהיתרון של אימהות הוא שפעם הן היו צעירות,  ולכן הן מכירות את שני צידי המתרס.  אבל לא אומר זאת  –  ולא רק משום שזו אמירה מקוממת,  אלא משום שאני זוכרת את מה שאמר אנטואן דה סנט-אכזופרי  בספרו הנסיך הקטן:  שאמנם כל המבוגרים היו פעם ילדים,  אבל הם לא תמיד זוכרים את זה.

ולמרות זאת,  להגנת האימהות,  אגיד שגם להן (ולא רק לצעירים) יש חיים,  ויש רגשות,  והן סקרניות לא פחות (אם כי לא בהכרח יותר) מן הצעירים,  ולפעמים הן אפילו מרכלות,  ואפילו מאחורי הגב,  וגם כן לא בהכרח יותר מילדיהן.

את העניין הזה סיכם פעם ילד קטן,  אלמוני,  שכתב כך בספרון קטן של ילדים הכותבים על אימהותיהם:
Mommy is a persin,  too
לאמור,  גם אימהות הן בני אדם (והשגיאה במקור).
ומה עוד אפשר כבר להוסיף על כך.

מודעות פרסומת

ערה"ש תשע"ח

שמעתי אתמול הסבר על הברכה 'שנה טובה ומתוקה'.  על שום מה מברכים גם 'טובה' וגם 'מתוקה',  ולמה לא מספיק לומר רק 'טובה'.  מסתבר שעל פי תפיסת ההסבר,  ברור שהשנה תהיה טובה,  כי הרי הכול טוב והכול לטובה.  אבל 'מתוקה' פירושו שגם נרגיש את הטוב ונוכל ליהנות ממנו,  שהרי אנו נוטים שלא לראותו ולא להעריכו.

התפיסה שהכול טוב היא דתית במקצת ואולי גם תמימה במקצת,  אבל ההבחנה בעניין הנטייה לא לראות את הטוב איננה תמימה כלל,  וההסבר כולו מצא חן בעיניי.  והשתעשעתי במחשבה על הקביעה הקבועה של ראש המשפחה,  לפיה אני תמיד מתלוננת ולא מעריכה את כל הטוב שנפל בחלקי (כשהוא עצמו מהווה,  לתפיסתו, חלק נכבד מן הטוב הזה,  כמובן). כן, יש בזה משהו.

*

קצת רוח-שטות-של-כאילו-גימטריה לערה"ש תשע"ח (אוי,  ההבלים שאני מסוגלת להעלות כשיש לי קצת זמן):

חביבים עליי ציוני התי"ו-שי"ן-עי"ן-ומשהו,  כי ע' היא אות מועדפת (בשל שמי,  כמובן).  תשע"ט נראית לי מיוחדת במיוחד,  כי היא תהיה האחרונה בסדרה, לפני שיתחיל המחזור של תש"פ-ומשהו.  אבל בינתיים עומדת בפתח רק תשע"ח,  ואני מנסה למצוא בה משמעות כלשהי. במה תשתנה מכל השנים?

הפרשנות הראשונה שעולה בדעתי ל(תש)ע"ח היא:
עדה חולה.
שזה לא ממש מומלץ. אני והמחשבות השליליות שלי.  מדהים שזה הדבר הראשון שחשבתי עליו. ננסה משהו אחר:
עדה חלשה.
גם לא משהו.

אז אני מחפשת פירושים אחרים:
עדה חזקה.
טוב,  נו.  לא צריך להיסחף.
אז:  עדה חושבת.
כן,  בדרך כלל.  לפחות בינתיים. לא מתחייבת להמשך.

ואולי מוטב:  עדה חופרת.
הו,  כמה נכון.  וכמה מעייף.

אולי: עדה חולמת.
הלוואי.  מה שהכי מעציב אותי בהתבגרות,  שלא לומר הזדקנות, הוא אבדן החלומות (בהקיץ).  הם חסרים לי כל כך.  עצוב כשלא נותר כמעט על מה לחלום. ההתפכחות מכאיבה.

מצאתי!  עדה חוֹרֶפֶּת.
הו,  כן.  תשע"ז הייתה גרועה מאוד בכל הנוגע לנדודי שינה.  לא רוצה אפילו לנסות לספור את הלילות שבהם לא ישנתי בכלל.  שני תלמידים כתבו לי במשוב שאני נראית שחוקה.  נראה אותם נוסעים לירושלים אחרי לילה בלי שינה ומלמדים יום שלם וחוזרים הביתה בכל הפקקים,  יש מצב שגם הם ייראו שחוקים.  אולי תשע"ח תהיה חרפּנית יותר.  ואם לא היא,  לפחות אני. הנה מצאתי משאלה לשנה החדשה.

(עוד רעיונות לתשע"ח:  חביבה.  חמודה.  חייכנית.  חפיפית.
כלומר,  כל מה שאני לא).

*

יצא פוסט די הזוי.  עם הקוראים הסליחה. אקנח בברכה שתנסה לכפר על כל הנ"ל:
שנה טובה ומגשימת משאלות לכולם!  ושתהיה גם מתוקה,  לא יזיק,  ולא משנה לפי איזו שיטה.

ציפור מנומנמת באור ראשון

צִפּוֹר מְנֻמְנֶמֶת בְּאוֹר רִאשׁוֹן:
צִיּוּץ בּוֹדֵד
מְהֻסָּס
עָנֹג

לוּלֵא בִּשֵׂר אֶת סוֹפוֹ שֶׁל
עוֹד לַיְלָה
שֶׁלֹּא הָיְתָה בּוֹ שֵׁנָה  –
אֶפְשָׁר הָיָה לְלַקֵּט נֶחָמוֹת
מִן הַצְּלִיל הַנִּסְפָּג
בַּחֲלַל הַשֶּׁקֶט:
עָנֹֹג
מְהֻסָּס
בּוֹדֵד

ניווטים

שָׁטָה אֳנִיָּה בְּעַרְפִלֵּי הַבֹּקֶר
אַחֲרֵי שֶׁכֹּל הַלַּיְלָה
לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ
לְעָגְנָהּ;
עוֹד מְעַט יִתְלַהֲטוּ הַצָּהֳרַיִם
וְהִיא תוֹסִיף לָשׁוּט;
אַחַר יֵרֵד הָעֶרֶב שׁוּב;
אוּלַי בְּהֶמְשֵׁכוֹ תָּבוֹא סוֹף סוֹף
אֶל הַמְּנוּחָה.