מבחוץ

בתוך הבליל של טרללת וקשקשת שמלווה את ימי קורונה האינסופיים, מפציע איזה פנס קטן: המנכ"ל הנוכחי של משרד הבריאות, נחמן אש. לא שאני יודעת אם הוא פועל נכון או לא – וגם לא יודעת אם בכלל אפשר לדעת: הרי איך אפשר להיות בטוחים במשהו בתוך העלטה הזאת של חוסר ודאות. אבל כשמתקיפים אותו באולפן החדשות מכל הכיוונים (שהרי כתבים ומגישים אינם טועים לעולם, ועל כן יש להם זכות מולדת לתקוף את כל מה שזז) – הוא לא מאבד את שלוותו. לא חשוב כמה יברברו וינופפו ידיים, הוא עונה בקיצור ובשקט. לא נבהל, לא מתרגז, לא מצטדק, לא מטביע את כולם בצונמי של דקלומים, לא מונה את הצלחות העבר הפנומנליות ולא מנבא עתידות. בהתחלה חשבתי שיש לו הבעת פנים נוגה במקצת, עכשיו אני שוברת את ראשי בניסיון להבין אם הוא סתם משועמם, או משועשע, או שניהם. אין לי תשובה ברורה, אבל יש בהופעות שלו משהו מאוד מרגיע.

שנה"ל תשפ"ב החלה. בשיחת מייל בחוג שלי הודעתי, בין היתר, שהחל מהבוקר אני בחוץ. זה נשמע לי מוזר, אבל זה ממש ככה. אני שומעת שכולם חרדים מפני ההורים שיחפפו (שלא לומר ירמו) עם הבדיקות שהם עושים לילדיהם בבית לפני שהם שולחים אותם לבית הספר. בתקשורת עסוקים כל הזמן בשאלה מי ישגיח, מי יאכוף ומי יעניש. הייתי רוצה להמליץ להם להרגיע סופסוף. מגפה היא אירוע חברתי, לא אישי. אין הצלחות של מאה אחוז, יש רק ניסיון להוריד את גובה הלהבות. במקום להתייחס לכולם כאל פושעים בפוטנציה, כדאי לזכור שרוב בני האדם מתנהגים רוב הזמן פחות או יותר באחריות. ואכיפה היא לא מה שישפר תוצאות. את זה אני אומרת מניסיון של הרבה שנים, אפילו שאני בחוץ: שום דבר לא הולך בכוח.

ממתק לסיום:
קראתי באיזה מקום שווטרינרים (אמריקאים?) מדווחים לאחרונה שהם נתקלים בהרבה חתולים שלקו בדיכאון בשל העובדה שבעליהם יושבים בבית כל היום (בגלל מוראות הקורונה) ומעצבנים אותם. כלבים, לעומת זאת, לא מפתחים תסמינים דומים. אני לא יודעת כלום על חתולים, אבל מהכלבים המעטים שאני מכירה (טיפ-טיפה), גם אני מתרשמת שבעלים שנשארים בבית ומנדנדים להם מבוקר עד ערב דווקא תורמים לשגשוגם הנפשי.

מאחלת שנת לימודים מוצלחת, גם לחתולים 🙂