לא בדיוק ככתוב

בדיוק ביום העצמאות של ארה"ב השלמתי היום את קריאת ניצב כל הלילות.  זה קשור ליום ההולדת הנ"ל משום שצריך איזו שהיא ידיעה די מעמיקה בהיסטוריה האמריקאית כדי להבין את הספר לאשורו.  והיה לי לא פשוט מן הבחינה הזאת,  כי הידע ההיסטורי שלי הוא לא משהו. אבל ההקדמה והערות השוליים עזרו לי.

בהתחלה היה נדמה לי שהספר הוצא מן התנור לפני שנאפה כהלכה,  אבל בסופו של דבר נראה לי שהיה שווה (מאוד) לקרוא אותו,  אפילו בתרגומו העברי (התרגום נראה לי באמת בסדר,  ונעשה בידי מיכל אלפון)  –   ואני שמחה שהתגברתי על חששותיי מפני הקריאה על אודות הקלקולים הכבדים שחלו באופיו הנערץ של אטיקוס פינץ'.

לא פעם אני מופתעת להיווכח איך ביקורות על ספרים נתפסות באיזה חלק לא מהותי של הסיפור ועושות ממנו מטעמים  (אבל המממ,  מחשבה טורדנית:  אולי זה בדיוק הפגם גם בביקורות שלי?). כי להציג את הספר כתיאור הידרדרותו של אטיקוס פינץ' אל מחוזות הגזענות השפלה  –  זה פספוס גדול ועצוב.

יותר משזה הסיפור של אטיקוס פינץ',  זה הסיפור של בתו ג'יין-לואיז (התנצלותי על הספויילרים,  אני משתדלת לא לחטוא בהם יתר על המידה)    –  מי שהייתה סקאוט השובבה והנבונה באל תיגע בזמיר,  ומי שגדלה בינתיים,  אבל לא גדלה מספיק,  ולכן צריכה לגדול עוד במרחב שבין העמוד הראשון של הספר לבין עמודו האחרון, ואף להתרגל  "לראות את הדברים כמו שהם,  לא רק כמו שהם צריכים להיות" (עמוד 243).

ומי שגונב את ההצגה הוא הדוד ג'ק,  אחיו הצעיר של אטיקוס פינץ',  שמסביר את העניין כולו בחלקו האחרון של הספר,  ושנתברך בראייה מעמיקה,  בשכל טוב ובחכמת חיים בכמויות מרשימות ביותר (גם אם סגנונו תמוה במקצת).

להרפר לי היה כנראה הרגל לתת לגיבוריה להסביר את הכותרות של ספריה.  חבל לפספס את ההסברים האלה.  היא הניחה בזמנו לסקאוט להסביר מיהו הזמיר שאין לגעת בו.  ובספר הנוכחי,  הדוד ג'ק הוא שמגלה מיהו השומר הניצב כל הלילות:
"לכל אדם יש אי,  ג'יין לואיז,  לכל אדם יש צופה שניצב על משמרתו,  והצופה הזה הוא המצפון האישי.  אין בעולמנו מצפון קולקטיבי" (עמוד 264).
ואני מתרגמת את זה לעצמי כך:  כל אחד צריך לחשוב תמיד בראש שלו ובמילים שלו,  ולא בראש ובמילים של מישהו אחר.   ואם רואים את זה כך,  אפשר אולי גם להבין את אטיקוס פינץ',  את סיבותיו,  ואפילו את טעויותיו   –  ולהימנע מלהתגולל עליו בכינויי גנאי צדקניים.

אבל אפילו אם מתגוללים עליו בכינויי גנאי צדקניים  –  זה לא כל כך משנה.  שהרי הוא כבר השיב על כך בעצמו,  בעמוד 276:
"אני מוכן שיקראו לי בכל שם שרוצים כל עוד זה לא נכון."

*

[ועוד משהו קטן שכתבתי על הספר בבלוגיעדתי המשרבטת   –  כאן.]

מודעות פרסומת

האיש הרע שבסיפור

אל קלקוליו המובטחים של אטיקוס פינץ' ב-ניצב כל הלילות (שעליו סיפרתי כאן) טרם הגעתי,  ולכן לעת עתה אינני יודעת עד כמה איום ונורא הוא נהיה,  אם כי מן הסתם יתברר לי בקרוב.   בינתיים אני ניזונה מן ההקדמה לספר.  מחברת ההקדמה טוענת שבעצם אין הבדל מהותי בין הופעותיו של אטיקוס פינץ' בשני הספרים,  שכן הוא היה גזען למדי כבר ב-אל תיגע בזמיר,  אף שלא שמנו לב לכך בזמנו.   הוכחה לזאת היא מוצאת בעובדה שהוא משלים בקלות יחסית עם אי הצדק שהוא רואה סביבו (אף שהוא נאבק בו)  –  מה שמוכיח,  לדעתה,  שהוא "סלחני לגילויי גזענות",  וזה איננו עולה בקנה אחד עם "דרכו של אדם המחויב לשינוי עקרוני."

היות שאת אל תיגע בזמיר דווקא כן קראתי,  ואפילו בעיון,  אני מתקוממת על פסק הדין החריף הזה נגד גיבור הספר.  זה מזכיר לי איך התקוממתי בזמנו על מאמר שקראתי בהיותי סטודנטית  –  מאמר שטען שדארסי ב-גאווה ודעה קדומה הוא מנוול ושג'יין אוסטן נכשלה באפיון דמותו   –  ואיך יצאתי להגנתו בעבודה פרו-סמינריונית שהגשתי למורת רוחו של מדריך הקורס.

איך שלא יהיה,  לי נדמה שאטיקוס פינץ' של אל תיגע בזמיר, שרואה נכוחה את המצב מסביבו,  יודע יפה כמה קשה לשנות את דעותיהם של בני אדם וכמה זמן אורכים שינויים מן הסוג הזה.  יותר משהוא סלחני,  הוא פשוט ריאליסט. וזאת בניגוד לכמה לוחמי צדק מחויבים שאני מכירה כיום,  הסבורים שצווחנות-לפרקים בפייסבוק היא התרופה לכל תחלואי החברה,  והיא זו שתשפר מיידית את מצב היקום.  לו היו ערים למידת הריב והמדון שהם מעוררים  –  שלא לדבר על הזלזול וההתנשאות   שהם מפגינים  –  יתכן שהיו חושבים פעמיים.  אבל יש להניח שאינם ערים.

על אטיקוס פינץ' "החדש",  זה שעוד לא קראתי,  אומרת מחברת ההקדמה שהוא "גבר לבן פריווילגי".  ייתכן מאוד שהיא צודקת,  אבל אני מודה שבכל פעם שאני נתקלת במילים הללו,  אני מרגישה נמלים זוחלות בתוך עמוד השדרה שלי,  וחוששת פן יתחילו תמרות עשן לבצבץ מתוך אוזניי.  שהרי כולנו חכמים,  כולנו נבונים,  כולנו יודעים את התורה,  כמעט כולנו למדנו באוניברסיטה ורבים מאתנו אפילו דוקטורים ופרופסורים,  אבל דומה שלא לימדו אותנו שם להגיד משהו מקורי במילים משלנו,  ועל כן אנו נוטים לחזור כתוכים על סיסמאות שטבעו אחרים.   וזה משגע אותי.  אם כי כנראה רק אותי.  לא משנה.

בדבר אחד אני מסכימה עם הכתוב בהקדמה: קטעי הזכרונות בספר החדש-ישן הם אכן קסומים.  גם ב-אל תיגע בזמיר יש קסם רב בתיאור הילדים,  שיחותיהם,  מריבותיהם ומשחקיהם,  ושם הוא נובע אולי גם מן העובדה שהוא מסופר דרך עיניה של ילדה בת שמונה.  ב-ניצב כל הלילות הזכרונות הם מפרי עטה של הסופרת היודעת-כל,  ולמרבה ההפתעה אין זה פוגם בחִנָּם,  להפך.

אגב,  שם הספר (שהוא שם יפה וראוי מאוד) לקוח מישעיהו כ"א:  השם האנגלי המקורי מפסוק 6 ("לֵך הַעֲמֵד הַמְּצַפֶּה אשר יִראה יגיד"),   והשם העברי מפסוק 8 ("על מִצְפֶּה אדוניי אנוכי עומד יומם,  ועל משמרתי אנוכי ניצב כל הלילות").  שניהם מסתדרים לי יפה עם 929,  אם כי לא בשבוע הנכון.  אבל מי סופר.

אז לסיכום  –  על מה שקרה לאטיקוס פינץ' במרוצת השנים אצטרך לקרוא בהמשך,  כשאגיע לשם.  בעוונותיי אני מתקדמת לאט,  וגם אין לי זמן:  שנת הלימודים אמנם הסתיימה,  אבל עכשיו שולטים בכיפה המבחנים,  שאותם יש לחבר ואחר כך לבדוק,  ואז לשבץ אותם בציונים הסופיים שאותם יש לחשב,  ירחם השם,  והוא לא מרחם אף פעם.

ויהי בהמשך

קרה מה שתמיד קורה:  הבטחתי לעצמי הבטחה גדולה,  הכרזתי עליה קבל עם ובלוג  –  ואז הלכתי והֵפַרתי אותה.

כשקראתי לאחרונה שוב את אל תיגע בזמיר וכתבתי עליו הרבה (ראו בתגית),  נודע לי שהרפר לי,  שכתבה אותו,  חיברה בשבילו גם ספר המשך.  ככלל,  ספר המשך זה לא רעיון כל כך טוב, וגלומות בתוכו הרבה אופציות של אכזבה   –  אבל המיוחד בספר ההמשך הזה (ניצב כל הלילות  =  Go Set a Watchman) הוא שהיא כתבה אותו לפני  אל תיגע בזמיר.  בעצם,  אל תיגע בזמיר היה מעין שכתוב ותיקון של כתב היד של ניצב כל הלילות,  וזה האחרון (הראשון!) נכתב ונגנז לפני יותר מחמישים שנה,  ויצא לאור רק לאחרונה כ'ספר המשך'.

היות ששמעתי שאטיקוס פינץ' של ספר ההמשך הוא הרבה פחות סימפטי ממה שהיה באל תיגע בזמיר,  הכרזתי שלא אקרא אותו:  חבל לי לקלקל את דמותו היפה שכבר נחרתה לטובה בזכרוני.  שהרי יש חלומות שמכאיב להתפכח מהם.

אבל אז ראיתי פתאום  את הספר החדש-ישן,  ניצב כל הלילות,  בדוכן ספרים בתחנה המרכזית בירושלים,  כשהייתה לי חצי שעה להרוג עד שיגיע האוטובוס הישיר שלי,  ומיד הבנתי שהעניין אבוד.  הסתובבתי כה וכה מסביב לדוכן,  ניסיתי להתאפק ולא הצלחתי,  ושקלתי גם את ההצעה של 2 ב-99  –   אבל לא היה שם משהו נוסף שרציתי,  וזכרתי שהמבצע המשתלם ביותר הוא זה שבו לא קונים שום דבר נוסף שאינו נחוץ.  אז הלכתי לקופה עם הספר האחד הזה שרציתי ושילמתי עבורו  ועליתי לרציף בקומה ג' והתיישבתי שם על ספסל ושקעתי בקריאה.  אפילו בפקק הנצחי של סחרוב-מבשרת קראתי קצת.

בעצם היה עדיף לקנות את המקור האנגלי,  אבל לא מצאתי אותו.  התנחמתי בכך שההוצאה העברית הוסיפה גם פתח דבר מפרי עטה של ד"ר סוניה וינר,  לתועלת הקוראים שאינם מצויים בהיסטוריה האמריקנית.  ושם קראתי,  לתדהמתי,  שאחרי מלחמת האזרחים בארה"ב,  "דווקא המפלגה הרפובליקנית היא שנשאה את דגל זכויות האזרח",  ואילו הקו-קלוקס-קלאן היה "הזרוע המבצעת (והבלתי חוקית) של המפלגה הדמוקרטית," שבכלל "ניהלה מאבק לשמירה על 'העליונות הלבנה' " (עמודים 8 – 9).   עולם הפוך.

אני זוכרת שמשהו מזה התגנב גם לתוך חלף עם הרוח כשקראתי אותו אי אז (אשלי וילקס בקו-קלוקס-קלאן!),  אבל הפעם נדהמתי באמת.  איכשהו,  כשחושבים על דונלד טראמפ,  זה לא מסתדר טוב בראש.  תזכורת קטנה לעובדה שלא תמיד טוב לחלק את הכול לקבוצות ברורות ונפרדות:  שהרי הכול מעורבב.

[הערה לא קשורה לחבריי בישראבלוג:  התקלה המפורסמת הגיעה גם אליי:  לא מצליחה להגיע לדפי העריכה,  ובכלל זה לרשימת הקבועים שלי,  ולא יכולה להגיב בשום מקום ברחבי ישרא.  אני יכולה לקרוא אתכם (בתנאי שאני רואה שעדכנתם),  אבל לא יכולה להשמיע שום דעה בשום עניין.  שזה,  אולי,  דווקא לטובה 🙂

עריכה מאוחרת:  ישרא חזר פתאום,  הידד!  האתר הזה הוא באמת קצת כמו עוף החול.  אז הערתי שלעיל מבוטלת.]