יש משהו מבהיל בשורש הזה, בה"ל. במראה של צירוף האותיות עצמן. כשאני רואה אותן, אני נבהלת, כאילו הן מאיימות לקפוץ מתוף הדף (או המסך). מן הסתם בשל הקישור האוטומטי למשמעותן, ואולי יש כאן גם איזה יסוד של סינסתזיה.
בהקשר של נגיף הקורונה, צירוף המילים שהתקשורת לסוגיה אוהבת להשתמש בו כפתיח לדיווח, לפחות עשרים פעם ביום, הוא 'בהלת הנגיף'. אפשר להתווכח בשאלה אם המדיניות של המדינות השונות בהקשר הנ"ל נכונה או לא, מוגזמת או לא, אבל לפחות ניתן להניח שהיא נובעת מן הרצון למנוע הדבקות מיותרות. לעומת זאת ההתנהגות של התקשורת קשורה בצרכים אחרים לגמרי, ומוטב שהיא תהרהר בשאלה אם היא רק מדווחת על הבהלה או גם תורמת ליצירתה ולהגברתה. התשובה לשאלה הזאת עלולה להיות עגומה מאוד.
כך או כך, ליבי ליבי למיליוני סינים שכלואים בבתיהם בחרדה כבר ימים ארוכים, אלוהים יודע עד מתי. לא מדווחים כאן על ילדים – אני תוהה מה קורה איתם, הרחק מגן הילדים והחברים וסדר היום הרגיל, ורק בחברת מבוגרים מודאגים וחרדים. התמונה של החלונות המוארים בחושך של ערי הרפאים, כשאנשים מציצים מתוכם (או מן המרפסות) וצועקים ביחד, בו זמנית, קריאות עידוד, לא עוזבת את ראשי.
זה כאילו שחזרנו לימי הביניים. גורדי שחקים והכול, אבל ימי הביניים. מה שמתאים לגמרי לצירוף האותיות שלא אחזור עליו כאן, כדי שלא אגרום נזק נוסף.
[נ"ב: וראיתם כמה מהר נשכחה נעמה יששכר? יכולתי להגיד מראש שכך יהיה. הנה יש לתקשורת צעצוע חדש ומרגש פי אלף. ההצגה של נתניהו אכן הייתה מעצבנת, כרגיל, ולמרות זאת לא אהבתי את ההתבדחויות ברשת על חשבונה של יששכר, ואת התחזיות (חסרות הביסוס) על כך שהנה-הנה היא הופכת לכוכבת של תוכניות ריאליטי. לכל המתבדחים אני מציעה להרהר בינם לבין עצמם בשקט, בחושך, כשאיש לא רואה, איך הם היו מרגישים לו אחד מילדיהם היה מסתבך בעניין כזה, ומה הם היו אומרים נוכח התבדחויות כאלה על חשבונו בשובו. רק אומרת.]
בלוגיעדה 