שוב יומן קורונה??

מאתמול בערב, במקום להתמקד בשמחת החג, אני שוב תחת הרושם של 'הזינוק' במספרי המאובחנים (כרגיל, לא יגידו לנו אם הם באמת חולים וסובלים או שרק הבדיקות יצאו חיוביות). ושוב אימת הבידודים. אני לא אוהבת את המספרים האלה, הם לא נראים טוב. יכול להיות שזו עלייה שצריך ללמוד לחיות איתה, ויכול להיות שזו עלייה שצריכים לנקוט נגדה אמצעים יותר חריפים (שוב). אני מקווה שהצעדים עכשיו יינקטו קצת יותר במידה ובשכל, אבל אין לדעת. לי נדמה גם עכשיו שהאמצעי שהכי פשוט להקפיד עליו לאורך זמן הוא מסכה ורחיצת ידיים – בעוד ששמירת מרחק לא תמיד תלויה בשומר. אבל, כמובן, לא מבינה איך אפשר לעטות מסיכה כשאוכלים או שותים. לא מקנאה בבעלי מסעדות וכו', נשמתם באמת יוצאת עכשיו, אבל גם אני לא כל כך מעזה לאכול בשום מקום שאינו אצלי בבית.

*

יומן קריאה:
כבר היה נדמה שהעניין עומד להיגמר ולא אקרא עוד ספרי מגיפות, אבל עכשיו נראה שלאחר שהשלמתי את קריאת על הפיקחון, עוד יהיה לי מספיק זמן גם בשביל הדבר. כל אחד מן השניים מדכא בדרכו הייחודית. סאראמאגו הוא ציני, מושחז ומרושע, הרבה יותר מדי לטעמי, אבל איכשהו הספר דיבר אליי יותר מקודמו (על העיוורון), אולי משום שנדמה היה שהוא כל כך רלוונטי למוראות המאה העשרים ואחת, לא רק (אבל גם) בישראל: שלטון מושחת, פחדני ומטומטם, גניבת דעת הציבור, בחירות חוזרות וסגרים, וכיוצא באלה. הפתק הלבן בקלפי, שהוא מעין גיבור בלתי מוכרז של הסיפור, החל לדבר אליי כאופציה מאוד סבירה: בין כך ובין כך לא נראה שלמישהו אכפת מה דעת המצביעים, אז בשביל מה לטרוח.

המשפט שהכי אהבתי בספר הוא תיאור הדגל שתלוי מאחורי שר הפנים בזמן מסיבת העיתונאים שלו. לפני המסיבה הוא מתואר כך:
"מאחוריו [כלומר, מאחורי שר הפנים], תלוי כמו תמיד, שקע דגל המדינה בהרהורים."
ואחרי המסיבה:
"ושם, מאחור, ללא ליאות, הוסיף הדגל לשקוע בהרהוריו" (עמ' 329 – 330).

אני לא יודעת למה זה כל כך מצחיק אותי. זה אומנם ציני ומרושע כרגיל – אבל שלא כרגיל, הרשעות מכוונת אל יישות שיכולה לספוג אותה בלי קושי. במחשבה שנייה, לא בטוח שהיא מכוונת אל הדגל השקוע בהרהורים (ללא ליאות!)

*

יומן גנן:
סיפרתי כבר שהסחלב מלמד אותי סבלנות? אז זהו, שזה שיעור קשה. הגבעולון החדש הגיע לגובה שני סנטימטרים, נעצר ונדם. כנראה שוב עשיתי משהו לא בסדר. אני עדיין מחכה, אבל עם פחות תקווה.

*

יומן בלוגוספרי:
עוף החול הנצחי – ישראבלוג – שב והפציע. צריך אקרובטיקה מיוחדת כדי להגיע אליו, אם כי אפשר. עדיין לא הכול עובד: לאט לאט. למרות שהספורט החביב עליי הוא להתלונן על וורדפרס, אני לא שוקלת לחזור לישרא. לא באמת מתגעגעת. בכל זאת שמחה בשביל מי שחיכו לו כל כך בנאמנות, וכמובן, נחמד שפוסטי העבר שלי עדיין זמינים שם. כבוד למי שהצליחו במשימה – אני הייתי מאוד סקפטית, אבל התברר שצדקו.

*

שוב יצא פוסט חמוץ, ועוד בחג. עם הקוראים הסליחה. ניסיתי לאזן את זה קצת עם בשורת ישרא – וכמובן, חג שמח!

יומן קורונה (13)

זהירות, היום פוליטיקה, וסליחה מראש.

לפני כמה ימים נתקלתי בפייסבוק בפוסט שהרגיז אותי יותר מדרך כלל. נטען שם ששמאלנים שלא הצביעו למשותפת נמנעו מכך בשל גזענותם, וקיבלו את עונשם עכשיו באמצעות מעשיה היפים של אורלי לוי ועוד כמה גיבורים כמוה.

אני גאה לבשר שלא הגבתי שם: מילאתי את פי מים וסכרתי אותו. לפני שנים אחדות נשבעתי לעצמי שלא אתווכח בפייסבוק על פוליטיקה, וזו בערך השבועה היחידה שאני מצליחה לקיים. יש עכשיו בפייסבוק המון יוזמות יפות ומשמחות שאני נהנית לצפות בהן ולסמן להן לייקים, אבל דיונים פוליטיים אינם בקטגוריה הזאת, ומוטב לי שאדיר מהם את רגליי.

אבל הרי לא להגיב בכלל אני לא יכולה. אז שיהיה כאן, לעיני קוראים חפים מפשע שאינם אשמים במה שקראתי בפייסבוק.

על הטיעון הנשען על התפיסה ש'כל מי שלא מצביע כמוני הוא גזען' אני אפילו לא אענה – זה לא ראוי לתגובה. אבל על אורלי לוי דווקא כן אענה.

מה שאורלי לוי עשתה הוא נורא. היא לקחה קולות של אנשים שדעתם ידועה, והשתמשה בהם בשביל לעשות את ההפך מדעתם. על זה אין כפרה פוליטית, ואני מקווה שהיא תיענש פוליטית. העובדה שלא האמנתי שהיא (ועוד כמה מחבריה) יכולה לעשות דבר כזה היא טעות פוליטית קשה מאוד שלי. את המסקנה הפוליטית שלי הסקתי, גם אם באיחור.

אבל מילה על המשותפת. כבר חודשים אני אומרת את זה, ולא מוצאת אפילו בדל בן אדם שמסכים איתי, ובכל זאת אומרת שוב: לא רואה במה המשותפת יותר טובה. היא לקחה את קולות המצביעים שלה והלכה והצביעה יחד עם נתניהו ויחד עם הקואליציה (יחד עם הקואליציה!) למען פיזור הכנסת (בנגלה הראשונה) – צעד שתוקע את כולנו כבר יותר משנה בלימבו שאין לו סוף. באמצעות הצבעתה היא נתנה לנתניהו שנוא נפשה להשיג את מבוקשו ברוב גדול. הוא היה משיג את מבוקשו בין כך ובין כך, אבל המשותפת נתנה לו את הרוב הגדול, שהוא בשבילו ניצחון מתוק. וזה עוד מספסלי האופוזיציה. מבחינתי, זה פשוט בלתי נתפס.

כמובן, יש לזה הסברים נורא אינטליגנטיים.
ראשית, אומרים לי, הרי זה תפקיד האופוזיציה: להפיל את הקואליציה.
על זה אני עונה: לא , תפקידה להתנגד לקואליציה. אם הקואליציה מבקשת להפיל את עצמה (וטעמה ונימוקיה עימה), האופוזיציה צריכה להפריע לה כמיטב יכולתה להשיג את מבוקשה.

ואז אומרים לי: אבל המשותפת עשתה זאת כדי לקבל יותר מנדטים!
על זה אני עונה: ברור. ואתם באמת חושבים שאורלי לוי לא מקווה לקבל יותר מנדטים? במילים אחרות, במה עדיפה זחילה X על זחילה Y? למה אחת מהן נחשבת, במינוח המכוער וההיסטרי המקובל במקומותינו, לבגידה – והשנייה לא? לא רואה מה ההבדל.

לא משנה. עכשיו שוב מדברים על בחירות רביעיות. מעניין מאיפה הם חושבים לקחת את הכסף הדרוש למימונן. עצתי לציבור הבוחרים לקראת הבחירות הבאות: אל תבקשו מהנציגים שלכם להבטיח הבטחות שהם לא יכולים לקיים. ולנציגים אני ממליצה לתת הבטחות בזו הלשון: 'לעולם לא אשב עם פלוני – בתנאי שתתנו לי מספיק קולות שיאפשרו לי לבחור עם מי אני לא יושב'. נורא פשוט.

אשר לי? שוקלת ברצינות מפחידה לא ללכת להצביע בנגלה הרביעית. מספיק. הבעתי את דעתי בקלפי שלוש פעמים. היא לא מעניינת אף אחד – לא את מי שהצבעתי עבורם, ולא את המחנה המנוגד להם. טרחה לבטלה. אולי אלך להצביע בפתק לבן. זה רעיון שקיבלתי מעל הפיקחון של סאראמאגו, שעוסק בדיוק בזה.
אז בפתקים הלבנים אנוחם. אולי.

ושיהיה בינתיים חג שמח.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלושה עשר.

יומן קורונה (11)

זה הזמן לקריאת ספרים מפורסמים על מגפות. בראש כולם הדֶבֶר, של אלבר קאמי, אבל אין לי בבית, ועל ספריות אין מה לדבר עכשיו. אז במקום זה נחתתי על על הפיקחון של ז'וז'ה סאראמאגו, שהוא מעין המשך רופף של על העיוורון שאותו קראתי לפני שנים (ושאותו לא אהבתי, אבל אי אפשר לומר שלא הרשים אותי, וגם הוא כמובן על מגפה). בעל הפיקחון המגפה היא לא ממש בריאותית, אלא, תחזיקו חזק, סיפור של ממשלה שלא אהבה את איך שהעם הצביע בבחירות. על כן כפתה עליו בחירות נוספות, וכשזה לא עזר (כי התוצאות לא השתנו לטובה), הטילה עליו סגר. המממ. נשמע מוכר עד אימה.

לסאראמאגו יש סגנון ציני חד כתער, רק הייתי שמחה לו היה מחלק את הספר לפרקים, ואת הפרקים לפסקאות, ואת הפסקאות למשפטים באורך סביר (וגם מוסיף סימני פיסוק מגוונים פה ושם, כי בינתיים יש רק פסיקים). יש פסקאות שמשתרעות על כמה עמודים, וזה הורג לי את העיניים, שלא לדבר על המוח. במיוחד לפני השינה, שאז מסתבר שאני נרדמת באמצע פסקה, פשוטו כמשמעו, משום שסופה יגיע רק בעוד כמה עמודים ואין לי כוח לצלוח אותם. אני לא מתה על ציניות שאין לה הפוגה, ומהבחינה הזאת העדפתי בזמנו את הדבר, משום ששם לפחות היה ברור, למיטב זיכרוני, שאלבר קאמי לא לועג לגיבור הראשי שלו (ששמו היה, אם אני זוכרת נכון, שארל[?] רייה [?], והוא היה רופא הגון בתוך עולם של כאוס ואימה).

כך או כך, סאראמאגו נותן שם כמה עצות על ניהול סגר, ואני מעתיקה לכאן משהו מזה (עם הערות שלי בסוגריים מרובעים):

"סגר אינו משהו שמאלתרים כלאחר יד, אלא צריך לדעת יפה מאוד לאן שואפים להגיע ואיך, לאמוד את התוצאות, להעריך את התגובות, לשקול את החסרונות, לחשב את הרווחים וההפסדים…" (עמ' 71).
[נראה לי שהנ"ל מתייחס בעצם למה שקוראים אצלנו 'תכנון אסטרטגיית היציאה'].

ועוד, בהמשך, על תכנון הסגר שבסיפור:
"ההוראות שבאו מלמעלה עסקו בעקרונות הכלליים של הסֶגר והתעלמו כליל מן הפרטים הביורוקרטיים של הביצוע, וזו תמיד הפִּרצה שדרכה חודר התוהו ובוהו" (עמ' 71).
[שזה מזכיר לי את נתניהו שקובע שנגיע ל-30000 בדיקות ביום – ועכשיו שכולם ישברו את הראש איך לבצע את זה, העיקר ש'אני הנחיתי'].

ועוד משהו שאני חייבת להעתיק גם:
"כולנו להבה קטנה ורוטטת שעלולה לכבות בכל רגע, ואנחנו מפחדים, מעל לכול אנחנו מפחדים" (עמ' 59).
[אבל זה לא ממש מתאים לערב חג.]

*

אתמול הקשבנו בחדשות הערב להוראות לסגר/עוצר שיוטל בערב החג, ואז צפינו בכתבה ארוכה על מצב הביצים והיעדרן, ואמרתי לראש המשפחה, לו היו אומרים לנו לפני חצי שנה שבזה נתעסק בערב פסח, לא היינו מאמינים. ועכשיו זה נראה לנו כמעט נורמלי. ללמדכם כמה מהר מסתגלים בני אדם למציאות הזויה.

*

בישלתי מרק עם קניידלעך ועוד כמה דברים, היום אוסיף גם חרוסת – עם יין אמיתי, כנדרש, כי אין תירוש שאני מעדיפה. בכלל, כל הזמן אני מאלתרת בין המצרכים החסרים, ומסתבר שאפשר גם אפשר לאלתר. אפשר למשל אפילו להכין קרם שוקולד למריחה על המצות, במקום 'השחר העולה' שלא זכרנו לקנות. לא שזה מאוד נחוץ לנו, בינינו, אבל זה מסממני החג. אחרי כל הדברים האלה נהיה מוכנים לסדר זוגי. האמת שזה אפילו לא כל כך נורא, בין כך ובין כך אני לא טובה באירוח והאכלה של מלאנת'אלפות אנשים, כי אני בשלנית די בינונית (ונורא לחצנית). מתישהו נעשה מפגש זום עם הילדים והוגולינה, ונציץ החוצה הערב בשמונה וחצי לראות את 'מה נשתנה' על המרפסות מסביב, אם יהיה. אני מקווה שיהיה, זה נחמד.

ושיהיה לכולנו חג שמח, בריא ומשטיח עקומות!

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד עשר.