ברחוב הראשי, בצוהרי שבת של סגר

רוח מסיעה
עלי שלכת
על פני מדרכות
שהתרוקנו.
לפני חלון ראווה
של חנות שנעזבה
מתכווץ ביללה
חתול שחור.

בכל אשר אפנה
רפָאים

אחרי הספירה

הידוק הסגר שיבש לי את הספירה. לא יודעת אם עכשיו זה סגר שלישי או רביעי, או אולי שלישי-מועד-ב' (שמשום מה מזכיר לי פתאום את רציף תשע-ושלושה-רבעים בתחנת הרכבת בהארי פוטר). אז בזאת אני מפסיקה לספור עונות ופרקים. ובכלל לא בא לי לכתוב על קורונות. עייפתי.

במקום זה, רק זה:

דמיון מודרך
זה תמיד מקווה מים:
לדמיין ים
או אגם
או נהר
או נחל,
אפילו מאגר
או שלולית –
גם הם יתאימו,
ואם אפשר
מרפסת
שצופה אֲליהם
הרחק מֵעל,
ואם אַיִן –
אזַי
להתקרב
מאוד
לראות אדָוות,
קִפלי מים,
והרוגע
ולשמוע –

סגר ג', פרק 1

(עונה חדשה של סדרה למתמידים)

היות שהסגר הזה התחיל היום רק בשעה חמש אחר הצוהריים, הייתה כל הבוקר תחושה של ערב חג (אם כי לא חג שמח במיוחד). צריך להספיק הכול בזמן, להגיע הביתה לפני, דברים כאלה. יום קצר, כמו יום שישי. ועכשיו שקט בחוץ כמו בערב יום כיפור.

אז מה היה לנו? אין טעם להתגולל שוב על מקבלי ההחלטות, מה כבר יש לי לומר שעוד לא נאמר על ידי רבים. מסתמן שמערכת החינוך כן תישאר פתוחה, וזאת אולי איזו התפתחות חיובית. סוף סוף הבינו במועצת החכמים של עם הספר שילדים צריכים להיות בבית הספר. מה גם שהם בדרך כלל לא נפגעים מן המחלה. וזה בשונה מפוליו, למשל.

ביום שישי שמעתי ברדיו ריאיון על מגפת הפוליו של שנות החמישים. שדווקא כן פגעה בילדים, ופגעה קשה, ולכן היו בה כל מיני סגרים ובידודים (של ילדים דווקא), ואת זה אפשר להבין.

וגם דיברו שם על יונה סאלק, שהמציא את החיסון נגד פוליו, ואמרו שאז בכלל לא היה FDA (אני תוהה אם הבנתי נכון), ושאילו היה – הם לא היו מאשרים את החיסון, וה'מיינסטרים' של המדע (whatever that means) בכלל חשב שיונה סאלק לא נורמלי. אבל בסוף, אחרי שלוש שנים בערך, התברר שהוא צדק. והוא לא רשם פטנט על החיסון הזה, אלא פתח אותו לכל דורש, ולכן לא הפך למיליונר. זו אולי פיסת המידע שהכי נגעה לליבי בהקשר הזה. אין דברים כאלה היום.

מילה טובה על מישהו? למרות כל הטענות והמענות, נראה לי שההתארגנות למתן חיסוני קורונה היא מרשימה למדי. לא פעם אני חושבת על זה: כשהיהודים מחליטים סוף סוף לעשות משהו כמו שצריך, הם מצליחים להרים פרויקטים אדירים על הרגליים, ועושים את זה היטב. חבל שהם (כלומר, אנחנו) מחליטים לעשות דברים כאלה כמו שצריך לעיתים רחוקות כל כך, ואז התוצאה היא הליהוגים המבולבלים של הפונקציונרים ממשרד הבריאות בהווה ובעבר. עדה ק., תסתמי.

אני לא חובבת חיסונים, ותמיד פוחדת מתופעות לוואי לא צפויות. כזאת אנוכי, וזה לא בגלל שאני לא סומכת על המדע (אני כן), ולא בגלל שאני מאמינה בתיאוריות קונספירציה (אני לא). בחיסונים 'רגילים' אני פחות או יותר היחידה שפוחדת (מאוד, אל תשאלו), ומתנחמת בביטחון האמיץ של כל הסובבים אותי. אבל עכשיו, שכולם פוחדים, אין לי ממי לשאוב אומץ. חיים קשים. עדה ק., תפסיקי.

אז לקראת סוף השבוע הבא, אם לא תקרה שוב תקלה בלתי צפויה, נתחסן גם אנחנו. ואז, בהנחה שיעבור בשלום, נספור עוד שלושה שבועות וקצת, ונקווה ששוב לא יהיו תקלות, ונתחסן שוב. עדה ק. ואנוכי מאוד חששניות וקטנות-אמונה באופן כללי, ואף אחת משתינו לא מסוגלת לתאר לעצמה שיגיעו ימים שבהם כל זה יהיה מאחורינו. לא אכפת לנו להמשיך ללכת עם מסכות גם עוד שנה, רק שיורידו מעל צווארינו את איכוני השב"כ ואת הפחד הזה מכל אס-אם-אס שמגיע (אולי הודעה על בידוד, תלכו תדעו).

ואחרי כל זה עוד נצטרך להחליט למי להצביע בבחירות (כבר שכחתי איזה מועד הן. ג'? ד'?)

בינתיים נאחל לכולנו סגר נסבל. ונשתדל להאמין בטוב. גם את, עדה ק., ותשתקי כבר, למען השם.

לא רואים לאן נוסעים

אתמול הסתיימה הסדרה 'שעת נעילה' (בכאן 11). היא מטלטלת, ויעידו מי מבני גילי והגדולים ממני במעט שמסרבים לצפות בה כי היא הופכת את קרביהם. יש בסדרה כמובן גם אי-דיוקים כאלה ואחרים, וכבר דנו בהם מספיק, אבל האווירה הכללית מדויקת. אני חוזרת וצופה בתמונות של הפתיח (והסיום) ואומרת: ככה בדיוק זה היה. ככה אני זוכרת את זה. מה שנשאר לי אחרי הצפייה זה לא כעס ולא חרדה, אלא פליאה על איך שלמדו כאן לעשות סרטים מצוינים, ובעיקר עצב, עצב גדול.

כשאני לא מבינה את המונחים הצבאיים של הלחימה בסדרה (מה זה 'אני על'? על מה? ומה זה 'מצודד'?) אני שואלת את ראש המשפחה (שהתגייס, כמוני, רק אחרי המלחמה), והוא יודע להגיד לי בדיוק. ומאשר שככה באמת נראה טנק מבפנים, אפילו שהטנק 'שלו' היה אחר; וכן, שנהג הטנק לא רואה לאן הוא נוסע.

מה שמחזיר אותי, באופן בלתי נמנע, לימי קורונה העליזים. בעצם, לא בטוח שהרבה השתנה. גם היום מבטיחים הבטחות שאין להן כיסוי, וגם היום נראה שהנהגים (בממשלה ובכנסת) לא יודעים לאן הם נוסעים. הם אומנם טוענים שהם מוכנים לכל תרחיש, אבל אני תוהה אם הם בכלל מבינים מה התרחישים, ועל דרכי ההתמודדות איתם אני כבר בכלל לא מדברת.

כך או כך, כל הדרכים מובילות לסגר מסוג זה או אחר. כלומר, עוד לא החליטו על כל הפרטים, אבל אולי יחליטו מחר. וכי מה בוער? הנגיף בוודאי לא הולך לשום מקום, יש זמן להתמהמה.

תכף אולי תהיה פה בבלוג עונה שלישית של סגרים. סגר ג', פרק 1, וכך הלאה. או אולי עונת ביניים: סגר לילי, פרק 1. ואז 2. ואז 3. ואז סגר-סגר (ג' או ד'? כבר קשה לעקוב), פרק 1. ועוד. משהו כזה. נראה.

בינתיים, הינה קישור לפתיח של 'שעת נעילה'. המנגינה הזאת, עם הצילומים הנושנים של ימי נעוריי, קורעת את ליבי.

סגר ב', פרק 1

לא בטוח שזה קשור לסגר, אבל כבר לא כל כך בא לי לכתוב, וזה כבר הרבה זמן ככה. אבל קראתי באיזה מקום שרצוי לתעד בקיצור תקופות כאלה (של סגר), כדי שלא יהפכו בזיכרוננו לבליל מעורבל ומעורפל של כלום. למשל, שכדאי לכתוב על דברים טובים שקרו, ועל ציוני דרך כאלה ואחרים.

*

אז ציון הדרך של אתמול, מוצאי ראש השנה, היה כשיצאנו להליכת ערב (שאצל ראש המשפחה היא מעורבת גם בריצה): פתאום הייתה בריזה קלה. שזה נראה דבר פעוט, אבל מה שאיפיין את חודש ספטמבר עד כה היה שהאוויר המהביל עמד במקום בלי לזוז במשך כמעט שלושה שבועות. ופתאום: בום, בריזה. זה לא דבר של מה בכך, וזה הדבר הטוב הראשון שקרה מזה זמן ממש רב, ואולי זה סימן לבאות.

(נ"ב: יש בריזה אפילו עכשיו, באמצע הצוהריים. היא מתגנבת פנימה דרך החלון, ואפילו עוד לא הדלקתי מזגן).

*

ועוד אתמול בערב ראיתי כתבה בטלוויזיה על נשים שהפסיקו לצבוע את שערן. Silver Sisters, כך זה נקרא עכשיו. נטען שם שהן אמיצות, ומאז אני תוהה אם זה חל גם עליי. כי אני לא הפסקתי לצבוע את השיער, פשוט אף פעם לא התחלתי. נראה לי שזה פחות נחשב לאומץ, וזה מאכזב. מילא.

אגב, עדה ק. מעירה שהאייטם הנוכחי לא עונה לדרישה של 'לכתוב על דברים טובים', כי הוא לוקה בחמיצות מרירה וקורטוב של ציניות מרושעת. עדה ק. היא מומחית גדולה לציניות מרושעת, ולכן לא מן הנמנע שהיא צודקת.

*

אז הנה משהו פחות חמוץ: את הסגר הזה אני יכולה אולי לאפיין כ'שובה של עדה ק.'. זאתי יש לה תמיד מה להגיד ועל מה להתלונן, ולמרות שהיא מעצבנת, יש לה טביעת עין לא רעה, ולפעמים היא אפילו משעשעת.

בקיצור: יש מצב שיהיה מעניין.

ועוד הפעם חמש מאות

אז סגר כללי, שוב. כך הוחלט. על ידי ממשלה כושלת, פחדנית, שרלטנית, רשלנית ומטופשת. מכל טוב הארץ (ועכשיו שליצמן התפטר, נפלה גם עטרת ראשנו, ולאן נוליך את יגוננו).

מה שהכי מכאיב לי בסגר הזה הוא פרט שולי יחסית: מגבלת 500 המטרים. זו שאין שום דרך לציית לה (כי הסופר ובית המרקחת המותרים לכול הם מחוץ לטווח ה-500), ואין שום דרך לאכוף (כי מה, בואו, באמת), ואין שום דרך לתרץ. סתם הצקה מיותרת, אצבע בעין, יריקה בפרצוף – מגבלה שכולם כבר סיכמו בנגלה הקודמת שהיא מוטעית ושאין בה כל צורך. אבל אפילו את הלקח הזעיר הזה לא הצליחו ליישם.

אני כבר יכולה לומר בפה מלא שרוני גמזו הוא אכזבה גדולה. האיש שהבטיח, בשכל רב, לשקם בראש ובראשונה את אמון הציבור – ואז נתן את ידו לשטות הזאת של 500 המטרים, ואפילו לא ניסה להסביר למה, למרות שנתנו לו זמן מסך כדי לתרץ.

אז בסדר, זה הרי זניח לעומת שאר הנזקים הנוראים. אבל בכל זאת זה, בקליפת אגוז, הוא לב הבעיה. האנשים האלה אפילו אינם מעלים בדעתם העצלה שהישראלים, כמו שאר שוכני תבל, הם יצורים תבוניים שנולדו עם מוח. הזלזול הזה באינטליגנציה, חוסר היכולת להתייחס לבני אדם במינימום של כבוד – לא, כבר נגמרו לי המילים.

חבל מאוד. כל מה שיש לי להגיד להם הוא זה:
אותי איבדתם, ולא סביר שתמצאוני שוב. ולא, יש מצב שאפילו בקלפי כבר לא ניפָּגש. היו שלום.