סגר ב', פרק 1

לא בטוח שזה קשור לסגר, אבל כבר לא כל כך בא לי לכתוב, וזה כבר הרבה זמן ככה. אבל קראתי באיזה מקום שרצוי לתעד בקיצור תקופות כאלה (של סגר), כדי שלא יהפכו בזיכרוננו לבליל מעורבל ומעורפל של כלום. למשל, שכדאי לכתוב על דברים טובים שקרו, ועל ציוני דרך כאלה ואחרים.

*

אז ציון הדרך של אתמול, מוצאי ראש השנה, היה כשיצאנו להליכת ערב (שאצל ראש המשפחה היא מעורבת גם בריצה): פתאום הייתה בריזה קלה. שזה נראה דבר פעוט, אבל מה שאיפיין את חודש ספטמבר עד כה היה שהאוויר המהביל עמד במקום בלי לזוז במשך כמעט שלושה שבועות. ופתאום: בום, בריזה. זה לא דבר של מה בכך, וזה הדבר הטוב הראשון שקרה מזה זמן ממש רב, ואולי זה סימן לבאות.

(נ"ב: יש בריזה אפילו עכשיו, באמצע הצוהריים. היא מתגנבת פנימה דרך החלון, ואפילו עוד לא הדלקתי מזגן).

*

ועוד אתמול בערב ראיתי כתבה בטלוויזיה על נשים שהפסיקו לצבוע את שערן. Silver Sisters, כך זה נקרא עכשיו. נטען שם שהן אמיצות, ומאז אני תוהה אם זה חל גם עליי. כי אני לא הפסקתי לצבוע את השיער, פשוט אף פעם לא התחלתי. נראה לי שזה פחות נחשב לאומץ, וזה מאכזב. מילא.

אגב, עדה ק. מעירה שהאייטם הנוכחי לא עונה לדרישה של 'לכתוב על דברים טובים', כי הוא לוקה בחמיצות מרירה וקורטוב של ציניות מרושעת. עדה ק. היא מומחית גדולה לציניות מרושעת, ולכן לא מן הנמנע שהיא צודקת.

*

אז הנה משהו פחות חמוץ: את הסגר הזה אני יכולה אולי לאפיין כ'שובה של עדה ק.'. זאתי יש לה תמיד מה להגיד ועל מה להתלונן, ולמרות שהיא מעצבנת, יש לה טביעת עין לא רעה, ולפעמים היא אפילו משעשעת.

בקיצור: יש מצב שיהיה מעניין.

ועוד הפעם חמש מאות

אז סגר כללי, שוב. כך הוחלט. על ידי ממשלה כושלת, פחדנית, שרלטנית, רשלנית ומטופשת. מכל טוב הארץ (ועכשיו שליצמן התפטר, נפלה גם עטרת ראשנו, ולאן נוליך את יגוננו).

מה שהכי מכאיב לי בסגר הזה הוא פרט שולי יחסית: מגבלת 500 המטרים. זו שאין שום דרך לציית לה (כי הסופר ובית המרקחת המותרים לכול הם מחוץ לטווח ה-500), ואין שום דרך לאכוף (כי מה, בואו, באמת), ואין שום דרך לתרץ. סתם הצקה מיותרת, אצבע בעין, יריקה בפרצוף – מגבלה שכולם כבר סיכמו בנגלה הקודמת שהיא מוטעית ושאין בה כל צורך. אבל אפילו את הלקח הזעיר הזה לא הצליחו ליישם.

אני כבר יכולה לומר בפה מלא שרוני גמזו הוא אכזבה גדולה. האיש שהבטיח, בשכל רב, לשקם בראש ובראשונה את אמון הציבור – ואז נתן את ידו לשטות הזאת של 500 המטרים, ואפילו לא ניסה להסביר למה, למרות שנתנו לו זמן מסך כדי לתרץ.

אז בסדר, זה הרי זניח לעומת שאר הנזקים הנוראים. אבל בכל זאת זה, בקליפת אגוז, הוא לב הבעיה. האנשים האלה אפילו אינם מעלים בדעתם העצלה שהישראלים, כמו שאר שוכני תבל, הם יצורים תבוניים שנולדו עם מוח. הזלזול הזה באינטליגנציה, חוסר היכולת להתייחס לבני אדם במינימום של כבוד – לא, כבר נגמרו לי המילים.

חבל מאוד. כל מה שיש לי להגיד להם הוא זה:
אותי איבדתם, ולא סביר שתמצאוני שוב. ולא, יש מצב שאפילו בקלפי כבר לא ניפָּגש. היו שלום.